“כשקיבלתי את הספר מאבי, גיליתי שאיני מכיר את המחבר, ידוע ככל שיהיה. התמזל מזלי, ומדובר בשתי יצירות בכריכה אחת. עכשיו גם אני יכול להתגאות שקראתי לא אחד, אלא שניים מספריו של ז'ורז' סימנון! החיסרון הוא ש"דחפו" הרבה מלל, בגופן קטן בספר כיס. למי שקורא גם בשכיבה זהו יתרון כיוון שמדובר בספר קומפקטי בגודלו.

נראה שלא במקרה נבחרו דווקא שתי היצירות האלו. קו דמיון מתוח בין הדמויות הראשיות: מוגרה ולקואן. שניהם גברים בעשור החמישי-שישי לחייהם. לכאורה, יש להם כול מה שגבר בגילם יכול לבקש (אליבא ח"כ מיקי זוהר: "כסף, כוח, כבוד"), עד שיום אחד הם לפתע מגלים שבעצם אין להם כלום. הכול מסביבם שקר או חנופה מזויפת.

מדוע בכלל לרדוף אחר ככ"כ?
לקואן סבל מעוני והחליט בצעירותו שיהיה לעשיר. למרות שלא ידע מה משמעות הדבר...
המרדף אחר כבוד נובע מהצורך בהכרה מהציבור בגדולת הסובייקט, רוצה לומר "פרסום". אך אולי לגברים מסוימים יש סיבה אחרת: "טעה מוגרה כשחשב שחברו רודף כבוד כדי להרגיע את חששותיו. הדבר הדרוש לו יותר מכול הוא להציג לראווה את גבריותו, אולי גם הוודאות שקסמו לא פג..." (עמ' 112)

אולי זה הפחד מחולשה?
כי מי שלפתע מאושר, אינו משוחרר בהכרח מהדאגה שהאושר ייעלם: "נחוץ היה לו לחזור ולומר בלבו שהוא מאושר, אף-על-פי שמעודו לא היה מודאג כל-כך." (עמ' 334)

אנקדוטה לסיום:
נראה כי לסימנון יש ביקורת על רופאים וגבהות ליבם: "חלומם של רופאים מסוימים, האין הוא מחלה ללא רופא?" (עמ'46) זה הזכיר לי את אריך קסטנר, שכתב כי לא כול מי שלמד רפואה הוא רופא. ואכן, לצערי, לא לכול רופא יש את היכולת לחוש אמפטיה לחולה.

לסיכום:
גם איש עשיר ורב השפעה זקוק לאהבה וידידות אמת.
התרגום של יהושע קנז שוטף ונפלא.
שני הסיפורים מומלצים. "שעת הפעמונים" טוב יותר, לטעמי, ומעמיק יותר.”

“סימנון הנהדר מנצח בספר הזה על תזמורת מופלאה שלא יכולתי להפסיק להאזין לה.
עורך בכיר בעיתון הנפוץ במדינה, שברגיל כולם משחרים לפתחו, אחד שמכיר את כולם וכולם מכירים אותו ועושים לו כבוד, מגיע מחוסר הכרה אחרי ארוע מוחי לבית חולים ממשלתי. הוא מקבל כמובן חדר נפרד והסיפור מתחיל עם פקיחת עיניו של האיש, כשהוא עדיין לא מבין איפה הוא ומה כל זה. ממש כמו תינוק שנולד ולומד להכיר את העולם שסביבו.
הסיפור מתפתח בדומה לבולרו של רוול, רובו מתקיים בחדר החולים האחד הזה, ולאט לאט עם תהליך הריפוי, נוסף כלי ועוד כלי ליצירה המוסיקלית הנהדרת הזאת עד לנקודת השיא.

יחד אתו הקורא חווה שינויים בגישה לסביבה, מהאדישות, השקט והמבט הציני על החיים, שגורם המשבר הבריאותי, ועד ל"חזרתו למעגל החיים", הכל מפורט ובשלבים.
בתחילה יש רק קטעי זכרונות רחוקים מהבית מהילדות. אך הם בקצב הריפוי הולכים ומתקרבים לזמן ההווה עד שהם והמציאות הופכים לאחד.

יש משהו טוב בשקט הזה של החדר ובראיית הפרטים הקטנים שהאיש רואה כמו הניצנים שבוקעים בענפי העצים עם לבלוב האביב ובקולות הדיבור ודשדוש הרגליים שמעבר לקיר שהוא שומע וממש בימים הראשונים במנגינת הפעמונים בחצי השעה הראשונה של הבוקר, משהו מנחם לפני שהוא יפסיק לשמוע אותם תוך המולת החיים ויחזור להיות האיש הגדול.”

“בשיפוץ הבית פשפשתי בבוידם ומצאתי את הספר הזה. זו היתי חגיגה אמיתית למצוא ספר של סימנון שעדיין לא קראתי.
הרגע גמרתי את הסיפור הראשון מבין השניים.
זה היה מהמם. המחוסנית (כך אורמים העברית? אם חתני) שלי סבלה מחסימת הדם לראש, בדיוק כמו רנה מוגרה בסיפור, והיא חייתה כ5 שנים בניסיונות שיקום עד שמנגנון החיסוני שלה קרס עקב תנאים לא הולמים במוסדות טיפוליים בארצינו, (וגם בארצות אחרות).
סימנון כותב רומן פסיכולוגית מעולה, כדרכו. ואני כל הזמן שואל את עצמי, בערבות הקריאה - על מה המחוסנית שלי חלשבה בשנותיה האחרונות, איך נראינו לה, אנחנו הסובבים אותה, היקרים לה.
לא מפסיק לחשוב על זה.
ולמרות שכבר נפטרתה, סימנון היקר, תודה לך על ספר זה.”

“הספר הראשון של ז'ורז' סימנון שקראתי. התאהבתי. הספרים מתארים מצבים שמעולם לא הכרתי. מרתק. מצמרר, מעורר רחמים.

כל סיפור (יש שניים) מתמקד בתיאור של אדם אחד. מה עובר עליו, מה הוא חושב. מה הוא מתכנן, זכרונות. ואותו אדם מגיע מעולם אחר, לא מוכר, בצרפת.

הסיפור הראשון, על אדם המתאושש משבץ מוחי מכניס את הקורא אט-אט אל תוך עולמו המתעורר לחיים של החולה. שלב אחרי שלב בהחלמתו, פרטים נוספים אל התיאור הכללי של הדמות. אין עצב או שמחה. בעיקר חרדה מכך שהאדם לא יחזור למה שהיה לפני השבץ, הרבה מחשבות מעשיות וניסיון לברוח מהזכרונות שמתעוררים אט-אט.

הסיפור השני, על איכר שהתעשר, מדהים!!! אני לא זוכר את הפרטים המדוייקים, אבל התחושה הכללית היא שהקורא מלווה את הדמות לכל מקום אליו היא הולכת, ומתוך השורות נחשף עולם שערורייתי של אדם שרוב האנשים סביבו אינם מודעים לקיומו.”