הספר "פשיטה לילית" (הוצאת ידיעות ספרים, 2020) מאת תא"ל (מיל.) עוזי עילם עוסק בפעולות התגמול של שנות החמישים, היכן שהתעצבו ונוצקו ערכי הלחימה של צה"ל. קשה לחשוב על מישהו טוב מעילם, מוותיקי הצנחנים שעוטר על אומץ ליבו בפעולת עזה וכמג"ד מילואים בחטיבת הצנחנים של מוטה גור פיקד על שחרור הכותל, על מנת לנתח ולתאר את התקופה. הסיפור, כתב, מובא "מזווית אישית אנושית, ובעיקר כדי לתת לקוראים להיחשף לדברי הלוחמים שהסכימו ברצון להתראיין. זו גם החלטתי כמי שהיה שם לאורך חלקן העיקרי של הפעולות כלוחם בפלוגה א' ובסיירת בגדוד 890" (עמוד 12).
אחת הפעולות שמוזכרות בספר, שהיתה אבן דרך במורשת הצנחנים וצה"ל, היא מבצע "עין תחת עין", הלוא היא פעולת כיסופים, ביולי 1954. בפעולה תקף גדוד הצנחנים 890 בפיקוד שרון מוצב מצרי בגזרת כיסופים. המחבר בחר לצטט מיומנו של אחד ממפקדי הפלוגות בפעולה, מאיר הר־ציון. לילה בקיבוץ כיסופים כתב הר־ציון, "אנחנו מתארגנים ויוצאים לדרך. ילדי המשק פוקחים עיניים סקרניות על השורה האינסופית העוברת לאורך הגדר. מספר קצינים בכירים מחייכים מן הצד בהנאה בראותם את המחלקות העוברות בדממה על פניהם כשהנשק מוחזק הכן בידי האנשים. החגור מהודק, הפנים מתוחות אך בוטחות. אין ספק, לוחש מי מהם, הם "בסדר" הצנחנים האלה. ניצוץ של גאווה מוסתרת עולה בלב לאלה שהספיקו לשמוע זאת. הפעם איננו כנופיה קטנטונת של ארבעה או שישה המתגנבת בחרדה, תוקפת בזהירות, ומשאירה מאחור את נפגעיה באם ישנם. אנחנו כוח. אנחנו חזקים. ומבט אחד אל השורה הארוכה והדוממת די בו כדי להשתכנע בזאת לגמרי. המתיחות מחדדת את החושים. ההרגשה היא של רצון עז להכות. להכות במלוא עוצמת הכוח. למוטט ולהרוס כל מה שיעמוד בפנינו" (עמוד 124).
בהתקרבם למוצב, כתב הר־ציון, "גדר תיל עצרה את ההתקדמות. המשלט החריש. הייתכן כי לא הבחינו בנו עדיין? אני שולח את חוליית הפריצה. צינורות הבונגלור מוכנים והמספריים חותכות בתיל. הגדר נפרצה. קדימה! מסתערים. כדורים מתחילים לרעום. הת"תים פולטים צרורות קצרים. אי־שם נשמע רימון מתפוצץ. החפירות לפנינו. אנחנו מטהרים אותן ברימונים ובאש ומתקדמים במהירות לעבר מרכז המשלט. מקלע בינוני פותח בצרורות ארוכים ומבוהלים בקצה המזרחי. סופפו מסתער מימיני. אש חזקה נפתחת משמאל. כדורים זוהרים מעלים אבק מסביב. רימונים מתפוצצים ברעם. אלישע נפצע. חנניק מכריז בקולי קולות "נהרגתי". כדור השכיב את עמיקם ועוד חייל משל סופפו. יש להשתיק את האש הארורה הזאת. "כולם לעבור לכאן", אני שואג ומרכז את האנשים מאחורי תלולית עפר. "לפתוח באש על הברן והיכון להסתערות!" אש מרוכזת ניתכת על עמדת האויב. עתה יש לזנק ולהשמידה. סופפו מגיע בריצה, "הר, עצור. נדפוק קודם פגז פיאט". הפיאט משמיע את קולו, ואנו מזנקים אחריו אל העמדה. המקום ריק. הספיקו לברוח" (עמוד 125).
על פעולת עזה הביא עילם את עדותו האישית. הכוח נתקל בטרם פרץ אל היעד, מחנה הצבא המצרי. המ"פ סעדיה אלקיים נהרג ולכוח היו פצועים. עילם, סג"מ בקורס מ"כים של הגדוד לקח פיקוד על הפלוגה. "ביקשתי מחובש שיטפל בפצועים ששכבנו בתוך התעלה. אני עצמי ירדתי לתעלה וניסיתי לנהל את הירי אל העמדות שתקפו אותנו, ולהשתחרר איכשהו מהאש שהשכיבה אותנו. ואז אי־מזה הופיע אהרון דוידי ונעמד על יד אחד האקליפטוסים, ממש ליד הכביש. כיוון שלא היה לי נעים, נעמדתי גם אני. ואז דוידי שאל: "עוזי, מה קורה פה?" אמרתי: סופפו נהרג ויש די הרבה פצועים. דוידי המשיך ושאל בנחת, כאילו שאש התופת שמסביב אינה קיימת כלל: "מה אתה עושה?" אמרתי: אנחנו משיבים אש, מנסים לשתק את הכוחות של המצרים בעמדות. ואז דוידי שלף רימון מהחגור שלו וזרק אותו לעבר העמדה הקרובה, וכשראיתי אותו עושה את זה, שלפתי גם אני רימון וזרקתי אותו אל עבר אחת העמדות שמעבר לגדר המחנה" (עמוד 150).
כששאל הסמג"ד, דוידי, את עילם מה בכוונתו לעשות כעת, השיב האחרון שהוא מתכוון לקחת את מי שלא נפצע בכוח ולהיכנס למחנה מצדו הצפוני. "הפצועים כבר היו חבושים, ושכבו מוגנים יחסית בתעלה שליד הכביש. קראתי למי שבריא מהכוח שלי ללכת איתי. קמו שלושה חיילים והלכו איתי לכיוון הצפוני של המחנה. היה שם סבך של תיל והיה צריך להשתמש במגזרי תיל. עד מהרה פרצנו את הגדר ונכנסנו פנימה, כאשר בזווית העין אני מבחין בהלל ממתין עם הכיתה שלו ועם מטעני החבלה, שנעשה בהם שימוש רק בהמשך.רצתי קדימה, תחילה לטיהור העמדות, אחר כך לטיהור המבנים, ואחר כך למבנה המפקדה. כשהגעתי למרכז המחנה, מיכה לבני, בן קיבוץ גנוסר שהיה לידי כל הזמן, נפגע ונהרג. המשכתי לרוץ כשמאחורי מעבירים לי רימונים ומחסניות מלאות ל"עוזי". רצתי בלי שאתן לעצמי לחשוב על הסכנות והייתי מרוכז כל כולי במשימת טיהור המחנה.
כשהגעתי למבנה המפקדה היו איתי רק שני חיילים, זאביק סברדליק ועוד חייל שאיני זוכר את שמו. מבנה המפקדה היה נטוש, ולפתע הכול שקט. זו היתה דממה מוזרה, זועקת כמעט, אחרי כל היריות והפיצוצים ואחרי הפציעות וקריאות הכאב" (עמוד 151). על פועלו עוטר עילם בעיטור העוז.
פעולת התגמול המרשימה מכולן היא פעולת כינרת ב־1955. כוח ב' בפעולה, "בפיקודו של מאיר הר־ציון, הכולל את לוחמי פלוגה א', כ־60 לוחמים של הסיירת, יכבוש את ארבעת המוצבים שמסביב לכפר כורסי" (עמ' 182). סיירת צנחנים, בפיקוד הר־ציון, השלימה את המשימה. בהמשך הספר מביא עילם מנאום הפרידה של שרון מחטיבת הצנחנים, ב־1957, בו הוא ציין כי בעת שמתכננים משימה יש "להתאים את המפקדים וגם את היחידות למשימה – ויש הבדל בדברים. היו מקרים רבים שעשינו את זה, אבל בכנרת זה בלט במיוחד. עמדנו שם בפני בעיות קשות. היעד בקורסי היה אחד הקשים ביותר מפאת גודל כוח האויב בתוכו ובשל כמות המוצבים שבו. כמעט מן הנמנע היה להגיע אליו בלי להתגלות. ההכרח של הכנסת כוח גדול למקום מצד אחד, והמגמה להגיע אליו בלי להתגלות מצד שני, היה קשה. שלחנו לשם את פלוגה א' של מאיר (הר־ציון) כי מפקדי פלוגה א', באופיים, היו כאלה שמסוגלים לזחול שעתיים לפני שמגיעים למטרה" (עמוד 268).
בפרק השוואתי בין צה"ל של אז וצה"ל כיום נכתב כי "הנוסחה, שלפיה האויב יורה על עורף ישראל ואילו ישראל מפעילה כנגדו את חיל האוויר לבדו, אינה מספיקה; נדרש מרכיב קרקעי. לפשיטות שכאלה יש ערך מוסף בדמות חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים והלוחמים. בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה" למשל, הובילו מג"דים כמו ירון פינקלמן ועמית פישר, אז מפקדי גדודים בצנחנים ובגולני וכיום מפקדי אוגדות, פשיטות ברצועת עזה. המפקדים והלוחמים ששבו מהן היו בטוחים ביכולתם לפעול ולפקד על כוחות – בפשיטה כמו גם בעימות רחב. חשוב מכך, בשל שימור הנוכחות הרציפה של כוחות בשטח הרצועה, נחלשה יכולת החמאס לפעול כנגד ישראל, משום שהארגון נאלץ לרכז מאמצים באבטחה ובהגנה" (עמוד 282).
בספר נכתבי כי "עקרונות הפשיטה, היוזמה, תפיסת ה"יציאה מן הגדר" של יצחק שדה – קרי העברת המאבק אל כפרי האויב, שתואמת גם את קביעתו של דוד בן־גוריון כי יש להעביר את המלחמה לשטח האויב ולחתור להכרעה מהירה – נותרו רלוונטיים גם כיום, ומוטב שיעמדו לעיניהם של מפקדי צה"ל" (עמוד 283).
גילוי נאות, זכיתי לתרום מעט לספר, ובפרק התודות כתב עילם "תודה מיוחדת לגל פרל, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי וצנחן לשעבר, על השוואה פוקחת עיניים שהעניק לי על צה"ל בעבר וצה"ל כיום ומקומה של הפשיטה גם כיום" (עמוד 318). על כך גאוותי.
