ספר סביר אבל לא מבריק. איימוס דקר בלש לשעבר במשטרה מגלה שמשפחתו נרצחה.
מגיע תימהוני לתחנת המשטרה ומודה ברצח.
לאחר מכן יש רצח המוני בבית ספר. האם יש קשר בין 2 המקרים ?
החקירה מתקדמת בקצב צב ורק בשליש האחרון של הספר העלילה נכנסת לקצב מהיר ומותח.
הייתי אומר שהעלילה לא אמינה.

איימוס דקר, כמיטב המסורת של הרבה בלשים בספרי מתח, לא בדיוק "חי את החלום".
הוא סובל מעודף משקל, בקושי מתנייד, אוכל ג'אנק במסעדות אכול כפי יכולתך בוקר צהריים וערב (ולפעמים גם כמה פעמים בין לבין), אין לו עבודה קבועה ומיותר לציין שאינו נמצא בזוגיות או עטוף במשפחה תומכת.
מה שהחל את הדהירה שלו במדרון היה הרצח האכזרי והלא מפוענח של אשתו, בתו וגיסו שהתרחש מספר שנים לפני שהסיפור הנוכחי מתחיל.
לדקר יש גם יכולת נדירה (גם כאן לא לחלוטין חידוש בעולם בלשי הספרות): הוא לא מסוגל לשכוח כלום. אבל ממש כלום. זוהי תופעה נדירה שנגרמה לו מחבלת ראש קשה כשחקן פוטבול צעיר.
תחילתו של הסיפור היא בשני אירועים שהקשר ביניהם לא ברור, הראשון הוא הופעתו במשטרה של מישהו שמודה באחריות לרצח משפחת דקר (גיבורנו) והשני הוא מסע ירי קטלני ברחבי בית הספר בעיירה השלווה שבה הוא מתגורר.
מכאן מתחיל המסע של דקר לגלות מה עומד מאחורי הווידוי המפתיע שהגיע משום מקום ולברר האם הוא קשור או לא לרצח האכזרי בתיכון. עד מהרה המשטרה המקומית המדשדשת מגייסת את דקר לסייע במקרה הקשה.
עד כאן כנראה יכול להתאים להרבה ספרי מתח, וכמו בהרבה ספרים כנראה העיקר הוא לא מה מסופר אלא איך.
באלדאצ'י,כך מסתבר (אולי אני באיחור קל), יודע לספר סיפור מתח מצוין.
העלילה טסה, ממש טסה, בדומה לרכבת הרים בפארק שעשועים יש הרבה פיתולים, ירידות, עליות ואירועים לא צפויים. אך כל זה באווירה קלילה יחסית. הספר אמנם עוסק בעניינים שלכאורה יכולים להכביד, ביניהם יחס לאנשים עם מוגבלות, התעללות ועוד אחרים שלא אחשוף בשביל למנוע ספוילרים אבל האווירה הכללית היא של דהירה כיפית עם דקר בחקירות, מרדפים, עימותים ומדי פעם גיחות לאירועי עבר שעוזרות להבין את הדמויות ואת מסגרת הסיפור.
זה ספר שהיה לי קשה להפסיק לקרוא ובעולם ספרי המתח זה אולי המדד הכי חשוב. לא במפתיע, עכשיו, שלושה שבועות מסיום קריאתו קשה לי להיזכר בפרטי העלילה אבל זהו טבעו של הז'אנר ולכן זה לא גורע מההמלצה החמה על הספר

דב"ט

עמוס דקר בלש לשעבר במשטרת ברלינגטון... ברפרוף קצר על השורה וגם במחשבה שנייה, זה נראה כאילו עוד נוער מתנהג חרא בחו"ל במקומות שאוהבים מאוד לאכול חלזונות(ברלה, ברלה, צא החוצה?). אתקן: אֵיימוֹס דֶקֶר, בלש לשעבר במשטרת בֶּרלינגטון.
גילוי נאות: את הספר קראתי באנגלית. הייתי בטוח ששמו הוא עמוס מאשר אֵיימוֹס :\

אם אי פעם ראיתם סדרות בלשיות שמסתובבות על בלש אחד, תוכלו לתאר את אותו בלש כרוב הפעמים כך: יש לו "יכולת" שבמתבטאת או בדרך פיזית או בדרך מנטלית או שניהם שמבדילה אותו משאר ה"בלשים הרגילים". הוא מבריק. היה לו טראומה קשה, אני מוצא שלרוב המשפחה של אותם בלשים נרצחת ושאת הרוצח כנראה שנגלה בפרקים הבאים או בסוף עונה 8. כמו כן, הוא כנראה אנטי־חברותי בגלל אותה טראומה(כי אף בלש לא מקסים כמו פטריק ג'יין). הוא גם לרוב לא יהיה ג'ק ריצ'ר ודומיו מבחינת גוף פיזי.

עמוס שלנו הוא שמן בן 43 עם יכולת זיכרון ברמה של חמישה כוכבי מישלן. האיש זוכר הכל כאילו העיניים שלו הם מצלמת FULL HD ויש לו אינסוף זיכרון. הוא מעלה הסקות מבריקות מ-ימין ומ-שמאל. היו לו שתי טראומות: הראשונה כשהוא נפצע וקיבל את יכולת הזיכרון והשנייה כשהמשפחה שלו נרצחה. הוא אנטי חברתי מאז הטראומה הראשונה שלו. כמו כן, הרוצח של המשפחה שלו מתחיל לטבוח באנשי העיירה ובאנשים הקרובים לעמוס(ובסוף מתברר שהרוצח REALLY MESSED UP. אם זה מספק לפי דעתי? לא בלב שלם).

זהו הספר הראשון של באלדאצ'י שאני קורא. ולמרות שניסיתי להעביר כמה קלישאתי הספר עצמו, באלדאצ'י דווקא עשה את זה לא רע בכלל והספר היה אפילו טוב מאוד עד עמוד 485+- שבו באלדאצ'י נפל חזק בקטע שאמור להיות נקודת השיא של הספר. הקטע בו עמוס מגלה מי הרוצח פשוט כמעט ולא אמין, סותר דברים שאמרו לפני זה ואחר כך מתבסס על דברים שבדקו לפני שאמרו דברים שסתרו אותם והדרך היחידה שאני מוצא להסביר את זה שבעזרת "חוש שישי" הוא מצא לנכון לזרוק את השם של הרוצח. ופה באלדאצ'י נפל חזק לפי דעתי. על פי ג. ק. צ'סטרטון במאמרו "איך לכתוב סיפור בלשי", נקודת השיא של הסיפור הבלשי היא כשהבלש מסיק, מבין ובעצם מגלה את פתרון התעלומה. אצל באלדאצ'י זה פשוט הונח כאילו זה עוד פלוט-טוויסט כמו ממקודם(לא שלא עליתי על הטוויסטים האחרים שלו ממקודם. העלתי את קיומם על ידי רעיון "הבלש העיוור").

יש עוד כמה אלמנטים שאם הולכים על פי ג. ק. צ'סטרטון שבאלדאצ'י לא עושה אבל אלו יהיו ספויילרים.

הספר, חוץ מאותו קטע דווקא ספר נחמד מאוד ויש בו כמה רעיונות מקוריים שמאוד אהבתי(התעלומה השנייה וה"מיוחדות" של הרוצח לדוגמה). הוא גם כתוב טוב, מותח וקצבי. למרות שעמוס הוא קלישאתי ואנטי־חברותי, הוא עדיין דמות שהצלחתי לחבב. לכן, לסיום, אם בא לכם מתח בלשי עם בלש שאתם כנראה מכירים מגלגול אחר, עם הברקות גאוניות, שמשפחתו נרצחה על ידי רוצח סדרתי דם־קר ומתנהל משחק חתול ועכבר בינהם אז אני אמליץ לכם בחום רב לראות את המנטליסט.

למען הסר ספק, הספר הוא 3 מבחינת ספרי הז'אנר. סליחה על החפירה ועל שגיאות העברית אם יש :)

איך לכתוב תסריט ?
דיוויד באלדאצי כותב רב של רבי מכר. לפעמים מצליח לפעמים לא, לפעמים ספר הופך לסדרה לפעמים ספר הופך לתסריט ולסרט שובר קופות, לפעמים לא. זה אולי ההבדל בין סחורה (merchandise) ליצירה. באיש הזיכרון הסוחר/סופר לוקח רעיון נחמד ולא מקדם אותו לשום מקום, הספר כמובן שוטף קריא מותח אבל לא מעניין בעליל עם סוף קצת מופרך מלווה בפערים לא מובנים...וחבל, אפשר היה יותר טוב.
ההתעסקות בנושא הזיכרון הזכירה לי מהצד השני את הסרט ממנטו - סרט (אחד מהטובים שנעשו בעשורים האחרונים) שגיבורו לא הצליח לשמר זיכרון לאורך זמן, הבמאי לקח סיפור קצר של אחיו ובנה תסריט מורכב (שונה מהסיפור) אבל בנוי על יציקות בטון שמהווה בסיס לסרט יפיפה שנע קדימה ואחורה על בדומה למוגבלות של הגיבור.
את רגע האמת במומנטו לא נשכח לעולם אבל את איש הזיכרון כנראה נשכח מחר - לחובבי הזאנר שצריכים לשרוף 2 - 3 שעות

לא אמין, לא מעניין, לא מפתיע, לא מאתגר ולא כדאי לקרוא.
ואם השתכנעתם, אז הנה כמה הסברים שעלולים להכיל ספויילרים:
הכיף בקריאת ספר מתח הוא לאסוף את העובדות צעד בצעד ביחד עם הבלש ואז, כשהוא מחבר אותם - וואלה איזה יופי!, הכל מתאים. אולי אפילו הצלחנו לנחש את זה ביחד איתו. זה לא ממש עוזר לנו שאיימוס דקר רואה משהו, לא מספר לנו מה ראה, שועט לאנשהו ואז, בסוף הפרק הבא, מספרים לנו כבדרך אגב מה בעצם ראה שגרם לו להתקדם לכיוון.
בספר מתח טוב, הפושע צריך להיות דמות מוכרת מתחילת העלילה, שמשנה את פניה באופן מפתיע. זה לא מעניין כשמביאים לך איזשהו צד ג' לקראת סוף הספר ואומרים לך - זה הוא. אוקיי, סבבה. נעים מאד.
והסוף - חלוקה קלישאתית אמריקאית, שלא לומר נוצרית, בין מי מגיע לו למות ומי לא, מי הרעים ומי הרעים-שיש-להם-תרוץ-טוב-אז-זה-בסדר ושיא השיאים - האשמת הקורבן קלאסית והלקאה עצמית מופרכת לחלוטין של גיבורנו, על תרומתו לרצח מספר דו ספרתי של בני אדם. נו באמת.

עוד יצירת מופת מבית היוצר של דיוויד באלדאצ'י אך הפעם נכתב בשיטה מעט שונה מהרגיל. בניגוד לשאר הספרים שלו יש התמקדות רבה בדמות הראשית ולא בעלילה של הסיפור. הספר ממחיש את דרך החקירה המשטרתית באופן מפורט עד מעט ועם זאת גם מצליח לשמר את אלמנט ההפתעה לאורך הספר. מומלץ מאוד!

את הסופר היכרתי לפני שנים כשקראתי את ספרו "הפרס הגדול". בגלל שמאד אהבתי והתלהבתי
מהספר, שמו של המחבר נחרט בראשי, מה שלא אוכל לומר על תוכנו של הספר. זוכרת רק שהספר היה מצויין.
לימים, בעקבות בקורות וחוות דעת ששמעתי מאחרים, למדתי שדיוויד בלאדאצ'י הוא אחד מכותבי ספרי מתח הטובים.
ולמרות זאת...איכשהו לא הגעתי לספריו.
כשהוצא ספרו האחרון "איש הזיכרון" לקריאה וחוות דעת, שמחתי מאד. כי הנה נופלת לידי הזדמנות לקרא ספר
של מחבר אהוד עלי מאד, כלומר, יש סיכוי גדול כי הולכת להינות!
הספר הוא ספר מתח מעולה. קריא וקצבי.
ספר אינטליגנטי, מחכים. עדכני לתקופתינו, מסתמך על ארועים שקרו וקורים.
שתי מחשבות עברו בראשי במהלך קריאתו:
1) הספר כתוב עם קריצה לעבר מצלמות הקולנוע. פוטנציאל אדיר לסרט (אולי אף סדרה).
2) ספר ראשון, נראה כי המחבר מתכנן עוד ספרים בסדרה עם דמות הבלש שיצר.
תחושה זו, הביאה אותי לנחש את סוף גורלו, הזמני (עד הספר הבא), של הגבור.
כלומר ניחשתי מה יהיה סופו של הגבור הראשי ולאן יועדו פניו.
ספר מתח מעולה. מומלץ!
(הערה קטנה לגבי הכריכה. שם המחבר מודפס באותיות זהב. איכות הצבע - גרועה.
אחרי יום קריאה, צבע הזהב החל לרדת לידיים.)

בניגוד לספרים אחרים של הסופר, כאן סוף סוף הייתה התמקדות בעלילה ולא בדמות של הבלש/ שוטר כמו בספרים אחרים.
לא צפוי.
מותח לכל אורכו.
מצוין.

איימוס דקר הוא בלש משטרה מוכשר ויוצא דופן, דקר הוא גם טיפוס מיוחד וחריג בגלל התופעה המוחית הנדירה שמלווה אותו מאז נפצע על מגרש הפוטבול עשרים שנה קודם לכן - זיכרון מוחלט שאינו מאפשר לשכוח דבר. כשאשתו ובתו נרצחים בביתם חייו של איימוס מתהפכים והוא פורש מהמשטרה, ומפסיק לתפקד ולחיות כמעט לגמרי. הזמן עובר עד שיום אחד שאדם לא מוכר מגיע למשטרה ומתוודה על הרצח, דקר לא בטוח שאדם זה הוא אכן הרוצח או שהוא בכלל קשור לרצח, אבל כאשר מבוצע פשע חמור אחר בתיכון של העיירה, והממצאים מתקשרים לרצח המשפחה של דקר, הוא נקרא ע"י חבריו השוטרים לשמש יועץ מיוחד למשטרה ולאף.בי.איי בניסיון לפענח את הפשע ומבצעיו. לצדו של דקר מסייעת אלכס, עתונאית שבתחילה מנסה להשיג מידע על סיפורו של דקר אבל לאט לאט נשאבת לסייע לחקירה ולזנוח את הרדיפה אחר כתבה.
מותחן משטרתי טוב מאד, עלילה זורמת, תפניות מפתיעות, וצמד של חוקרים/בלשים/יועצים שמוביל את פענוח המקרה עד לסופו.