זה ספר שונה לגמרי ממה שקראתי עד כה. הנושא לא קל ומעורר רתיעה ועדיין זאת היסטוריה שיכלה להתרחש במציאות במלחמת העולם השנייה.
המלים נאצים ויהודים לא מוזכרות בספר, אבל על פי תיאורים מפורטים של הדמויות ורמזים למכביר, אפשר לנחש מי הבוחשים בקדירה. לא ברור אם מקס הצייר יהודי, אבל כאשר אשתו דיטאֶ נפטרת ממחלה קשה, נכתב שכיסו בסדין את המראה שלמראשותיה ולפי זה, אפשרי להסיק אולי, שהיא הייתה יהודיה. מאידך עשו לה לוויה נוצרית על פי כל כללי הטקס.

זיגי יֶפזן, נער בגיל עשר, הוא הדובר בספר. זיגי תלמיד בית-ספר לילדים קשי-חינוך בצפון גרמניה ומסביבם ארבע-עשר פסיכולוגיים לייעוץ ולמידה. יום אחד זיגי אינו מכין כנדרש חיבור ועל כן מקבל עונש מהמנהל להיות סגור בתא עם מינימום אמצעים על מנת שיוכל להקדיש את זמנו לכתיבת החיבור התובעני. שרת וותיק הביא את ארוחותיו לתאו. נושא החיבור: "תענוגות החובה". אפשר לכתוב מה שרוצים בתנאי אחד, שהחיבור ידון בתענוגות החובה.
הפרקים והאירועים אינם מוצגים על פי סדר כרונולוגי. ישנם פרקים שמספרים על כתיבת החיבור של זיגי, ויש פרקים שמעלים זיכרונות מתקופת נעוריו , זיכרונות דרמטיים שזיגי מקבל כהשראה לכתיבתו. תוך כדי כתיבה, זיגי חדור מוטיבציה רגשית, מתמלא מרץ ותשוקה להמשיך ולכתוב במשך שבועות, כמו שאני השתוקקתי להמשיך לקרוא .
לזיגי שני אחים בוגרים בהרבה ממנו: אחות הילקה ואח שערק מהצבא בשם קלס, שהוריו נידו אותו בשל כך. סיפור מעניין ומקומם בפני עצמו. קלס ירה לעצמו ביד על מנת שישתחרר מהשרות, אבל העלילה קבלה טוויסט טרגי משלה.

ינס יֶפזן, אביו של זיגי, דמות דומיננטית בספר ולא אהוד בקרב המקומיים. ינס מפקח תחנת משטרה בכפר קטן. טיפוס יהיר שמחשיב מאד את תפקידו. מקס ננזן, ידיד מתקופת נעוריו גר בכפר שכן, והוא אמן, צייר שמרבה לצייר ועושה תערוכות בחו"ל. יצירותיו מבוקשות ומאד מוערכות על ידי זרים .
השנה אפריל 1943. מפקד המשטרה מקבל הוראה להעביר מכתב לידידו מהעבר, לצייר, ויוצא בנכונות קיצונית למלא את משימתו כשהוא רוכב על אופניו, כשהוא לובש חשיבות כבירה. ינס מסר את המכתב למקס וטען לפניו שזהו צו שניתן בברלין אשר פוקד על הצייר להפסיק את עיסוקו בציור והמפקח יחרים עכשיו תמונות על פי בחירתו. בנוסף לכך הוטל על מפקח המשטרה לעקוב אחר הצייר ולוודא שאמנם הצייר הפסיק ממלאכתו. דמעות עמדו בעיניו של מקס ואז ינס אומר לו: "אני רק עושה את חובתי, מקס".

הספר מתפתח עם התרחשויות מעניינות ומפתיעות. [רק דבר קטן לגלות לכם, שבהיותם נערים ינס כמעט טבע בנהר ומקס קפץ והציל את חייו]. היו פעמים שידידים משותפים ניסו לעשות סולחה בין השוטר לצייר, אבל השוטר התעקש לבצע את משימתו. משפט חכם אומר הדוור הזקן לשוטר: "היו לא מעטים שהצילו את חייהם מפני שבזמן הנכון לא עשו את חובתם."

בין זיגי לצייר התפתחה מערכת יחסים מיוחדת. מקס אהב אותו ואת אחיו ואפילו עזר להסתיר את קלס מפני אביו ושוטרים לבושי מעילי עור שחור מהמפקדה שרדפו אחריו להסגירו לצבא. זיגי לא אהב את אביו. הנער פחד ממנו ומספר עליו בעליבות ובלעג. זיגי השתדל להציל תמונות של הצייר ולהחביא אותן היטב מעיני הרודפים.

הקריאה קשה ומורכבת. השפה גבוהה , אולי בגלל המתרגם(?) ולא אחת מצאתי עצמי מחפשת פירושים במילון. ובכל זאת, יכולת הביטוי הציורית של הסופר היא איכותית ואותנטית והתהיות הטריביאליות בשפע. והרי לכם דוגמא נוספת לחינוך התלמידים: בשיעור בוטניקה בכיתה ותחת עין המיקרוסקופ, המורה מנחה את תלמידיו לבחון את ביצי דגים שהביא אתו. "רבים מחיים אלה כָלים במוקדם, משמשים כמזון וכדומה לחיים אחרים, רק החזקים ביותר, הטובים ביותר, בעלי כושר-ההתנגדות הגדול ביותר מחזיקים מעמד ומקיימים את המין: כך הדבר בכל מקום. חיים חסרי-ערך דינם כליה למען יתקיימו וישתמרו חיים בעלי-ערך. זאת מורה תכניתו של הטבע, עלינו להכיר בתכנית זו." לדעתי זאת "תורת הגזע" על רגל אחת, שהגיעה לשיאה בגרמניה הנאצית.
ספר מעולה וחכם! הרבה תיאורי נוף מהממים של צפון גרמניה עם אגמים ושדות ירוקים, נהר האלבה והים הצפוני. ספר שמשאיר אותך תוהה בפעם האלף על מדיניות הנאציזם ועל אוהדיה הנרצעים. הייתה אמנות שהוגדרה על ידי הנאצים כמנוונת ותמונות של ציירים יהודים הוצאו ממוזיאונים.
חיזוקים לתיאוריה בזויה אפשר למצוא בעוד ספרים כגון "צבעים נמלטים" (מומלץ מאד) ו"האישה ששמעה צבעים" ועוד רבים אחרים. .

ברשותי רשימה של 100 ספרים קלאסיים. הבסט של הבסט וראה פלא, הספר השיעור בגרמנית מצוין בה.
היה שווה להגיע לקו הסיום!!

זהו ספר אוטוביוגראפי מרגש ושונה מספרים אחרים שקראתי אודות השואה. העלילה כאן מתרחשת בגטו סגור ולא במחנות השמדה על אדמת גרמניה והדבר הכי חשוב, הוא מסופר דרך עיניו של ילד קטן. "זה לא היה מחנה-ריכוז או מחנה –עבודה בו לוקטו על-כורחם יחד אנשים אלמונים זה לזה. כאן היו אלה בני הקהילה שלך, אשר חיו לפני-כן שנים רבות ביחד. הכרת אותם בנסיבות מכובדות שונות ועתה התגלו בפרצוף שונה, לעתים מכוער ודוחה. זה היה אחד הדברים המכאיבים בגטו."

שלום אילתי נולד בעיר קובנה שבליטא בשנת 1933 לזוג הורים ממוצא יהודי ואחות קטנה בגיל ארבע. האם, לאה, הייתה אחות מוסמכת במקצועה, משכילה ומשוררת ואהבה להקריא לבנה שירים וסיפורים וקומוניסטית בלבה. האב, ישראל, היה מורה בבית-ספר עברי, ציוני ואיש ספר.

ב-22 ביוני 1941 הגרמנים נכנסו לקובנה והוציאו את כל יהודי העיר באמצע הלילה והכניסו את כולם לגטו מעבר לנהר. וגם חטפו. אנשים יצאו לסדר דבר-מה, חצו רחוב בדרכם הביתה וכמו נבלעו מתחת לאדמה. רבים נלקחו לפורט השביעי, עמדו בשקט עם תעודות בידיהם מתוך מחשבה שעוברים מיון וסיווג, מבלי לדעת על הנעשה מעבר לסוללת העפר. מעולם לא נודע דבר מפורש על גורלם לבני משפחתם ושנים חיכו שיחזרו יקיריהם, ממאנים להינחם.

האקציות הלכו ונשנו בגטו. הגרמנים הוציאו בכוח מהגטו קשישים וילדים, העלו אותם על רכבות ושלחו אותם לדכאו. "מלאכתם של הגרמנים עלתה יפה הודות לליטאים אשר סייעו בשקיקה ובנכונות גדולה – ולמעשה היו המוציאים לפועל של התכנית הגרמנית. יחידות מגויסות של ליטאים, לטבים ואסטונים שירתו במשך שנות המלחמה כקבלני רצח של יהודים במזרח-אירופה כולה."

עיקר הסיפור על תהליך הישרדותו של שלמה בגטו ומחוצה לו. הוא אהב והיה קשור מאד לאימו ולאחר ששלחו את אביו לגטו ריגה, שלמה השתדל לעזור ולתמוך בה, כי נותרה המפרנסת היחידה במשפחה. היא עבדה הרבה שעות במפעל למגפי-לבד עבור הגרמנים. אמו של שלמה הייתה אישה חכמה ואקטיבית והיו לה קשרים בהיחבא עם פרטיזנים. היא הצליחה להפיק חוט של תקווה בילדיה שיינצלו מהתופת והתחילה לרקום תכניות בריחה, להוציא את שני ילדיה מחוץ לגטו. קודם הוציאה את הילדה שנמסרה לליטאית (חשוכת ילדים) ולאחר זמן קצר הוציאה גם את שלמה, שנמסר לקשישה גויה מעבר לנהר. באותו בוקר כאשר הוברח בספינה לכיוון ההר-הירוק, ישבו מאחוריו שתי נשים והוא שמע אותן מתלחשות: "חיימקע שלי כבר איננו בחיים, ולמה ילד זה נשאר".

ההמלטות של שלמה טומנת בחובה נדודים רבים בין משפחות גוים ובתים זרים ברחבי ליטא. הוא סובל ומתגעגע נואשות לאמו. עקב הנסיבות שלמה מתבגר ולומד להיות עצמאי ככל שהפחד והחרדות אפשרו לו. היו לו סיוטים שהגרמנים יתפסו אותו למרות שבתחילת ההימלטות הוא גר לא רחוק מביתה של אחותו הקטנה, שלמה קבל הוראה מפורשת מאמו לא להתקרב לבית ולא לנסות ליצור קשר עם אחותו. הוא שמע בקול אמו, אך בדיעבד יתכן שלו נהג אחרת, היה מציל את אחותו מידי הגרמנים. המשפחה שהסתירה את הילדה קרוב לשנה גילתה את הסוד לגסטאפו והם באו ולקחו אותה ומאז נעלמו עקבותיה. עד היום הסופר מתייסר על כך. כואב מאד!
בסופו של המסע שלמה מגיע לארץ ישראל ואביו מצטרף אליו לאחר שנתיים וחצי. מעולם אביו לא סיפר לבנו מה עבר עליו בדכאו, לא הזכיר את שמה של רעייתו לאה ואחותו הקטנה וגם לא שאל את בנו מה אירע איתו בגטו ובנדודיו. עצוב מאד!

אחרי כ-50 שנה נסע שלמה לבקר פעמיים בליטא, לבקר מקומות שנחרטו עמוק בזיכרונו ולא נתנו לו מנוח. הוא לא מצטער על ביקוריו למרות שנרתע מאד מלשוב אל גיא ההרג והיתמות. הספר מלווה בצילומים אותנטיים של בני משפחתו. מתוך 29 נפשות מבני משפחתו נותרו שניים בלבד לאחר המלחמה.
היה מספר קטן של ליטאים, ששלמה הציע את מועמדותם ל"חסדי אומות העולם" ביד ושם.
ומשפט שסוגר את הספר: "קשה אפוא, קשה להביט לאחור ולא להפוך לאבן."

מומלץ ביותר לבעלי לב חזק.

זה ספר עיון מרתק על ההיסטוריה של רוסיה במחצית הראשונה של המאה ה-20.
דאגלס סמית זכה על הספר ב"פרס הספר הרוסי של בית פושקין", שחולק לראשונה בלונדון ב-2013.
התיעוד קולח ונשען על מחקר מעמיק ומבריק ומסתמך על ביבליוגרפיה ראויה לשבח.

אמר מי שאמר, ש"ההיסטוריה נכתבת בידי מנצחים". ספרי ההיסטוריה מייחדים למנצחים תשומת לב רבה יותר מאשר למנוצחים. הספרות על המהפכה ברוסיה אינה יוצאת דופן מבחינה זאת, ואולם המנוצחים ראויים להיזכר ולו למען הצדק.
המהפכה הקומוניסטית כיוונה להחריב את הסדר הישן והצליחו בכך, אבל עד מהרה נוכחו הבולשביקים לדעת שאין ביכולתם לשרוד לשרוד בלי הידע, הכישורים וההשכלה של העלית הישנה. הפועלים והאיכרים לא היו מסוגלים לקיים ולנהל מדינה רחבת ידיים שכזאת. לכן בני האצולה והדור השני מצאו עבודה בהנדסה, תרגום ספרים, אוצרי מוזיאונים, מורים ומוזיקאים, אבל גם זה לא ארך הרבה זמן, כי היו נרדפים ללא לאות על ידי השלטון והמשטרה החשאית צ`קה, ק.ג.ב. לעתיד.
כבר בראשית המאה ה-18 היו מספר בני אצולה בעלי חזון שראו בעיני רוחם שעקרונותיה הנתעבות של המהפכה הצרפתית עלולה להתפשט ולהגיע גם ברוסיה מתישהו.
"הטבח חסר התכלית של מלחמת העולם הראשונה הרגיל את האיכר החייל לאלימות נוראה, וכשחזר מן החזית אל כפרו היה למוד אכזריות ונטול עכבות."
לנין עצמו היה ממעמד האצולה. כשהדבר היה נוח לו לא היסס לנין להודות שהוא בא ממשפחת אצולה והוא מעולם לא השיל מעליו את מוצאו הרם. מ-1917 ישנה עדות ששמעו אותו נואם "בסגנון דיבורם של סנובים סלוניים מהמעמד הגבוה".

בספטמבר-1905 החלו הפגנות ושביתות שהסתיימו ברצח המונים ואיכרים עלו על אחוזות, העלו אותן באש, רצחו או רדפו אחר בעלי הקרקעות. באוקטובר 1905 הצאר ניקולאי נאלץ לעשות ויתורים, להעניק חירויות אזרח, לייסד בית נבחרים ולהנהיג עוד רפורמות בעתיד, אבל שום דבר מכל זה לא נעשה ורוסיה המשיכה לבעור.
כמו תמיד, היהודים סבלו מכל הכיוונים, כי היו השעירים לעזאזל של זעם האיכרים זה מאות שנים. אלפי יהודים נהרגו ונפצעו ומאוחר יותר צבא הלבנים יאשים אותם שהבולשביזם הוא מזימה יהודית נגד רוסיה הנוצרית. כמעט 300 שנה לפני כן נטבחו המוני יהודים, אולי מאה אלף בידי קוזאקים ואיכרים מורדים שנלחמו על השליטה באוקראינה ובראשם בוגדן חמלניצקי.(האירוע מתואר בספרו "העבד" של בשביס זינגר).
כאשר הסתיימה המלחמה נגד הגרמניים, ההפיכה הבולשביקית הטילה את רוסיה לתוך מלחמת אזרחים שערכה כשלוש שנים והמיטה מוות על כעשרה מיליון בני אדם, כמעט כולם אזרחים. במהלך 1917 ולאחריה, טיפחו לנין והבולשביקים את השנאה נגד האצולה במומחיות רבה וכדי להצדיק את האלימות נגדה, הציגו אותה מתוך דמוניזציה, כבעלי חיים או כטפילים.

הספר מתעד את תודותיהן של הרבה משפחות ממעמד האצולה, אך מתרכז בעיקר בשתיים מהן: בית שרמטייב ובית גוליצין, האליטה של אצולת רוסיה שחלקו אותו גורל אכזר. הם היו חדורי פטריוטיות ומאד מלוכדים מבחינה משפחתית. למרות שירדו מנכסיהם והשלטון כינה אותם "מוחרמים" הם דבקו ברוסיה ורבים מתוכם העדיפו להישאר ברוסיה ולא להגר לאירופה או ארה"ב. אחד מהם אמר: "ראוי לאציל רוסי למות על אדמת ארץ מולדתו".
מעצם היותם מוחרמים הם לא יכלו למצוא עבודה, וחויבו לעזוב את מגוריהם שבערים הגדולות ולא קבלו כרטיסי קיצוב למזון. נשקפה להם סכנת רעב! הם הצפינו לסיביר או לאי קרים אבל השיגו אותם בכל מקום. הם נדדו מעיירה לעיירה ומכפר לכפר להציל את חייהם.
למי מהם היו פיקדונות בבנקים בחו"ל, משכו את כספם והחזירו אותו לרוסיה, כאות למחויבותם למאמץ המלחמה ולתמיכתם במולדת. תהום נפערה בין האצילים שנשארו ובין אלה שעזבו, והיא התרחבה והעמיקה במשך העשורים.

בינואר 1918 , חודשיים אחרי תפיסת השלטון, לנין אמר: "אם אנו אשמים במשהו כל עיקר, אנו אשמים בגישה הומנית מדי, סלחנית מדי, כלפי הנציגים המפלצתיים, הבוגדניים של הסדר הבורגני-האימפריאליסטי"... החל מאוגוסט 1918 בטלו כל תוארי האצולה ודרגות החצר ונותר כינוי אחד בלבד לכול: "אזרח" ובכל מקום הקימו מחנות ריכוז (גולגים) לענישה או למוות. לנאצים היה ממי ללמוד! לנין וסטאלין היו עבורם מורים למופת...
בית רומנוב חוסל ב-1917 וביולי 1918 נרצחו באכזריות הצאר ניקולאי השני יחד עם אשתו אלכסנדרה, ארבע בנות וילד קטן וחולני והמשרתים הנאמנים שלהם. (לפני שלוש שנים תוך כדי טיול ברוסיה, ביקרתי את הקברים שלהם ולא אשקר שעמדו לי דמעות בעיניים). מי נתן את ההוראה? יש חילוקי דעות על כך. חלקם טוענים שזה היה לנין וחלקם שזה היה השלטון המקומי. את גופתו המפוחלצת של לנין לא הלכתי לראות.

מנובמבר 1917 ועד סוף מלחמת האזרחים העבירו הבולשביקים לידיהם כמעט את כל הרכוש הציבורי והפרטי של רוסיה. היסטוריונים כינו את זה "השוד הגדול בהיסטוריה". הסכום שנגנב נאמד ב- 1.6 מיליארד רובל (כ-160 מיליארד דולר של ימינו).
בתו של טולסטוי, אלכסנדרה, ניסתה כל השנים לשמור על אחוזתו של אביה ביסנאיה פוליאנה, אבל למרות כל הקשרים שלה עם בעלי השררה, השלטון המקומי השתלט לאט לאט על האחוזה והקימה כל מני מוסדות על הקרקע שלה. ב-1929 אלכסנדרה יצאה מרוסיה ולא שבה לעולם.
היא פנתה אמנם למקסים גורקי לעזור לה. גורקי היה סופר ידוע ופעיל פוליטי באותן השנים, אבל העלה חרס בידו. עם לנין הוא לא הסתדר ולא אחת לנין איים על חייו.
ב-1924 לנין מת לאחר מחלה קשה. סטאלין ירש את מקומו ובשנות ה-30 ניפתח עידן "הטרור הגדול" בו סטאלין ומקורביו רצחו באלימות בולשביקים וותיקים וגורמים שכונו אנטי-מהפכניים. נרצחו קרוב ל-2 מיליון אזרחים.
תוך כדי, הסופר מעלה קורות משפחות שנכחדו ונעלמו בתהום הטרור השחור ומקצתם שרדו, והמשיכו את מסורת אבותיהם. ברכושם של האצילים היו ספריות מפוארות ולא פעם סיכנו את חייהם בכדי להציל את הספרים מידי הבולשביקים והצבא האדום.
הספר מלווה בצילומים רבים של המשפחות המוזכרות בו. מרגש מאד! דאגלס סמית נסע לכל העולם בכדי לאסוף עדויות אוטנטיות ולהציג תמונות.
כתיבה מעניינת ואמינה מאד!
כאמור, הספר מיועד לאוהבי היסטוריה בכלל ושל רוסיה בפרט וסליחה שנסחפתי בסקירה, אבל כל משפט בספר חשוב מאד ומכיל עולם ומלואו. יהי זכרם ברוך של כל הקרבנות חפי מפשע.

הכותר של הספר הוא המוטיב היחידי היהודי בספר ומבוסס על הברכה לתפילת שחרית: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה".
אבל מקור הברכה הוא תשובת ה` לאיוב, כאשר הוא נגלה לאיוב ושאל אותו עשרות שאלות, ושתיים מהן נמצאות בפסוק הנ"ל: 'מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה' פירושו: מי שם חכמה בכְּלַיוֹת? מי טבע בתוך האדם חכמה מולדת? והחלק השני: 'מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה', לפי ההקשר בפסוק – מי נתן בינה ראשונית מולדת בלב האדם? פירושה הפשוט והבסיסי של המילה 'שכוי' הוא- לֵב, והרלב"ג הוסיף: זהו השכל. (הפרשנות מאתר "כיפה").

קצרה היריעה מלהכיל את כל חכמתה של הפילוסופיה המטפיזית, שבאה לידי ביטוי בספר, כי לדעתי זה ספר הגות מופלא בגובה העיניים ובכתיבה פשוטה. בניסיון להבין הלכתי לחקור קצת את הנושא ואני מביאה לכם תמצית המטפיזיקה מהאתר "האינציקלופדיה של הרעיונות", ואולי יעזור לכם כפי שזה עזר לי :)
"המטפיזיקה עוסקת בממשות של העולם מנקודת מבטה של התבונה, ויש לה שלוש מטרות מרכזיות. קצר ותמציתי מאד:
1. לגלות את טבעו האמתי של העולם.
2. לברר מהי הסיבה לקיומו.
3. לבחון מהו מקומו של האדם בתוך העולם."

ועכשיו לסיפור עצמו: מסופר על חייו של דוקטור נוצרי כפרי, שאהב את כפרו הקטן והיושבים בו. כולו טוב-לב וסלחנות, אצילות ורוממות רוח. לא הִרבה שיחה איתם, כי היה לו חשוב יותר לבחון את סביבתו ואת הטבע.
כמו באגדה, השכווי הנבון שבחצרו יודע לדבר, מארח לו חברה והרופא מנהל איתו מדי יום שיחות נפש, אמונה ועל כל דבר שבעולם. הרבה שאלות ותשובות להן אַין!
כל בוקר, שרק השמש מתחילה לזרוח, פדרו התרנגול מעיר את הרופא ומתחיל לשיר בשיא האופטימיות והשמחה: "קום, דוקטור, קום, יום יפה היום! ניצחון! ניצחון!".
בסיוריו בכפר ובביקורי החולים השכיחים שלו וכפדרו על אמת-ידו, הרופא סוקר ללא לאות ובמשך שעות את הטבע האנושי, את עיני האנשים "שאומרות יותר משמסוגלות לומר המילים" , ומביט בידיהם הזריזות העוסקות במלאכה.

בצעירותו התחתן הרופא עם אנה, בחורה יפה מהכפר ואהב אותה אהבת-נפש. חודשים ספורים לאחר החתונה, אנה חוותה הריון נפל ונפטרה בלידה, ומאז בעלה הרופא מעולם לא השלים עם האבדה. מאז האבדן , הרופא מעיד על עצמו כאגנוסטיקן אשר מיטלטל בין אמונה לספק.
בזמן שהרופא המזדקן וכוחותיו כבר לא כאתמול שלשום, הוא חופר בעברו ובזיכרונותיו ודואג בסקפטיות לעתיד המתקרב. מאידך, התרנגול נהנה כל רגע ומוקיר את ההווה שלו. הם יודעים שאף פעם לא יגיעו לעמק-השווה. הדיאלוגים וההתנצחויות בין השניים שכיות חמדה בעיני, כל כך אהבתי!


"עלינו לנסות, לכל הפחות, לגלות את האמת," אמרתי לו. "עלינו לנסות, לפחות, לדעת. החיים יהיו חסרי-טעם ללא חקירה מתמדת. וגם אם לא נוכל לדעת לעולם, הרי עלינו להשתוקק לדעת, לכל הפחות."
"זהו, זהו, אני מבין," אומר פדרו . הוא מניע ראשו בערמומיות. "ממש כמו תרנגול מסורס. גם הוא אינו יכול, אבל משתוקק."

סדר היום – אריק ויאר
תרגום מצרפתית: רמה איילון
ספריית פועלים 2018
125 עמודים
*******************************

ספרות מופת, לא פחות ולא יותר!
הסופר אריק ויאר מצא דרך חדשה לספר את ההיסטוריה וכתיבתו עשירה, חכמה ונוקבת ומלאת הומור.
הסיפור מתחיל ב- 20 לפברואר 1933 כאשר הקאנצלר החדש של גרמניה, אדולף היטלר, מזמין לאסיפה סודית בארמון הרייכסטאג עשרים וארבעה תעשיינים כבדים ששלטו על כלכלת גרמניה. הם היו הנירוונה של התעשייה ושוק ההון. הם לא היו מופתעים לסיבת הכינוס, אירוע התרמה אחד מיני רבים. היה ידוע לכולם שהמפלגה הנאצית עומדת לפני בחירות.
הזמן קצר והמלאכה מרובה וגרינג ביקש מהגברים "לפתוח את הארנקים". "השחיתות היא נתח קשיח מתקציב החברות הגדולות, ויש לה שלל שמות: שתדלנות, בונוס, מימון מפלגות".
נכבדי האסיפה ידעו כבר דבר אחד או שניים על גרינג: דיאגנוזה מפחידה על הפרעות נפשיות, דיכאון, נטיות אלימות ואבדניות, אבל הם תרמו וביד רחבה. מיליונים.

הסיפור נמשך עד לסיפוח אוסטריה. 99.75 אחוזים מהאוסטרים הצביעו בעד הצטרפות לרייך. על הנייר, אוסטריה מתה.
היטלר עשה סיבוב ניצחון באוסטריה ולכל מקום שהגיע, זכה בקבלת פנים חמה, פרחים וחיוכים. "הדגלים רטטו שעה שהפמליה עברה ואף ירייה לא נורתה. כמה עצוב!"
באיומים בוטים ובתעמולה גסה, היטלר החליף את כל שרי ופקידי הממשלה האוסטרית באנשים שלו.
ב-29 לספטמבר 1938, התנהלה במינכן הוועידה המפורסמת. ראשי הממשלות של בריטניה וצרפת לא נראים גאים במיוחד. ובכל זאת הם חותמים. "התחבולות קוברות את העובדות. וההכרזות של המנהיגים האירופיים יתעופפו באוויר כמו גג של פח בסופה אביבית."

לאורך זמן התעשיינים שהתכנסו ב-1933 לפקודתו של היטלר, לא יצאו מופסדים מהעסקה. במשך שנים הם שכרו אסירים ממחנות ריכוז רבים ואלה שהצליחו לחמוק ממחלות זיהומיות פשוט מתו מרעב. "התעשיינים באו על סיפוקם. המלחמה הייתה עסק ריווחי."

ספר חשוב ומרתק, ובהזדמנות זאת אני ממליצה לקרוא את "מינכן" של רוברט האריס.

מומלץ ביותר!

בצילום על הכריכה: גוסטב קרוּפּ, איל תעשייה גרמני, מתומכיו הגדולים של היטלר.

המולת הזמן / ג`וליאן בארנס
תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ`
הוצאת כתר הסדרה הקטנה 2016
243 עמודים
******************************

ספר מאד אינטליגנטי. כמעט ואין בו עלילה. ג`וליאן בארנס משרטט בכישרון רב ובוירטואוזיות את חייו של המלחין הנודע שוסטקוביץ` . על הכריכה האחורית יש ציטוט של ניו יורק טיימס: "פרוזה מהפנטת...תובנות יפיפיות...זהו דיוקן רב-עוצמה, והקוראים יחליטו אם באמת כך היה שוסטקוביץ` ה"אמיתי". לא התעצלתי ומתוך סקרנות גרידא הלכתי לחפש פרטים על חייו ואני באה לבשר לכם, שכל מה שבארנס כתב בספר אמיתי לחלוטין, להוציא אולי דברים קטנים חסרי חשיבות.

הכתיבה אירונית עדינה ומלאת מרירות. חייו של שוסטקוביץ` במיקרו, חושפים במקרו את שלטון האימים ופולחן האישיות של סטאלין . נון-קונפורמיסט באופיו מגיל צעיר, שוסטקוביץ` מרד במוסכמות ופעל לפי מצפונו ואמונותיו. היה נשוי שלוש פעמים בחייו. אשתו הראשונה הביאה לו בן ובת, מקסים וגליה, שכמו אביהם גילו כשרון מוזיקלי.

שוסטקוביץ` חי בפחד כל השנים. בתו, גלינה, סיפרה שהוא היה אובססיבי מבחינות רבות: חולה ניקיון, מסנכרן את השעונים בבית ללא הרף, שולח מכתבים לעצמו כדי לבדוק את יעילות הדואר וכדומה. הוא ברח מפוליטיקה כל חייו, היה איש ישיר מאד ובעל מצפון ובשעת צרה שמר אימונים לקרוביו. הדבר היחידי שהטריד אותו "לשרוד עוד יום" וכמובן ליצור ולהלחין. הוא לא עמד בקריטריונים של השלטון, יצירותיו נדחו והוחרמו ועזב את מוסקבה לסנקט פטרבורג והמשיך לכתוב בבית אחותו. הסימפוניות והאופרות שלו לא היו קלות ואופטימיות ולכן לא שעשעו את הקהל.
"מלחינים התבקשו להגביר את התפוקה בדיוק כמו כורי הפחם, והמוזיקה נדרשה לחמם את הלבבות בדיוק כשם שהפחם מחמם את הגוף. ביורוקרטים מדדו את התפוקה המוזיקלית כפי שממדו את התפוקה בכל קטגוריה אחרת".
כשהחלו לאיים עליו, הוא אמר לחברים: "גם אם יכרתו לי את שתי הידיים, אני אמשיך לכתוב מוזיקה בעזרת הפה".

הוא תמיד האמין באהבה ככוח טבע שאינה ניתנת להכחדה, אבל עכשיו התערער ביטחונו. "העריצות תובעת מהאדם לאהוב את המפלגה, את המדינה, את המנהיג, את העם, וזה עלול להרוס את האהבה הפרטית-בורגנית וייחודית שמסיחה את הדעת מ"אהבות" גדולות, ריקות מתוכן ונטולות חשיבה."

בספר מוזכרים שמות של מוזיקאים מפורסמים ששוסטקוביץ` פגש בחייו. סטרווינסקי ופרוקופייב שעזבו את רוסיה ועקרו לארה"ב. שוסטקוביץ` הוזמן לקונצרטים בכל העולם, אבל מעולם לא חשב לעזוב את רוסיה. הוא כתב מוזיקה לכולם ולאף אחד (הייתה תקופה שהואשם שכותב לבורגניים). הוא כתב מוזיקה לאלה שהעריכו את המוזיקה שכתב, ולא חשוב מה מוצאם. המלחין הנודע שב להכרה מוזיקלית גם בארצו וקבל כמה פעמים עיטור לנין ופרס סטאלין.
המלחין נפטר בשנת 1975 ובאותה שנה שוסטקוביץ' חיבר את הסימפוניה השלוש-עשרה "באבי יאר". הסימפוניה מכילה טקסטים של המשורר הצעיר יבגני יבטושנקו, כשהפרק הראשון שעל שמו נקראת הסימפוניה כולה הוא על פי השיר "באבי יאר", העוסק ברצח יהודי קייב וסביבותיה שבוצע שם על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה ובו גם ביקורת כלפי אנטישמיות בכלל ואנטישמיים רוסים בפרט.

זה ספר מעולה ומאתגר, שחושף ביוגרפיה של מלחין מפורסם מאד בתקופה קשה לאומנים בד בבד עם היסטוריה סובייטית.

רשימת האימהות / Gali Tibon
הוצאת עם עובד 2017
263 עמודים
*****************************

הספר נפתח בציטוט: "כל המסופר בספר זה בדוי, אך כמעט כולו קרה" (ברנרדו קוצ`ינסקי).
הנושא העיקרי של הספר הוא "שאלת האשמה". לא קראתי ספר שואה שהתעסק כל כך בדילמה זאת כמו ספרה של גלי מיר-תיבון.

באפריל 1945 בבוקרשט בבית המשפט של העם, מתנהלת חקירת פשעים נגד האנושות, שבוצעו בטרנסניסטריה (שטח אוקראינה) בגטו מוגילב בתקופת המלחמה.
שני יהודים עצורים נחקרים במשך ימים ולילות לסירוגין: המהנדס שמעון יגנדורף , איש משכיל ובעל אמצעים שעמד בראש הוועד היהודי ומיכאיל דנילוב עו"ד במקצועו שעמד בראש המשמר היהודי, ובמשך תקופה קצרה החליף את יגנדורף בתפקידו כראש הוועד. שניהם ניצולים בעצמם.


"מי אחראי לטרנספורטים של היהודים, אחרי שכבר הוגלו לחבל טרנסניסטריה, לשילוחם לעבודות כפייה איומות שמעטים חזרו מהן, או למה שהכול ידעו שהוא מוות ברעב? מי הכין את רשימות השמות ופיקח על האקציות (שנוהלו יחד בידי הז'נדרמים הרומנים והשוטרים היהודים), שנועדו למלא את המשלוחים כדי "לדלל" את אוכלוסיית הגטו במיוחד בעת מגיפת הטיפוס)? ובאופן מיוחד, מי נושא באחריות לרשימה המסוימת הנותנת לספר את שמו: לשילוחן לפצ'ורה של אימהות יחידות וילדיהן הקטנים, מי שלא נמנו עם הכוח העובד בגטו ולכן רק היו לטורח – אל מוות נורא בהרעבה?" (ד"ר נעמה כרמי).

שני הנחקרים שונאים זה את זה, מספרים גרסאות שונות במטרה למלט את נפשם ולזרוק את האחריות על היריב. שניהם הצילו אלפי יהודים, ובה בעת סייעו לשלוח אלפים אחרים אל מותם. כיצד בחרו?

החקירות מעניינות מאד, כאשר השופט-החוקר מנסה להתעמת עם כל אחד בנפרד ולהגיע לאמת. מחשבה עוברת בראש הקורא: מה יותר נוח מלהאשים את היהודים עצמם בטרגדיה שלהם?! בזמן המלחמה שליט רומניה יון אנטונסקו היה ידוע כאנטישמי גדול, והוא היה בעל ברית חשוב של היטלר והאחראי לפרעות נגד היהודים. הז`נדרמים הרומנים רצחו יהודים מהגטו בלי חשבון: ירייה בראש או בעורף ומסלקים את הגופה בבעיטה לתעלה.
תוך כדי קריאה על התנהגות הז`נדרמים הרומנים, נזכרתי בפולין, בראש הממשלה העכשווי שלה, שמשקר ומכחיש בתוקף שפולנים שיתפו פעולה עם הנאצים. לדעתי בפולין היה עוד יותר גרוע מרומניה.

מיכאיל דנילוב אומר לשופט-החוקר שעבורו התפקיד שמילא בגטו היה רק הישרדות. סך הכל הם היו יהודים שרצו לחיות. הוא רצה מאד להציל כמה שיותר יהודים בכל דרך אפשרית, אבל לא יכל להציל את כולם. דנילוב הבין שאין בררה אלא ממש לבחור את מי להציל ועל מי לוותר ומההכרעה הזאת לא תהיה דרך חזרה. ישנם יהודים שמאד שנאו אותם והיו כאלה שנשקו את רגליהם. באופן טבעי כל יהודי בעל תפקיד בגו ניסה להציל אנשים מהמחוז שלו. היהודים האוקראינים נשלחו למוות בטרנספר הראשון ויחד איתם לקחו את הקבצנים ואת המשפחות שהתרוששו והרעיון לשלוח את האימהות היחידות וילדיהן הקטנים נבע מהסיבה שאלה היו נטל על כולם כי לא יכלו לצאת לעבודה ולהשאיר לבד את ילדיהן. בזמן האיסוף לטרנספורט לא קם אפילו יהודי אחד למחות על זה ששולחים למוות אימהות וילדיהן. כולם שתקו וחיכו לחלוף הסערה.

זהו ספר מטלטל, המציג בפנינו באופן נוקב את השאלה שלא ניתן להימלט ממנה: האם אנחנו, במקומם, היינו יכולים לנהוג אחרת?
על פי הסטטיסטיקאי מרקו רוזן נרצחו ומתו במהלך ההגליות לכל הפחות 155,000 יהודים רומנים ו-115,000 יהודים אוקראינים שהיו תחת שלטון רומני. לפי ההיסטוריון אביגדור שחן, מספר הנרצחים היה גבוה בהרבה, כ-400,000. לפי חוקר השואה ז'אק אנצ'ל היה מדובר במעל 400,000 יהודים.

זה כואב מאד ואני מתנצלת על אריכות הסקירה, אבל הרגשתי צורך אמיתי לספר לכם עובדות היסטוריות, שלא בהכרח מוכרות לנו, גם לא לאלה שנולדו ברומניה.

אשתו / עמנואל ברנהיים
תרגום מצרפתית: עמית רוטברד
בבל הוצאה לאור – 1995
110 עמ`
******************************

סיפור מיוחד. כתיבה מינימליסטית ואפילו קצת מונוטונית, למרות שזאת נובלה ארוטית במינון קטן. העלילה מתרחשת בפריז.
קלייר, היא אישה רווקה בת 30, רופאה במקצועה פוגשת יום אחד גבר נאה המציג את עצמו כקבלן שבונה בשכונה שלה. מאותו יום הם מתחילים להיפגש כל בוקר לכוס קפה לא רחוק מביתה של קלייר ומקום עבודתו של תומס.

תומס אוהב להמתיק את הקפה שלו עם שלוש קוביות סוכר. קלייר שומרת לעצמה קוביית סוכר וכשהיא מגיעה הביתה מכניסה את הקובייה למגירת שולחן.
אחרי 3-4 פגישות תומס מגלה לקלייר, שהוא נשוי ויש לו שני ילדים ושאין בכוונתו לפגוע בקלייר, אך גם אין לו כוונות לעזוב את אשתו.
קלייר שומעת לא שומעת והפגישה הבאה שלהם מתקיימת בדירתה של קלייר ומאז הכל היסטוריה. תומס מקיים יחסי מין עם אמצעי מניעה וקלייר מתחילה לשמור את האריזות (שהוא זורק על הרצפה) ליד קוביות הסוכר.

החודשים עוברים וקלייר מחליטה לספור את האריזות שצברה, בכדי לדעת כמה פעמים שכבה עם תומס. תומס תמיד נשאר איתה שעה ורבע בדיוק. לא פחות ולא יותר. לאט, לאט נערמים במגירה עוד פריטים לא חשובים בעקבות הפגישות, אבל בעלי משמעות לקשר ביניהם.

כל הזמן הזה, קלייר מדמיינת בראשה כיצד נראים אשתו של תומס וילדיו, איך הם מבלים ביחד בבית היפה שאשתו תכננה (תומס טען שאשתו ארכיטקטית) ותומס בנה, ועוד כהנה וכהנה.
מחמת ספויילרים, אינני יכולה להמשיך בסיפור העלילה, אבל הכל מקבל תאוצה והפתעות ממש בלתי צפויות.

אישית ראיתי בספר כמה רבדים. למרות היותו מינורי לכאורה, יש בסיפור מוסר השכל חזק.

היעלמותו של יוזף מנגלה / אוליביֶה גֵז
תרגום מצרפתית: יהודה פורת
ספרית פועלים 2019
191 עמודים כולל אחרית דבר.
*****************************

באביב 1945 מלחמת העולם השנייה מסתיימת בהתרסקות גדולה של גרמניה. מספר שבועות מנגלה היה שבוי במחנה שבויים אמריקני, אבל בעזרת מסמכים מזויפים הדוקטור משוחרר. הוא בורח ללא לאות ועושה מסע של שלוש שנים בדרכים עד אותו יום שמצליח למצוא מקלט בארגנטינה.
שמו הלמוט גרגור. גרגור הוא מלאך המוות, הדוקטור יוזף מנגלה.

מנגלה הוא בן למשפחה תעשייתית מאד עשירה ובעזרת נאצים לשעבר, מעבירים לו כסף עד יומו האחרון. הוא נשוי ויש לו תינוק, אבל אשתו ממאנת לעזוב את גרמניה.
מנגלה איש של שתיקה מציג את עצמו כרופא או מכונאי תלוי בנסיבות. ארגנטינה עולה על גדותיה בנאצים שברחו מאירופה והוא חושש לחייו. יחד עם זאת, מנגלה נפגש לפעמים עם גרמנים ומעודכן בכל הפרטים והחדשות מהעולם. הם מאמינים בתחייתה של גרמניה הנאצית וסולדים מן המציאות הטריוויאלית של חייהם הבורגנים בקצה העולם.
באותן השנים שלטו בארגנטינה פרון ואוויטה (פרק מעניין כשלעצו). פרון העריץ את הנאצים ולהוט לנצל אותם לפיתוח מטוס קרב סילוני, הראשון של דרום אמריקה.

בגרמניה מתנהלים משפטים נגד נאצים ואין איש בעולם שלא שמע ולא הצטמרר על הזוועות של מנגלה באושוויץ.
מחפשים אחריו אבל ללא אינטנסיביות. המוסד גם מחפש אחריו וכמובן צייד הנאצים שמעון ויזנטל, שדואג כל הזמן שהעולם לא ישכח את הפשעים שבוצעו נגד היהודים. מנגלה בורח מארגנטינה ומגיע לבואנוס איירס ואחרי זמן מועט ארגנטינה צריכה להוכיח לעולם שהיא אינה מקלט לנאצים ומוציאה צו מעצר נגד מנגלה.

רצה הגורל ובבואנוס איירס נפגשו פנים אל פנים מנגלה עם ריקרדו קלמנט, הלא הוא אייכמן. הם סלדו אחד מהשני."מנגלה הופקד על פעולות נחותות, יתוש בעיניו של אייכמן". אייכמן אהב לדבר על עצמו ועל ניצחונו הגדול, וכמעט שכנעו אותו לפרסם ספר על תולדות השלטון הנאצי.
חטיפתו של אייכמן על ידי הישראליים והבאתו לדין ומשפט בארץ, השפיע קשות על מנגלה וחרדתו גדלה עוד יותר.

יש הרבה מתח בספר. הסופר חקר לעומק את קורותיו של יוזף מנגלה אחרי המלחמה. מחוּפש ורדוּף מנגלה נאלץ להימלט ללא הפוגה. כל מי ששאל את עצמו איפה מנגלה נמצא ולמה לא חטפו אותו כמו את אייכמן להביאו לדין, יקבל תשובה בספר זה.

לרגע האיש (?) לא הביע חרטה על מעשיו באושוויץ וראה את עצמו כפטריוט, שלחם לטובת גרמניה הנאצית. המצפון נועד לאנשים חלשים נהג לומר.
לאחר הרבה תחנונים, נאות בנו להיפגש עם מנגלה באלדורדו. בנו רולף רק רוצה לשאול את אביו שאלה אחת: "האם לא חשת אף פעם חמלה כלפי הילדים, הנשים והזקנים ששלחת לתאי הגזים? אין לך שום חרטה?"

ספר מומלץ ומעניין ביותר!