#
כמה פעמים חשבתי לנטוש את הספר, הראשון של הסופר שאני קוראת. מה שהציק לי במיוחד היה הסטיריאוטיפים. אמא של מפקדו בצבא של הגיבור. שמה רומיה, כמובן. היא "פותחת" שולחן מלא מטעמים תימניים, פניה נוהרים כשבנה ופקודו אוכלים לתיאבון את האוכל שהכינה (סחוג, חילבה, קובנה, ג'חנון...) העברית שלה עילגת, אם כי זו של ילדיה רהוטה לגמרי... בחייך, עמיר.

התעקשתי להמשיך לקרוא בזכות הביקורות הטובות על ספרי הסופר. קראתי בלי התלהבות, עד הסוף ושמחתי בשהסתיים.

הגיבור, שאול בן-אדון, מספר בגוף ראשון את מה שקרה לו. הסיפור משובץ במין סלנג (לא) אותנטי, והרגיש לי מאומץ במקרה הטוב ומזוייף במקרה הרע. הוא מתאר את הגיבור מסוף שנות החמישים, כשהתגייס לצבא, עד שנות התשעים של המאה הקודמת. באמצעות סיפורו מעלה את העימות בין ספרדים לאשכנזים, בין מסורתיים לחילונים, בין ירושלים לתל-אביב, בין אוהדי "חירות" (המפלגה) לאוהדי "מפא"י" (המפלגה). בין אוהדי בית"ר (הכדורגל) לאוהדי "הפועל" (הכדורגל). בין מעריצי בגין (והאצ"ל) למעריצי בן-גוריון (ו"ההגנה"). הוא מנסה להקיף את מה שהיה בארץ באותן שנים ומצליח לכתוב "מעל" ולהיות "ליד".
עמיר נולד בבגדד, עלה לארץ בגיל 13, נקלט בקיבוץ באמצעות עליית הנוער – עובדות הכתובות בדף הראשון בספר, כך שלא הכיר אישית ס"ט מירושלים, או את אורח החיים והמסורת הנילווים אליהם, לפחות עד שהתגייס לצבא. אפשר להבין את תחושת הצרימה שלי, למקרא שגיאות בתיאור ההיסטוריה ועיוותים מילוליים שהפריעו לי.

תיאור סיפור האהבה שלו לחיה, שהיתה תינוקת בתקופת השואה, עלתה עם הוריה מפולין אחרי המלחמה, נשלחה על ידי הבריטים לקפריסין, עלתה לארץ וחיה עם הוריה במעברה... אם זה לא הסטיריאוטיפ בהתגלמותו, לא יודעת סטיריאוטיפ מהו.
בתקופה אותה מתאר עמיר, לא נראה לי שצעירה כלשהי היתה מספרת לחברתה שמישהו הוא "זיון מצויין" ומציעה לה לנסות. לא יודעת אם צעירות היום היו משתמשות במינוחים האלה, אני חושדת שלא, אבל אני די בטוחה שבשנות החמישים והשישים במדינתנו הפוריטנית, ביטוי כזה לא היה עולה על דעת אישה בשום גיל. יש בספר די הרבה תיאורי מין מפורשים. יש סופרים שיודעים לכתוב על הנושא הזה ומצליחים לשתף את קוראיהם ברגש. עמיר אינו נמנה עליהם. תיאוריו מגושמים, חוזרים על עצמם, ואותי הם בעיקר שיעממו.

כתיבתו של עמיר לא הלהיבה אותי. הוא דש בנושא עד שהוא מוציא לו את הנשמה. הוא אינו מעריך שקוראיו יבינו בלי שהוא יפרט את הנושא עד מיאוס. הוא משתמש בטכניקה ששמה בפי דמות משנית מונולוג ארוך, שמתאר לקוראים מה שהגיבור לא יכול היה לדעת. עורך טוב היה חותך חלקים מהטקסט שהם בעצם מסות, שאינן מקדמות את הסיפור. יש בספר גם הברקות, קטעים יפים ושאלות רלוונטיות שהעיקרית שבהן בעיני היא האם צריך אדם להיות נאמן לדרך בה חונך, או שעדיף לו, כבוגר, לנטוש אותה ולהחליף כיוון בלי שהדבר ייחשב לו כחוסר נאמנות. הקטעים האלה מנעו בעד הספר להידרדר במורד הדירוג. ובכן, סימנתי וי על סופר נחשב. לא נראה לי שאנסה לקרוא עוד משלו.

לפני חודשים רבים, כאשר התחלתי בקריאת הספר. הנחתי אותו והחזרתיו אל הספרייה כלעומת שבא.
דבר מה בו לא משך אותי, לא הצלחתי לעבור את מכסת העמודים הראשונה. עם זאת, הרגשתי שאחזור אליו ביום מן הימים והתחושה תהיה שונה בתכלית.
היום הזה הגיע. כל מחשבותיי הראשוניות, הבוסריות אודות הספר, התפוגגו בערפל השיממון והותירו אותי הלומה. הלומה מכאב ותדהמה.
כמה שספר יכול לנגוע באדם. לעורר בו תנודות רגשיות שונות- משמחה ועד דכדוך ואפילו כעס. מנעד רחב של רגשות הספר הזה עורר בי.
אחטא אם אומר שהעמודים הראשונים היו קלים לי. תיאורי מין פרטניים שאינם אופפים לאלי עמיר גדשו אותו. תיאורים שלא היו מביישים סיפורי זימה.אך מהכרותי עם יצירותיו של עמיר, ידעתי שמתחת לכל ההוללות הקדחנית והטובענית הזאת מסתתר עומק רב ובעיקר כאב.
כאב על מה שהיה ואיננו. על אלה שהיו ואינם עוד. הגיבור, שאול בר אדון, עורך חשבון נפש לכל אורכו של הסיפור. הוא משתף אותנו בימיו כבחור צעיר לאחר הצטרפותו ליחידת השחורים הנבחרת אשר הוקמה בעמל כפיים של מודי אדלמן ואבשי קהתי, מפקדו אך גם חברו הקרוב.
את הסיפור מספר שאול כאשר הוא כבר בן 52. אי שם בתחילת שנות התשעים העליזות, כאשר במבט לאחור אנו חכמים יותר כשאנו בוחנים בדקדקנות את רגעי העבר.
אותו שאול מספר על אהבתו לחיה ניצולת השואה, אהבה שליבלבה בתחילת שנות ה-60 ולמרות השנים הרבות שעברו והנשים שהחליף, לא נמחה מתוכו רישומה ועדין הד קולה או שמה מעביר בו רטט קל של עונג וחרדה כאחד.

הסתכלותו של שאול אל העבר מחדדת את העובדה שהזמנים עוברים ומשתנים בלי שנשים ליבנו לשינויים אלה. בהנדף עפעף מהיר אנו עדים למגוון שינויים, חלקם טובים וחלקם רעים אך זכרונם של אלה שהיו חלק מאיתנו, מבשרנו, לעולם יוותר בעינו.
השנים רצות ושאול בר אדון עושה חיל בארצות הברית, הוא איש עסקים ממולח ועשיר כקורח שזכות ראשונים לו על התחום שהיה בשנות ה-60 עוד בחיתוליו, מדעי המחשב.

למרות כל הצלחותיו הפצע השותת דם בדמותה של חיה אומנם כבר פסק מלשתות דם אך הצלקת נותרה במקומה וכל ברגע נתון הוא נזכר בנוכחותה. כאב ליבו התכהה עם השנים, עוקץ הדבורה דעך אך לא נעלם. חיה עודנה חלק מחייו בהווה, חלק מעברו ותהיה חלק מעתידו.

כאב ליבו בימים האלה של העבר עורר בי את השד שלי עצמי, כמאמרו של עמיר, שד שיצא מרבצו וחורץ לשון, להזכיר את קיומו הנאלח. זה שאני מכמינה בתוך גופי עמוק אך מתפרץ מפעם לפעם, בצחוקו המרושע, חושף את שיניו הצחורות כאבן חלב ואומר לי נחרצות: חשבת שתוכלי להעלים אותי? לעולם לא. אני כאן על מנת לחיות.

סיפרתי בעבר על אהבתי לאדם שהיה קרוב לי מאוד ומאילוצים כאלה ואחרים, למרות אהבתנו, הדבר נגדע באיבו. כל חלומותיי התרסקו באחת. לאחר שנים של כמיהה, של אמונה וייאוש כאחד. ברגע אחד נגדע חבל הטבור ועימו החיים חישבו להסתיים.אומנם מאז השתקמתי אך הכאב עודנו בתוכי ולעולם יהיה שם, למרות כל השנים שלא יחלפו.
כך שהימים הראשונים, מעוררי הרחמים של שאול, על חיה שנפרדה ממנו, וההחלטה הנואשת לעבור לארה"ב בעקבות הצעתו של לופו, התגלו כדבר חיובי כי בעזרתם פילס לעצמו דרך שבארץ לא התאפשרה לו אך כל דרך חתתחים זו הייתה רצופה קשיים בדרך ליהלום שבכתר.

על שהותו המתמדת בחוץ לארץ, שאול לא פוסק מלהגיע לחופשות ארצה, לבקר את הוריו וחבריו ואף מגדיל ראש ובימות המלחמה, מלחמת ששת הימים, הכיפורים וההתשה הוא משתתף ואף נפצע. אהבתו לארץ וציונותו מבית אבא. ימנקותא, הקסימו אותי ועוררו את רוחי.
ציונות כזאת קשה למצוא כיום. אחוות חיילים וחברים כזאת קשה למצוא היום. נדמה שהיום כל אדם לעצמו. כל אדם שולף טפרים כאשר השני רק מרחרח את האזור בו הותיר חתיכת בשר. האחים אנחנו או כל אדם לאדם זאב? מדוע להשתנות כך? ברור לי שגם בימי ראשיתה של המדינה הדרך לא הייתה סוגה בשושנים אך ניכר שהאכפתיות, הפטריוטיות, אהבת ישראל והאחווה בין יהודי ליהודי היו חזקות מנשוא.
היום, לפי מה שאני רואה, אנו מתרחקים מהמקום הזה. מעטים הילדים כמו אבשי, שברגע הצלחתו בעסקים, הוא קודם כל מעניק להוריו ולאחיו ומוציא אותם אט-אט ממעגל העוני. גם שאול כך. היום? היום ילדים לא שמים על הוריהם. אחים מתנכלים לאחיהם, אב רוצח את בתו. בן רוצח את אמו. אח מתנכל לאחיו בשל ירושה. טסים לחוץ לארץ על מנת לנקר עיניים. לאן הגענו? איפה ימי ישראל הטובה והישנה? כל ישראל חברים זו רק סיסמא שחוקה?
לאן הגענו, תגידו לי? מה זה האבסורד הזה? ניכר יותר ויותר שלאנשים אכפת רק מכספם שלהם, מהנאותיהם וממונם. מעטים הרגעים שראיתי אחווה ישראלית אמיתית. אחווה אנושית. זאת אני מספרת מנסיוני האישי. אלה שלא האמנתי, אלה שהיו הקרובים ביותר, נעצו ראשונים את הסכין.
בצדק אמרו שהספר הוא בלילה של נושאים רבים: שואה, אפליה בין מזרחים לאשכנזים, ישראליות, מלחמה, חוץ לארץ, אך הם שכחו דבר מה אחד: הספר תואם את החיים עצמם מכיוון שגם החיים אינם הולכים בקו אחד ישיר אלא הם פסיפס של דברים רבים מספור שמחוברים להם יחדיו כנגד כל הסיכויים.

כשהתחלתי לקרוא על שאול בר אדון ה-"סמ"ך טי"ת"(ספרדי טהור!) היה לי נחמד.
אפילו הזדהיתי עם הציטוט:
"הפליטים המהגרים, שקוראים להם עולים חדשים,
מלאים אמביציה של מהגרים ואצה להם הדרך להגיע למרום הסולם.
רק תלונות וטענות על קיפוח יש להם, כל מה שנותנים להם עדיין לא די להם.
יש מי שמתקבלים לאוניברסיטה בלי בעיות, ואני יוצא השירות במודיעין קרבי,
עדיין לא מכשיר אותי די להתקבל לאוניברסיטה בעיר מולדתי"
(הספר נכתב בשנת 1998, ואני תוהה מה השתנה מתמול שלשום?!
גם היום קיים הקיפוח כלפי יוצאי צבא, מלח הארץ של מדינת ישראל!)

ואז ...אני לא יודעת אם זאת דרך הכתיבה, או הגיבובים הפוליטיים,
או גודל הספר שהזכיר לי יותר מילון כיס שלא נוח לקריאה.
הגעתי לעמוד 67. והפסקתי.
יסלח לי אלי עמיר :)

שנים לפני הערצתי הרבה לסטאלונה, עמוס השרירים ועצוב המבט.
עוד הרבה לפני שנתקלתי בעטיפת התקליט השרוט "לילה של יום מפרך" אצל סבי וסבתי ולא מעט חודשים אחרי כן פרצה התאהבותי הנואשת בקולו הבוטח של לנון,
קשוח ומרגש כאחד.
לפני שקלטתי בכלל שיש קשר בין הורמונים להתאהבות, קיים היה בתודעתי שאול, המלך התנכ"י.

למדנו עליו בבי"ס עפ"י האמצעים המוגבלים דאז: ספר תנ"ך אחד, חוברת עבודה ומורה שאהבה מאוד את המקצוע ולכן החדירה גם בי את אהבת התורה.
כשהייתי מגיעה הביתה ומכינה את השיעורים: מי אמר למי והשלמת משפטים, הייתי פותחת את "הגוגל" של התנ"ך :ספר כבד ובו ציורי תחריטים של גוסטב דורה ושם היו מוזכרים ומצויירים כל הסצנות החשובות שקרו בתורה, ספר שופטים ושמואל.
המלך הזה היה חביב עלי משאר המלכים בעיקר משום שהצטייר לי כרזה, גבוה ונחבא אל הכלים. גרסא קדומה והרבה יותר הירואית של מי שהייתי בצעירותי.
לא תופס מעצמו, חסר בטחון אך עדיין אמיץ. גאה ועמיד ובעל רגשות סוערים וסותרים שלבסוף הכניעוהו.
בפרצי ויכוחים שהיו בכתה ונסבו אודות דוד ושאול, צדדתי תמיד באחרון, מגינה עליו בחירוף נפש ומוכנה ליפול על חוד עפרוני למענו.
ואכן נימוקיי אודות המנהיג הכריזמתי היו משכנעים ביותר. שכנעו רק את המורה הכוונה. יתר התלמידים או נכון יותר התלמידות, נפלו ברשתו של האדמוני, יפה העיניים.

בבגרותי התחדדו אבחנותי האישיות. ידעתי מה אני רוצה ומה מעניין אותי, השתנו גם מושאי אהבתי וחלקם אף הזכרתי בתחילת סיפורי אך אישיותו הסוערת והרדופה של שאול המשיכה ללוותני בכל אשר אלך כמו שומר נאמן.

את אהבת שאול של אלי עמיר ייעדתי כספר טיסה. להנעים את זמני בין בן גוריון לסכיפהול, אמסטרדם.
טיסה ראשונה מעבר לגבולות ישראל ועל מנת לטשטש את התרגשותי הרבה, הסתובבתי בסטימצקי שבטרמינל הישן, מנסה להיזכר אם שמעתי על המלצות גורפות אודות ספר מסויים, נמנעת מליפול למלכודת המוכרות הממליצות שוודאי יפנו אותי למדף הרבי מכר.
בתוכי מתחילה לנבוט החלטה פזיזה לבחור ספר על פי כותרתו, אלו המקרים שבהם אינני חושבת בצורה ישרה, בהם אינני חושבת כלל.
טיסה ראשונה, חבר שלא ראיתי כמעט חצי שנה, ארץ אחרת ולא אתחיל עם השפה (מדברים שם אנגלית בכלל?).
אני עוברת על המדפים הדחוסים, אצבעי המכוונת שלוחה קדימה, נוגעת קלות בגבות הספרים, מסתכרנת עם גלי מוחי עד שנעצרת באחת.

שאול. אהבת שאול.
מצאתי את אשר חיפשתי.

לא קראתי את התקציר, לא עיניינה אותי העטיפה.
ידעתי בצורה מעורפלת שזה ההוא שכתב את תרנגול כפרות. לא זכרתי אם אהבתי או לא, זה היה לבגרות בספרות אז בטח סבלתי
אך שאול עלה מן האוב, גבוה וחזק מתמיד ומייד נרגעתי.

ישבתי בשער, מחכה לטיסתי והתחלתי לקרוא, לא יכולתי להפסיק.
דמותו של שאול בר אדון סחפה אותי וההשוואה למקבילו התנ"כי היתה מיידית ומתבקשת.
נסחפתי לתוך המערבולת של חייו: ילדותו בירושלים, ההיכרות עם מפקדו האימתני בצבא, אבשלום (עוד דמות טרגית תנ"כית מצאצאיו של דוד, דווקא) מי שיהפוך להיות חברו הקרוב ביותר. וחיה, החברה הראשונה שהשפעתה עליו ניכרת לאורך כל העלילה ותהא הרסנית ומשחיתה ולבסוף תותירו נואש "בשדה הקרב".
בסיפור שזורים מראות הארץ: ירושלים, כנרת, גליל ומדבר ושפתו יפה כל כך וקולחת.
כוחו של הספר בדמויותיו המשניות המשפיעות בצורה כמעט מכרעת על הגיבור: אמו, אביו, חבריו, אהובתו ואפילו מפקדו בצבא.
לכולם תפקיד משמעותי בעיצובו של שאול, כולן מבליטות את הטוב שבו, את תמימותו.
בקיצור, הוא יוצא מלך.

גם היום, כאשר דפיו של הספר כבר בלויים קמעה מרוב דפדוף אני עדיין אוהבת לקחתו מהמדף ולעיין בקטעים נבחרים ממנו.
דיי "מאיר שלוי" מצידי לעשות הקבלות תנ"כיות אך בטוחני שגם מחבר הספר חשב על כך. אחרי הכל לא במקרה בחר את השמות הללו לדמויותיו הראשיות.

אגב: מאז בחירתי בספר זה, קיבלתי אומץ והחלטתי לרכוש ספרים נוספים עפ"י הכותרת בלבד.
נחלתי כשלון אחר כשלון, כאילו האצבע היתה לא שלי באותה פעם יחידה . ממש קשה לי להסביר את התופעה :)

לרוץ ולקרוא.

אחד הספרים היותר טובים שקראתי.
אני חייב להודות שהופתעתי מאד מתחילת הספר. אלי עמיר, הסופר הרציני, השקול, כותב רומן על גבול הארוטיקה? שלא לומר יותר מזה... אבל שפתו העשירה מצליחה לחפות גם על התיאורים הפלסטיים ולהפוך אותם כמעט לשירה.
אבל ככל שמתקדמים בסיפור ובספר, נפתחים לסיפור מעשה מאד "ישראלי". וכמו בהרבה מפניני הספרות הישראלית - הסיפור אינו כתוב "סתם". הוא נושא בחובו מסרים פוליטיים - הגיבור הוא ס"ט, אבל אינו גזעני או פגוע. הוא משרת ב"פלוגת השחורים" אבל זהו שם כבוד ליחידת איכות צה"לית ולא שם גנאי. הוא יורד מהארץ אבל בא לשרת במילואים ומשתתף ונפצע במלחמה.
וכמובן - הוא איש ימין, ממעריצי בגין ותנועת בית"ר, אבל מגיע להכרה שחייבים מדינה לפלשתינאים.
הכל נשמע "ציוני" וטוב מכדי להיות אמיתי...
אבל הסיפור האמיתי הוא סיפורה של אהבה אחת מרכזית, שפצעה את הגיבור עד שלא התאושש ממנה לעולם. וסיפור האהבה הזה, יחד עם סיפור אהבתו-הערצתו לידידו הטוב שנפל בקרב, זה הוא הסיפור האמיתי.
הספר כתוב בכישרון רב ובשפה המערבת שפה גבוהה עם עברית של יום-יום. סוחף, מהנה ומעורר מחשבה.
טוב שיש לנו סופרים כאלו. כיף לקרוא אותם.

איזה מקום או ערך יהיה לעוד ביקורת (אחרי רבות) על ספר ותיק (1998) לסופר משובח ומוערך.
הרי את כל ספריו קראתי לפני זמן רב (ואהבתי) ואת חלקם אף יותר מפעם אחת - בגללי יותר מבגללו,
ומסיבה לא ברורה - אהבת שאול - נמצא על המדף כבר שנים ורק עכשיו נפתח ונקרא
והביא עמו (בשבילי) אכזבה, ואולי כאן הערך או המקום לעוד ביקורת -
הסיפור הזה כמו סיפוריו הקודמים - מעניין, נצמד להיסטוריית תקומת המדינה וטוב מאוד. הסגנון - אלי עמירי אהוב, דמויות נהדרות כל אלת בדרכה - אלא מה?
הספר גדוש בהמון המוני המונים של פרטים ופירוט שלפעמים לא רק שלא מוסיפים כי אם גורעים בהיותם מיותרים, משעממים או מסיתים מן הענין, מצאתי עצמי מדלגת על פסקאות רבות.
הסיפור מביא במוקד את סיפורו של שאול בר-אדון המשתלב בסיפור תקומת המדינה והוויתה - אלא שהקפיצות והדילוגים בין התקופות
ללא סדר כרונולוגי הגיוני מתישים ולא ברורים - רגע אנחנו ב-1967 אח"כ ב-1988 ואח"כ ב-1973 ושוב ועוד - כל השנים הללו חשובות (מאוד) לתוכן הסיפור
אולם הדילוגים הלא-ברורים מביאים את הקורא לנסות לתרגם לעצמו בכל פעם - אז, שאול כעת בפרק זה או זה של חייו ובגיל זה או זה,
קטע סיפור מסויים כבר קרה או טרם הדמות הזו עדיין או כבר לא, וכן הלאה.
הרגשה של חבל ואולי לא לשוא דווקא 'אהבת שאול' עמד שנים על המדף ולא נקרא, אולי דופדף ולא משך - ה-וי סומן - חזר למדף.

היה לי חבר בעבר הרחוק, סמך טית (ספרדי טהור לפי מילון הסלנג. יהודים שחיו בארץ ישראל מאות שנים). ממוצא עירקי היה. ירושלמי.
דרכו הכרתי את ״התרבות הירושלמית״ את המאכלים, מחנה יהודה,את היהדות וחיי המשפחה של הזמן ההוא, הרחוק, של שנות קום המדינה.
הוא הכיר לי את רחובותיה של ירושלים, את מקומות המחבוא שילידי העיר מכירים.
אלי עמיר החזיר אותי לירושלים של אז... לחיים בארץ ישראל של שנות ה 60-70.
אל הציונות ואל אהבת הארץ ללא מרכאות וללא אירוניה.
התרגשתי לא פעם אחת. התרגשתי מהאהבה הצעירה והתמימה. התרגשתי מהכבוד והאהבה שרכשו לארץ ישראל הצעירה. התרגשתי מהיחס והכבוד שנתנו למשפחה, לחברים ולמדינה.
הדברים מתוארים בפשטות וללא ציניות . אהבה אמיתית.
אהבה אמיתית לחברה, לחברים, למשפחה ולארץ ישראל.
עמיר, משכיל לשזור את המצב הישראלי פלשתיני מרגע הכיבוש ועד לרגע שנצטרך לוותר על הרעיון של ישראל השלמה תמורת אי מלחמה.
היופי, שאין הוא מוותר על הציונות ואהבת הארץ לצד השלמה שישראל תיהיה שלמה גם ללא חלק מאדמתה.

לכל מי שרוצה לחוות את ישראל של פעם, לכל מי שחסר לו משהו בישראל של היום.
להכיר את מלח הארץ וגיבורי הדור שעליהם גדלנו.
ממליצה בחום לקרוא.

פשוט תענוג.

סבא שלי שעלה לארץ מבוכרה (אוזבקיסטן של היום) בגיל שבע עשרה – בתחילת המאה העשרים – ונפטר בשיבה טובה בגיל תשעים ושש – לפני חמש שנים - סיפר על האפליה בקבלת עבודה. בלשכת העבודה, שנוהלה באותם ימים על ידי המקורבים לצלחת, העבודה, שלא היתה בשפע חולקה, קודם כל לאלה ששם משפחתם הסתיים ב- ביץ או ברג. לאלה שצבע עורם היה כהה יותר היה קשה יותר להשיג עבודה. אני זוכרת שאמרתי לו ממרומי גילי הצעיר שזה ממש לא יתכן ונראה לי, אפילו – איזו יוהרה מצדי – שדמיונו ה- מזרחי – מתעתע בו. האומנם?

לקראת סוף שנות השבעים לחברתי הטובה בתיכון סוף, סוף היה חבר. היא קטנטונת עם שיער זהוב וכפות ידיים עדינות הביאה הביתה בחור גבוה וכהה. אני לא ממש זוכרת מה היה מוצאו, אבל אביה, פליט שואה שידע שנאה ורדיפה, לא הסכים לזיווג הזה. חברתי האהובה נפרדה מאהבתה הגדולה. גם בין אחיה הצעיר ובין חברתו ממוצא תימני, שלמדה אותנו מה זה ג'חנון ומלאווח ,הפריד האב בלי שום היסוס. היתכן?

על זה נסב הספר של אלי אמיר "אהבת שאול". בחור ספרדי דור שביעי בארץ שהורי אהובתו, פליטי השואה, לא רוצים אותו. ועל פלוגת השחורים בה הוא משרת בצבא, ועל הרצון העז של כל אלה שזרקו אותם, או חשבו שהם פחות טובים, להוכיח את עצמם, כולל אותו עצמו.על מדינה בהתהוותה, על חלומות גדולים וציפיות גדולות, ועל חברות ורעות לא מתפשרת, ונאמנות ויותר מכל על אהבה.

בחטיבת הביניים נהוג לכתוב עבודת שורשים. בעקבות העבודה מתכנסים כל ילדי הכתה עם הוריהם לערב שורשים. כשבתי השנייה הגיעה לפרק הזה בחייה העלתה אותם המחנכת לרחבת האודיטוריום. כל אחד שעלה הציג את עצמו ומה המוצא של שני הוריו. המדהים היה שמבין שלושים וחמישה ילדי הכיתה לא היה ולו אחד ששני הוריו היו מאותו מוצא. מה זה אומר?

אני ששני הורי נולדו בארץ והוריהם נולדו אלה בבוכרה ואלה בליטא. נשואה לאיש שלי ששני הוריו נולדו בגרמניה ועלו לארץ עוד לפני שפרצה המלחמה הנוראה ההיא. וילדינו – ארבעה במספר – הם קצת מזה וקצת מזה. האם הם כבר בדור שהמוצא כבר לא באמת יקבע שום דבר? האם כבר נגוז דור המדבר?

אלי עמיר בכתיבתו הקולחת, הטיב לכתוב ולגעת בנושאים מגוונים , כך שכל קורא יכול להתחבר לרומן זה:
עדתיות, פוליטיקה, אידיאולוגיה, דת ומדינה, שואה, המרת דת, מלחמות ישראל, כיבוש והפליטים הפלשתינאים.
הוא אינו מסתיר את השקפת עולמו, אותה הוא מביע בלי להטיף מוסר או לעקוץ את הצד השני. בדרך זו, הוא בעצם מבקש להגיע לנבכי הנפש של הקורא ולפתוח פתח להידברות או לפחות להבנה במידה וקיימים פערים אידיאולוגיים.
"יש בינינו אישים,אמר שיקה, שמאחזים עיניים ומדברים על אחדות ישראל, והם מקווים שלא נבין, ושמא הם עצמם באמת לא מבינים, שבעם ישראל חי ותוסס אחדות ישראל במובנה הטוב מכילה את כל הריבוי והשוני שבעם, ופירושה האחדות שבצד השווה שבכל השוני והריבוי המבורך של ההוויה הדמוקרטית" (עמ 307-308)
נושאים אלה באים לידי ביטוי דרך סיפורו האישי של גיבור הרומן, שאול בר אדון. אבל דווקא כאשר הוא נוגע בסיפורו הפרטי ,
לא ניתן שלא להתגעגע לאהבה הראשונה, להחמיץ את הלב ברגע של אכזבה, לחוש את כאב הפרדה, ולהיזכר בחברים לנפש. כי הסיפור שלו הוא הסיפור של כולנו.
"הזמן אומנם עושה את שלו, אבל יש דברים שאינך בטוח שחל עליהם חוק ההתיישנות " (עמ 332)