ספרים בוראים עולמות שונים. מקצתם הם הדמייתה של המציאות, אחדים סוללים את דרכו של הקורא אל עולם פנטזיה שלם שבראו מאפס. עולם בלתי אפשרי שצפון בו כל העולה על רוחך ולמעלה מזה וככל שתשקע בין מעלליו לסתך תשמט עוד יותר.
ספרו של אפלפלד הוא יצור כלאיים משונה. זהו עולם מציאותי שקרה באמת אך בזוקות בו נגיעות פנטסטיות וחסרות פשר שגורמות לך בסוף הספר להשתאות.
העיניים נפקחות לרווחה ומשתאות, הן מרצדות על הכתוב בניסיון להבין מה הן קראו זה עתה אך ללא הצלחה יתרה.

הספר מגולל את קורות חייו הענפים של נער יהודי בשם ברונו, החל מינקותו ועד בגרותו. ברונו הוא יהודי אשר הוריו קומונסטים, הם כה דבקים באמונתם הפנימית, שנוגדת את מעשי הקומוניזם שבתחילה בטחו בתורתו, שהם משלמים על כך מחיר יקר פעם אחר פעם.
האב נאסר פעמים אינספור שברבות השנים תווי פניו נשכחים ורק צלו המסרב להימחות מעל פני האדמה מזדנב אחר בנו ומותיר אחריו שובל של געגועים וזכרונות.

האם אף היא דבקה בעקרונותיה וחשים בזאת בעוצמה כאשר מלחמת העולם השניה פורצת והיהודים מקובצים ודחוקים אל תוך גטאות כעכברושים מפרפרים. היא אינה דואגת לעצמה, לרגע לא נעלם ממוחה הרצון והזכאות לעזור ליהודים עניים גם בתנאי גהנום אלה לפני אושרה שלה.
האם מתוארת כאישה רזה עוד לפני כן, קטנה ובובתית שהאב החסון והגבוה מניפה בזרועותיו בקלילות מצטמקת לעיני הבן לכדי שלד רזה שבאופן מפליא כוחו עוד במותניו והיא מרחפת על פני האדמה כמלאך מושיע לכל נזקק.

בעת הקריאה קסמו של הספר לא נוגע בקורא הנאבק בהכלתם של הפריטים הרבים שהמספר מערים עליו. הררי ומגדלי מידע אודות חייו של הנער קטוע היד הנאבק לשרוד ובה בעת נאבק לספר את סיפורוח האישי וסיפורו של העם היהודי גם יחד, הם שואבים לקורא את תשומת הלב מהשכבות הרבות שהספר עטוף בהן.
הסיפורים מתערבבים ונמהלים זה בזה בערבוביה פרועה אך שוקטת. השקט הוא מנת חלקו הבלעדי של הספר. השתיקה בספר איננה שתיקה המציבה חומות ומפרידה אלא מחברת, מחברת בין אנשים, מקומות וארצות ועל הכול פוקד בגאון ובמומחיות הגדם שברונו מייחס לו יכולות קסומים כמו חיזוי העתיד והשקפה טלסקופית על ההווה.

רק בעמוד האחרון, כשהכרתו הקלושה של הקורא, שבה לאיתנה מן הטראנס שחייתה בו בעת הקריאה, מתוך תאווה להספיק להכיל עד כמה שניתן, גדולתו של הספר הסבוך הזה מטפטפת כגשם ביום חמים. בתחילה הטיפות קטנות ובלא הקדמה הן מתגברות ושוטפות את כל הארץ ומגיעה ההפנמה של הקורא למה בעצם התכוון הסופר.

אעז לומר שיש בו דבר מה אגדתי. מעין סיפור אגדה ארוך ועצוב הכתוב בפיוט מתפייט על השארית היהודית הנפלטת לאחר השואה והניסיון הכושל לצמוח לאחר התופת. ניסיון שברונו לוקח בו חלק מרכזי.
העזרה ההדדית ולשים את הזולת לפני טובותייך האישיות עברה אצל ברונו בד.נ.א. מגיל צעיר הוא משתדל להיות עבור הזולת. זה מתחיל בהיותו נער הדורש מיהודים כמותו לא להכנע לאנטישמיות הגואה בבני כיתתם האחרים וזה ממשיך בבניית עסקיו במסגרתם הוא מעסיק יהודים רצוצים ולאים כמוהו, ובין אם בבנייתו של הארמון שכל תפקידו להשיב ליהודים צלם אנוש, פיסה ממלכותם האבודה. ניסיון עקר להשיב חלק מנשמתם היהודית שאבדה במהלך הזוועות.
נסיונות שעולים בתוהו ונסדקים מכיוון שהזעם והעקשנות כה רבים. יש את אלה שמסתגרים בזכרונותיהם ויש את אלה שמנפצים כל הנקרה מולם, מאשימים ומבעירים את חרצובות לשונותיהם במילים קשות.
מסקנה אחת עולה על פני השטח ואותה חולק המספר עמנו: להיות יהודי היה קשה תמיד אך לאחר מלחמת העולם השניה הקושי השתכפל.
הזעם המכונס השקוע בתוך עצמו ובאפלתו, שנשמר שנים רבות, שנוצר כתוצאה ממראות לא מראות ומחוויות לא חוויות, מתפרץ ולפיכך מורגש מאוד. הוא לב ליבו של הספר מכיוון שקשה להעלימו. גם כאשר אינו מועלה במילים, הוא מורגש בשתיקות או מומר להטחות אשמה ומעשי אלימות בלתי הגיוניים המציגים את החכם ככסיל ואת הטהור כרשע.
עצוב ומרטיט לב כאחד. אף על פי שהשואה אינה מוצגת ברוב "תפארתה", כלומר, בתיאורים מזעזעים שאליהם הורגלנו כמייצגי מאורעות השואה, היא קיימת ומהדהדת. דורשת את מקומה בליבן של דמויותיה, גם באלה שמנסות להחניק ולהתכחש אל קיומה וסופם של בניינים זקורים ורבי השראה להתפורר.

כשבאים לכתוב ביקורת על ספרו של אהרן אפלפלד ראוי, לטעמי, לעשות זאת בתחושה של "של נעליך מעל רגליך"..איך אפשר לבקר ספר של מי שכתב 40 ספרים וקיבל כמעט כל פרס אפשרי?
אז באמת קטונתי מלבקר את כתיבתו, ובמקומה אתמקד רק בחוויה שלי מהספר.
אפלפלד מרבה לכתוב על תקופת השואה, על התקופה שלפניה וגם זו שאחריה. בספר הנוכחי בחר לספר על ברונו הילד הגידם ששואב כוחו מהגדם ומכאן שהוא מייחס לו סגולות מיוחדות. ברונו נלקח למחנה עבודה שם הוא בונה צריפים ארוכים, ואחר כך גם תנורים תעשייתיים, ואט אט מחלחלת לתודעה שלו ושל חבריו מטרת הבנייה. רגע הגילוי הזה היה עבורי הקטע החזק של הספר!
קטע דומה היה הרגע בו הם מוצאים גופת חייל גרמני ביער, ועל גופו נשק רב אבל גם פריטי מזון מפנקים שנדמים כחלום למי שיצא מתוך מחנה העבודה זה עתה וסבל חרפת רעב. הרגע בו הם יושבים ביער ומכינים את הקפה שמצאו על הגופה מקבל אז משמעות אחרת כמובן.
מלבד שני הקטעים האלה, לא מצאתי את עצמי נשאב לקריאה של הספר, ואם אותי תמיד ריתקו ספרים וסיפורים על השואה, לא כך קרה לי הפעם.
ומאידך זיל גמור...

אין לי מה להגיד ואין לי מה לומר: שפתו וכתיבתו של אהרן אפלפלד הן כל כך מיוחדות-ייחודיות, יפהפיות ממש, שאין מילים לתארן. השפה שלו היא כה לירית, שפה שהייתי כל כך רוצה לשמוע בימינו אנו. שפה עברית נקייה, טובה, מרגשת. העברית שלו כל כך ייחודית, נושא הכתיבה שלו, תיאור הדמויות, רגישותן... פשוט מופלא! דמותו של ברונו כל כך נוגעת ללב שאין מילים. העובדה שהוא הפך את החיסרון שלו - עובדת היותו גידם - ליתרון, כל כך מעוררת השראה. אני אוהבת את אפלפלד בכל דרך אפשרית, הוא אחד הסופרים האהובים עליי בכל הזמנים. לדעתי הוא ראוי לפרס נובל עבור עבודתו. ורק שלוש טעויות הגהה אני רוצה לציין - שאותן אני זוקפת לחובתו של עורך הספר יגאל שוורץ ולא לאפלפלד כמובן - 1. עמוד 164 שורה 13 מלמטה, כתוב "בסמיצקי", כשבאותו עמוד (164) בשורה 9 מלמטה כתוב "סטימצקי". היה צריך גם בשורה 13 מלמטה להיות כתוב "בסטימצקי" במקום "בסמיצקי". 2. עמוד 169 שורה 6 מלמעלה כתוב "ברונו, למה את משתהה כאן..." כשהיה צריך להיות כתוב "ברונו, למה אתה משתהה כאן...". 3. עמוד 185 שורה 5 מלמעלה כתוב "בני בלייעל" כשהיה צריך להיות כתוב "בני בליעל". אלו טעויות שעורך הספר שוורץ היה צריך "לעלות עליהן" ולתקנן אך הן קיימות בספר. אשמח שהן יתוקנו במהדורות הבאות של ספר חשוב, מעולה ומופלא זה.

"לפעמים יש לי רצון לקום ולקרוא, אחים יקרים, בני מלכים בסתר, אני יודע מה קשה לצאת מן העליבות אל המלכות, אבל מה לעשות ואנחנו מצווים לכך. " (עמ' 143)
נדמה כי זהו תמצית ספרו של אפלפלד, המסרטט ביד אומן את סיפור חייו של ברונו. גידם, אשר דווקא דרך חסרון ידו מנסה להיות קשוב לחבריו, להוריו, ואף לשותפיו. ניצול שואה, אשר השואה עיצבה באופן אחר את אישיותו. שוב אינו יכול להתיישב, שוב אינו יכול להסתפק בקיים, דורש הוא מבני ישראל שיהיו בני מלכים. סוחר, אשר לא בצע כסף הוא מבקש, אלא השבת צלם האנוש לבני אדם. שולח את זרועותיו ברחבי תבל ומנסה להביא גאולה לעולם. יהודי, אשר ספר אינו יודע, אשר לא יבקש לקרוא, אך מכיר הוא בכך שאת המותר שבאדם יש לבקש. אנו, היהודים; אנו, בני האדם; איננו יצורים עלובים, בני מלכים הננו.
זהו ספר שראשיתו חסרון, יעיד על כך הסגנון הרישומי והכמעט יבש בו הוא כתוב. אך לא בכך כלה הספר, מתוך נקודת מוצא זו, מתוך החסרון המובנה של מין האדם (או הגדם אצל ברונו), עולה הבקשה. אנו בני מלכים הננו, את רוחנו לא ישפילו, אנו מסוגלים למעשים גדולים. "אסור שהנסיונות המרים יפגמו בנו. אדרבה, הנסיונות חייבים להחזיר אותנו אל המקום שממנו נחצבנו. יש לנו נשמות המסוגלות למעשים גדולים."
אך כאמור, בקשה זו במהותה בקשה אילמת היא, ביטוי במילים אין לתת לה. מתוך השתיקה היא עולה, לא מתוך המילים. מרחבי הים והעולם הם המאפשרים את החיבור, לא חיבוקו החונק של העיר. "במקום שיש מילים יש מחיצה. אנחנו לא דיברנו ולא כתבנו, ומכוח זה עשינו מה שעשינו. אני לא מתכוון לומר יותר מזה."

אפלפלד מלמד אותנו שנשמה אינה עצם- מה שנשבר לעולם לא יחלים. אלו שהיו במחנות ושרדו נחלקים לשניים- אלו שהייתה בהם נפש עשירה ועצילה לפני המלחמה :נסוגים לבדידות ומסתגרים. אין ביכולתם לאהוב גם את הקרובים להם ביותר וחברת אנשים קשה להם ומחניקה. רק עם "שכמותם" הם מסוגלים לשהות ולרוב בתוך שתיקה.
ואלו שהיו בעלי נפש רדודה לפני המחלמה הפכו לרגזנים, חסרי אמון ואמונה בלתי תיפקודיים כלל הנזקקים לנדבות.
ורק הים מרגיע....
ספר לא פשוט אם כי כתוב בצורה דווחית ממש. שפה פשוטה השזורה בתוכה יופי רב.

ספר עצוב. מלבד הסיפור עצמו על השואה ומוראותיה הקטע העצוב פה הוא דווקא ה(אי)השתקמות של הניצולים לאורך חייהם ובינהם ברונו גיבור הספר. רב הגיבורים גדלו להיות אנשים שתקנים שמבינים זה את זה ללא מילים בעוד לשאר העולם פחות מתחברים. ברונו עצמו נישא, התגרש ואב לבן שהוא לא אוהב. עם עלייתו לארץ ניכרת קמילה.
"והזעם עוד לא נדם" הוא ספר על השואה אך אולי אפילו יותר מכך על חיי הניצולים לאחר השואה והמשקעים שהם נושאים איתם ממש כמו שם הספר.

אפלפלד כובש כרגיל בכתיבתו הסימבולית המתאפיינת בזיכרונות עבר. את הספר הזה קראתי כחלק מהקורס היבטים בתפילה בספרות העברית על ברונו ברומהרט בן להורים קומניסטים, אשר עבר את המחנות עם הגדם בידו, דמות מופלאה לא פשוטה ומאפיין הרוחני המיוחד שלה בייחוד שהדמות היא אינה יהודית והיא בכל זאת עוברת את השואה.
הדמויות בספר פאסיביות אך גם אקטיביות בייחוד דמותו של היהודי שפוגש יוסף חיים שמלווה אותו בחיו, לא ספר פשוט לקריאה אך גם לא מומלץ לפספס אותו.

עוד יצירת מופת של אפלפלד. נכון, אני משוחד. אני מאד אוהב את אופן כתיבתו. התכנים שלו רחוקים ממני מאד ומצליחים לרתק אותי בכל פעם מחדש, למרות שהם חוזרים על עצמם. אבל זהו פשוט ספר טוב. כתוב נכון (בפרקים קצרים) בצורה נכונה (מושכת וברורה) ובעלילה מרתקת.

אהרון אפלפלד יודע לכתוב. ספריו משאירים בי חותם.
הוא כותב כפי שכבר אמרו כאן, על האנשים הפשוטים, על השואה הפרטית שלהם והדרך שלהם לחיות עם הצלקת.
ספר טוב, לימד אותי דבר או שניים על נקודות חוזק וחולשה
והיכולת של האדם לצמוח מתוך הכאב ולהושיט ידו לאחר.