• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הזר [מהדורת 1985]

הזר [מהדורת 1985]

מאת אלבר קאמי

הביקורת של תמר

תמונה של תמר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
הזר [מהדורת 1985]

הזר [מהדורת 1985]

מאת אלבר קאמי

הביקורת של תמר

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של תמר
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1985
סדרה:ספריה לעם #319
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
לוּשוּ
לפני 17 שנים

“א. קאמי , אחד מעמודי התווך בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שוטח לנו את עולמו המאוד ייחודי של גיבור בעל”

32/47
ביקורות על הזר [מהדורת 1985]
הבאה
שמחה
לפני 7 שנים

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

עברו כמה חודשים מאז שקראתי את 'הזר' ואני עדיין לא מצליחה לגבש דעה לגביו. אני נגעלת ממנו ואני גם מוקסמת ממנו, בעת ובעונה אחת. וזו בדיוק הגדולה של הספר הזה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מיה  אליה
מיה אליה
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של פופינחה
פופינחה
3קוראים|גיל ממוצע44|67%נשים

על המבקרת

תמונה של תמר

תמר

חברה מזה 18 שנים
37 ביקורות•3 נבחרות•179 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•סיפורי חיים
תמונה של תמר
תמר
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות37
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה179
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת23ספרות מקורית9סיפורי חיים1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של תמר

הבת האפלה

הבת האפלה

אלנה פרנטה

*ספוילרים לפניך*

.
.
.


במספר ביקורות כאן נכתב שהספר מגולל אירועים לא ברורים ושהסיפור לא מתכנס לכדי משהו שלם (או במילים אחרות: שלספר אין פואנטה), אבל אני מאד לא מסכימה עם זה. להלן הפרשנות שלי:


כשהבנות של לדה מתבגרות ועוזבות את הקן היא מוטלת אל תוך מסע רגשי שבו היא נפנית להעריך את הבחירות שעשתה: הבחירה לנטוש את בנותיה לשלוש שנים בהיותן פעוטות, והבחירה לחזור ולהתמסר לתפקיד האם.

המסע הזה מתווך על ידי ההתבוננות שלה בנינה, אם צעירה שהיא רואה יום יום בחוף הים יחד עם ביתה הפעוטה. אבל ההתבוננות הזו לא נשארת פסיבית. מבלי שתבין למה, לדה גונבת את הבובה האהובה של הפעוטה. המעשה הזה מכניס את הפעוטה למצב משברי, ולפיכך גם את אימה נינה. האידיליה שהשתיים הפגינו יחד על החוף מתנפצת. עכשיו כשהיא נאלצת להתמודד עם פעוטה שלא מפסיקה לבכות, ושממש הופכת חולה מרוב אבל על הבובה שאבדה, נינה מובלת לקצה גבול היכולת שלה – תשושה לחלוטין מהאימהות התובענית, בדיוק כמו שלדה הייתה לפני שנים, כשבחרה לנטוש את הבנות שלה. היא נקרעת בין הרצון לממש את תשוקותיה האישיות לבין הרצון לשמור על התא המשפחתי. במצבה החדש, נינה פונה אל לדה שתדריך אותה, כמעין דמות אם.

בנקודה הזו, איך שאני רואה את זה, לדה צריכה לקבל החלטה שדומה במהותה להחלטה שקיבלה לפני שנים: להתמסר לתפקיד האם, או להגשים תשוקות אנוכיות.
אם נינה תבחר במימוש תשוקותיה על פני התא המשפחתי, לדה תקבל אישור לכך שהיא עצמה פעלה נכון לפני שנים, שאין בה דופי, ונטל האשמה יוסר ממנה. אולם המצב של השתיים לא זהה. לדה לא אהבה עוד את בעלה כשעזבה, ואילו נינה אוהבת את בעלה. חשוב מכך, לדה ידעה שהיא יכולה לנטוש את המשפחה שלה מבלי שיהיו לכך השלכות חמורות, ואילו נינה תעמוד במצב של סכנה ממשית לחייה. כך שאם לדה תוביל את נינה לבחור באפשרות הזו, הרי שבחרה להגשים את התשוקות האנוכיות שלה עצמה.

כשלדה חושפת בפני נינה שזו הייתה היא שגנבה את הבובה של הפעוטה, היא עושה מעשה של הקרבה עצמית – היא יודעת שהיא תצטרך להתמודד עם הזעם שהגילוי הזה יעורר, היא יודעת שנינה לא תראה בה יותר דמות אם אלא מפלצת. ואילו דווקא המעשה הזה הוא ההתמסרות לתפקיד האם, כי בכך שהיא מגלה לנינה שהיא זו שגנבה את הבובה היא למעשה חושפת את המניפולציה ומניאה את נינה מלקבל החלטה פזיזה כתגובה לעומס הנפשי שהמניפולציה הזו הביאה עמה.

הבחירה הזו משאירה את לדה לבדה במערכה מול רגשי האשמה – אין אישה אחרת שנוטשת את ילדיה ושבמעשיה לדה יכולה להתנחם ולהרגיש שהיא לא היחידה. הלבדות הזו מרגישה בדיוק כמו דקירת הסיכה שנינה נועצת בלדה לפני שהיא עוזבת בכעס. אבל כמו דקירת הסיכה, הכאב הזה דוהה ונעלם. בכך שעמדה פעם נוספת במבחן ובחרה להתמסר לתפקיד האם, לדה משלימה עם עברה ונרפאת מרגשי האשמה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•תמר
העין הכי כחולה

העין הכי כחולה

טוני מוריסון

כבר בתחילת הספר טוני מוריסון חושפת את הטרגדיה שבהמשכו - פקולה ברידלאב, ילדה שחורה עדינה, כפופה ומכוערת, נכנסת להיריון מאביה צ'ולי.
מצפים לראות רוע אבסולוטי בספר הזה ובמקומו מקבלים עצב גדול. טוני מוריסון חומלת את כל הדמויות שלה. היא מבינה את הילדים שנטפלים לפקולה, היא מקדישה פרק שלם כדי לספר את סיפור חייה של אמה של פקולה שמקדישה את כל מרצה לטפל בילדים לבנים עשירים עד שלא נשארים לה כוחות לילדיה שלה, היא אפילו רואה איך בעיני האב השיכור והאלים אונס הבת הקטנה שלו הוא מעשה של אהבה.
זה מה שהופך את הספר הזה לקשה כל כך: האלימות והאומללות פושות בכל, עד שכל בני האדם נגועים בהן, מה שהופך את הטרגדיה לידועה מראש - אין אף אחד שיכול לעצור את הכדור הזה מלהתגלגל. כל אחד תקוע בסיפור שלו כל כך עד שהוא לא מסוגל לראות את הילדה הקטנה הזו והמצוקה שלה.
(בחירה ספרותית של טוני מוריסון שמדגישה את הנקודה הזו: היא מספרת את סיפור החיים המלא של הדמויות השוליות שנקרות בדרכה של פקולה ומתאכזרות אליה, כך שאנחנו מסוגלים להבין מה הביא אותן להתנהג ככה ולמה בשום פנים ואופן לא יכלו להתנהג אחרת.)

קלודיה ופרידה, שתי ילדות שצופות מהצד במה שקורה לפקולה, זורעות בשבילה זרעים של ציפורני חתול באדמה בתקווה שהם יצמחו ויהיו סימן שהתפילות שלהן התקבלו והכל הולך להסתדר. הזרעים לא נובטים, וקלודיה מסכמת:
"עכשיו אני אפילו חושבת שאדמת הארץ כולה הייתה עוינת לציפורני-חתול בשנה ההיא. הקרקע הזאת רעה לפרחים מסוימים. היא לא תזין זרעים מסוימים, היא לא תניב פירות מסוימים, וכשהאדמה הורגת מרצונה, אנחנו מקבלים ואומרים שלקורבן לא היתה זכות לחיות. אנחנו טועים, כמובן, אבל מה זה משנה. מאוחר מדי."

לאורך כל הספר, משך של שנה שלמה, פקולה מתפללת לעיניים כחולות שיצילו אותה מהכיעור שלה. עיניים כחולות כמו של הילדות הלבנות שכולם, אפילו אמא שלה, מתמוגגים מהן. מתוך נואשותה היא מגיעה אל מדיום נוכל שמבטיח לה עיניים כחולות, ובכך עושה עמה את אחד מהחסדים היחידים שהיא מקבלת בחייה. כשסימני ההיריון האסור מתחילים להופיע על גופה היא משוכנעת שהסילוק מבית הספר והמבטים המתחמקים הם כולם תוצאה של הקנאה שמקנאים בה על העיניים הכחולות החדשות שלה.
הרוע בספר הזה הוא לא אבסולוטי, אבל הטרגדיה כן. אפילו החברות היחידות שהיו לפקולה, פרידה וקלודיה, מתנתקות ממנה במצוקתה כי הן מרגישות שהכזיבו אותה, שציפורני-החתול לא צמחו כי הן לא שתלו אותם כמו שצריך או לא רצו מספיק לעזור לה. וכך היא נשארת לגמרי לבדה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•תמר
בלעדיה

בלעדיה

אנטוניו מוניוס מולינה

הנובלה הזו בנויה על שבירת הציפיות של הקורא.
מערכת היחסים בין מריו, השרטט הפשוט, לבלנקה, בת למעמד הגבוה חובבת אמנות, היא יצור כלאיים תמוה שגם לקורא וגם למריו לא ברור איך הוא ממשיך להתקיים.
מריו מעריץ כל פרט בבלנקה. החל מהשיער החלק שלה וכלה בדעות הפוליטיות המהפכניות שלה, אליהן הוא כמובן לא מסוגל להתחבר. הוא מרגיש שהוא לא ראוי לה. זה בדיוק גם מה שהקורא מרגיש, עד שנחשפת לפניו דמותה האמיתית של בלנקה: בוהמיינית שמזדנבת אחרי אמנים ומשנה את דעותיה בהתאם לשלהם, קלה להשפעה עם עבר של שימוש קיצוני באלכוהול וסמים. הסביבה לא מעניקה לבלנקה את אותו היחס המעריץ שמריו מעניק לה. האמנים שהיא חפצה בקרבתם בסך הכל רוצים להציץ לה לתוך המחשוף (אחד הנועזים שבהם גם מנשק אותה בפה מול בעלה ומוחץ לה את הישבן).
מריו המסונוור לא מסוגל להפסיק לחשוש שבלנקה תבין שהוא לא ברמתה האינטלקטואלית (למרות שהוא דווקא משכיל ממנה בכל מה שלא קשור לאמנות וקורא להנאתו על ההיסטוריה של ספרד) ותעזוב אותו. כשאמן חדש וצעקני מגיע לעיר מריו בטוח שהפעם הציפייה שלו תתממש. (((אזהרה-ספויילר:))) כנראה שגם בלנקה חושבת ככה. מריו חוזר הביתה כדי לגלות שתיק הנסיעות שלה איננו ועמו כמה מחפציה. אבל בלנקה חוזרת הביתה תוך כמה שעות ומתמסרת לחלוטין לבעלה, שפתאום מבעד לפשטות שלו היא מצליחה לראות כמה הוא חזק וכמה העיניים שלו מסעירות.
דווקא הצעד הזה שלה גורם למריו להרגיש נטוש.
אולי כי במשך השעות הספורות שנעדרה הוא כבר חווה את הנטישה בראש שלו והיא תפסה מבחינתו ממשות. הרי יצור הכלאיים הזה, הקשר שלהם, מעולם לא נועד להיות בעיניו. הוא לא יכול להפסיק לחשוב על בלנקה האמיתית חיה לה במדריד עם האמן הזה או אמן אחר בזמן שה'כפילה' נמצאת לידו; אולי בגלל שהוא מבין שהיא רצתה לעזוב, ולעולם לא ידע בבטחה אם היא חזרה כי רצתה לחזור או בגלל שהאמן דחה אותה;
ואולי דווקא בגלל שבלנקה מתמסרת אליו פתאום, מה שמבדיל אותה מהאישה האהובה שהוא רגיל להתנשאות שלה ולריחוק שלה, האישה שהוא אוהב כל כך כי הוא יודע שלעולם לא ישיג באמת.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•תמר
אלה תולדות

אלה תולדות

אלזה מורנטה

(רשומה לא רהוטה בעליל כי רצתי אל המקלדת מיד אחרי שסיימתי לקרוא את הספר לשפוך את כל המחשבות שלי לגביו)

(זהירות, ספויילרים למכביר)

ניגודים מופלאים בין סיכומי ההיסטוריה הקרים והתמציתיים שמובאים בין הפרקים לבין חקירת ההיסטוריה הפרטית של משפחת ראמונדו שנעשית תוך נקיטה בגוף ראשון מצד המספרת שמתחקה אחר תולדותיהם ומצליחה באורח פלא גם לתאר מה חלמה האם, מה חשב הילד ואיך פירשה את המאורעות הכלבה. נוכח המציאות האכזרית שסביבם גם אידה וגם אוזפה מתעטפים בדמיונות ילדותיים (שמסופרים כחלק מקורות המשפחה למרות שהם לא דברים עובדתיים שקרו, ויש בזה אמירה) - אבל אידה חייבת לשלם על זה מחיר כי היא אישה מבוגרת ולכן הראייה שלה את העולם כילדה רק מחדירה בה פחד, בעוד שלאוזפה הראייה הילדותית נותנת דרור מהדברים הקשים שמתרחשים סביבו.
אוזפה הוא שיבוש ילדותי של השם ג'וזפה והילד נקרא לאורך כל הספר אוזפה כי הוא נשאר ילד, לא הספיק להתבגר. גם אידה מעולם לא התבגרה ובסוף אל מול היגון הבלתי נתפס שלא היו לה כלים אליו איבדה את דעתה.
אני לא יודעת אם אידה נחשב לשם יהודי, שווה לבדוק את זה. בכל אופן היא אמורה הייתה להיקרא אאידה על שם אופרה ובגלל טעות רישום של פקיד נקראה אידה. כלומר סומנה בעל כורחה כיהודיה.
דאווידה סגרה, הקומוניסט, גורם לי לחשוב על לווין מ'אנה קארנינה'. שניהם הגיעו ממשפחות אמידות והייתה להם תודעה קומוניסטית שקוראת לשיוויון, ושניהם לא הצליחו לחיות על פי האידאלים שהיו להם. אבל בעוד שלווין היה מסוגל להבליג על זה והמשיך להגות בנוחות מול האח, דאווידה לא היה מסוגל להשלים עם הפשרה המוסרית שהחיים דורשים ממנו ובסופו של דבר הגיע להרס עצמי מוחלט. הוא איבד את המשפחה שלו הרבה לפני שנרצחו כי לא היה מסוגל לקבל את הבורגנות שלהם. כביכול מבין שניהם, דאווידה ולווין, דאווידה הוא הגיבור האמיתי שלא מוכן להתפשר בנוגע לערכים שלו. אבל לווין יושב והוגה מול האח כשהמשפחה שלו סביבו והם מאושרים, בעוד שדאווידה מגיע לשפל המדרגה - להיפוך המושלם של האידאלים שלו - לא ברמה הכלכלית אבל ברמה החשובה יותר - הוא שולל לחלוטין את הפציפיזם שלו כשהוא רוצח איש אס.אס בברוטאליות (התפקידים מתהפכים: היהודי שכל המשפחה שלו נרצחה הופך לתליין אכזרי והחייל הגרמני חסר אונים וקורא לאמא. מכאן דאווידה מגיע למסקנה שיש איש אס.אס בכל אחד מאיתנו, ובכל פעם שאנחנו רוצחים אנחנו בעצם רוצחים ילד) ושולל לחלוטין את הרצון שלו להתחבר לתודעה האנושית המשותפת כשהוא הולך ומתמכר לסמים שמנטרלים לו את התודעה לחלוטין.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תמר
הגן של פינצי-קונטיני [מהדורת 2010]

הגן של פינצי-קונטיני [מהדורת 2010]

ג'ורג'ו בסאני (באסאני) (בסני)

זה סיפור התבגרות שעומד בסימן מוות. חייו של הגיבור, נער יהודי בפרארה שבאיטליה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, כביכול נמשכים כהרגלם - בעיקר בין חומות טירת משפחת פינצי-קונטיני העשירה אליה הוא מגיע לשחק טניס. אבל מעל לכל פעולה מרחפת הידיעה המקדימה שאין בזה טעם. הוא מתאר את ארוחת ליל הסדר החגיגית כ'כנס של רוחות רפאים' ועושה טיולים ארוכים על אופניו כדי להתבונן בעיר שלו מהצד, בלתי מובחן, כמו רוח רפאים.
ועל הרקע הזה, של ההרעה ההדרגתית במצבם של יהודי איטליה, הגיבור חווה את האהבה הנכזבת הראשונה שלו. גם בנוגע לאהבה הזו הוא ממשיך להתעקש גם כשברור לו שאין בזה טעם. לבסוף, עם ההשלמה והוויתור עליה, הוא חווה מין מוות רגשי.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תמר
ירח מלא

ירח מלא

אנטוניו מוניוס מולינה

למולינה יש סגנון מיוחד של חוסר סדר כרונולוגי של הסצנות שהוא מתאר וגם איזה סידור מבולבל, אלטרנטיבי, של החלקים במשפטים שלו (לדוגמא: "כפי שראה, וגם השתמש בהם לגילוח פיאות לחייו, את המברשת וקצף הגילוח שעמדו על מדף זכוכית"). ב'חורף בליסבון' האמת שזה הקשה על הקריאה ועל ההבנה שלי את הרצף העלילתי. אבל ב'ירח מלא' זה מוסיף לאווירה ובסופו של דבר, גם אם זה כמה עמודים אל תוך הפרק, מבינים לאן לשייך את הדברים.
לאורך חלקים נרחבים של הספר הרגשתי כיווצים של בחילה בחלל העליון של הבטן נוכח תיאורים מזעזעים של אונס ורצח של ילדה בת 9. אל הכיווצים הצטרפה גם השתנקות של הפתעה ויראת כבוד למולינה כשבאחד הפרקים התיאורים הגיעו מנקודת מבטו של הרוצח. מה אני אגיד לכם, אני בחורה מבית טוב, לא נוהגת להסתובב עם רוצחים. אז אולי הכלי היחיד שלי לשפוט הוא ותק צפייה בסדרה 'חוק וסדר' ושכמותה, ובכל זאת אני רוצה לציין (ולהחמיא) שמולינה בנה פה דמות אמינה להחריד של רוצח.
הוא גם בנה, בעזרת הרבה ניים-דרופינג שזה דבר שאני שונאת לראות בספרים, דמות נשית קצת מעצבנת (היא שומעת פול סיימון, ואוך, אלוהים, כמה שהיא אוהבת את פבלו נרודה). אבל ברור שהדמות הנשית הזו משחקת נפלא אל תוך סיפור אהבה שעל אף היותה חצי ממנו מצליח לרגש.
ספר מצוין.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תמר
קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן קיזי

הספר הזה הרגיש לי כמו שאני חושבת ששנות השישים בטח הרגישו - אנטי ממסדי ומשוגע. מה שיפה זה שחוץ מהחוויות של קן קיזי (השתתפות בניסוי בסמי הזיה ועבודה בבית משוגעים) הוא גם באמת השקיע מחשבה במסר שהוא רוצה להעביר - בבחירה לשבץ אינדיאני בתור הדובר הוא נתן מכה אחרונה וניצחת לחברה המערבית.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תמר
מאדאם בובארי [מהדורת 2007 - תרגום חדש]

מאדאם בובארי [מהדורת 2007 - תרגום חדש]

גוסטב פלובר

אני יודעת שהרבה אנשים מתעבים את אמה בובארי, אבל אני לא. גוסטב פלובר, שתיעב כל מה שבורגני ולעג לו בכל הזדמנות, אמר "אמה בובארי זה אני" והותיר את מיטב חוקרי הספרות מבולבלים. אני מצליחה מאד להתחבר לאמירה הזו שלו מהמקום שבו התחברתי לאמה: אמה בובארי זו באמת אני, חלק ממני, החלק שצריך לרסן. החלק שיש לו אידאלים רומנטיים בלתי ניתנים להגשמה ושמשתעמם בקלות מהבנאליות של היום-יום. החלק שרוצה כל הזמן להרגיש ביתר שאת. אני חושבת שגם פלובר (שאמנם תיעב בורגנות אבל הכסף הרב של ההורים שלו היה זה שבסופו של דבר איפשר לו לשבת בבית ולהתמסר לכתיבה), בעיקר כאדם כותב וכמעריץ נלהב של אסתטיקה (תמיד מחפש את "המילה הנכונה" - le mot juste), פחד מהתשוקה הבוערת הזו בתוכו.
אבל כל חייו הוא גר באיזורים הכפריים של צרפת (היום-יומיים, הפשוטים, המעשיים) וסירב לעבור לעיר הגדולה ולהיות חלק מהבוהמה הספרותית, וזה מרגיש לי כמו מים. משהו שלא מכבה את האש הזו בפנים, שהיא נפלאה אבל במינונים גבוהים מדי היא מסוכנת, אלא מגדר אותה כמו שמגדרים בתעלת מים את השטח של הקופים בגן החיות כדי שלא יברחו.
אני חושבת שזה הספר עם המסר הכי נוקב והכי רלוונטי לחיים האישיים שלי שקראתי מעודי. בכלל, אני חושבת שהאזהרה שהספר הזה מגלם רלוונטית באופן אירוני בימינו בדיוק לאלו שימצאו את עצמם קוראים בו, בדיוק לאנשים שימצאו את עצמם מחפשים את היפה והנשגב בקלאסיקות ספרותיות.


**תוספת מאוחרת: מעניין לראות את החיבור בין הספר הזה לבין 'הבחילה' של סארטר, שעוסק גם הוא בבנאליות הבלתי נסבלת של חיי היום יום. אפשר לראות את זה מצוין, למשל, בקטע הבא מתוך 'הבחילה':

"האמנתי שהשנאה, האהבה או המוות ירדו עלינו כמו לשונות האש של יום ששי הקדוש. חשבתי שאפשר לקרון משנאה או ממוות. איזו טעות! כן, באמת, חשבתי שהיא קיימת "השנאה", שהיא באה ונחה על אנשים ומגביהה אותם מעבר לעצמם. כמובן שבעצם יש רק אני, אני ששונאת, אני שאוהבת. והלא זה, אני, זה תמיד אותו דבר, בצק שנמתח, שנמתח... זה אפילו דומה כל כך שאתה תוהה מדוע עלה בדעתם של אנשים להמציא שמות, לייחד את הדברים."

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תמר
אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']

אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']

ל.נ. טולסטוי

אי אפשר להגיע לספר כמו אנה קארנינה בלי ציפיות. היו לי הרבה מהן: ציפיתי שהספר יהיה מיושן וטרחני, שכל השמות הרוסיים האלה יעשו לי בלאגן בראש, שאנה תהיה איזו דמות מוערצת עד חוסר אמינות, שיהיה קשה לצלוח את כל 1,041 העמודים של שני הכרכים של הספר הזה. מלבד האחרונה, כל ציפיותיי התבדו. מדהים כמה שהתובנות של טולסטוי על בני אדם הן יפות ורלוונטיות גם בימינו, וכמה שהוא לא מרחם על הדמויות שלו ומציג אותן באור הכי אמיתי, גם אם הוא לא הכי מחמיא. אנה היא דרמה קווין שכל ההשפעה האדירה שלה על הבריות נובעת מהמראה משובב הנפש שלה (מה שמאד אמין וקורה בחברה שלנו כל הזמן), הגבר שהיא מתאהבת בו עד טירוף הוא חתיך ומפוצץ טסטוסטרון אבל לא הרבה יותר מזה, ולווין עם הרעיונות הנעלים שלו לא מצליח להעלות את החיים שלו לדרגה אצילית באמת (הוא בכל זאת לא מוכן לוותר על חיי הנוחות שלו למרות שהוא מבין שמשהו בצורת החיים הזו, במעמד הזה שלו כשיש פער בין מעמדות, הוא לא צודק). היה לי קצת קשה לקרוא את הספר כי הוא עתיר פרטים, לפעמים גם על ציד או עבודה בשדה - שכצפוי לא כל כך מדברים אלי, אבל כן הרגשתי שאני מאמצת את שריר הדימיון שלי בשביל מטרה טובה, שמבחינת טולסטוי לא היה אף פרט שאפשר היה לוותר עליו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תמר

ביקורות נוספות על "הזר [מהדורת 1985]"

הזר [מהדורת 1985]

הזר [מהדורת 1985]

אלבר קאמי

ספרו של אלבר קאמי "הזר" הוא הספר השני ברצף שאני קורא על חריגים בחברה. באמת שלא התכוונתי לכך, פשוט כך יצא.

זהו סיפורו של מרסו, בחור צרפתי החי באלג'יר ועובד כפקיד. קאמי מתאר את מרסו כאדם חסר רגשות לחלוטין והדבר בא לידי ביטוי בכמה מקרים. אימו הולכת לעולמה ומרסו נוסע ללוות אותה בדרכה האחרונה, אך הדבר אינו סוחט ממנו כל תגובה רגשית ועל פי תיאורו של קאמי הוא נמצא בתוך האירוע הזה כאאוטסיידר לכל דבר וענין. מרסו מנהל מערכת יחסים אינטימית עם מארי וכשהיא מציעה לו נישואין ושואלת האם הוא אוהב אותה, הוא משיב בכנות שאין בליבו אהבה אך מסכים להינשא לה. בהמשך יורה מרסו למוות באדם על חוף הים, אך גם מעשה זה משאיר אותו אדיש למדי.

אין לי ספק כי קאמי רצה להעלות כאן את השאלה הפילוסופית לגבי משמעות החיים: האם אנו יכולים לחיות כך כאשר אנו בניתוק רגשי כל כך גדול מכל מה שסובב אותנו?
בחלקו השני של הספר עומד משפטו של מרסו בפני חבר מושבעים, אך נראה כי הוא אינו עומד לדין רק על הרצח שביצע, אלא גם ואולי בעקר על תכונות אופיו, על מי שהוא בכלל ועל תדמיתו. כאן עולה שאלה פילוסופית נוספת: כיצד אנו צריכים לשפוט בן אדם וכיצד החברה צריכה לקבל ולהתייחס לחריגים. ואולי רצה כאן קאמי להביע ביקורת חברתית?

כתיבתו של קאמי היא פשוטה, ישירה, אינה מעמיסה בפרטים אשר אינם תורמים לעלילה ובעקר מעוררת מחשבות.

תוך כדי קריאה הזכיר לי הספר הזה שני ספרים מצויינים אחרים. יש משהו משותף למרסו ולסטונר של ג'ון וויליאמס לפחות בצורת התנהלותם בחיים, אם כי סטונר לא היה חסר רגשות ברמה של מרסו. החלק השני של הספר העוסק במשפט ובהמתנה לגזר דין המוות שאותו קבע בית המשפט, הזכירה לי את ספרו המופתי של ויקטור הוגו "יומו האחרון של נידון למוות". סטונר נכתב שנים אחרי שקאמי כבר היה בעולם שכולו טוב, אך בהחלט סביר כי קאמי קרא את ויקטור הוגו ואולי גם הושפע.

ספר קצר, נפלא ומעורר הרבה מחשבות.

לפני שנתיים•
★★★★★
•בנצי גורן
הזר [מהדורת 1985]

הזר [מהדורת 1985]

אלבר קאמי

חיים ללא משמעות.
הדמות שמוצגת לאורך הספר אדישה למשמעות, אפילו בדברים הכי בסיסיים.
הוא לא מטפל באמא שלו, לא בוכה כשהיא מתה, לא מבקש לראות אותה, משתתף בלוויה כאורח.
הולך לים, הולך לקולנוע, נהנה להיות בקרבת חברתו, אבל לא אוהב אותה ולא רואה ערך בנישואין. בז לדת, לחברים, לחוק. אבל לא נראה כאילו הוא מפגין או מנסה להחצין את דעותיו. הוא פשוט אדיש.
אדיש לחיי אדם, לסבל של אחרים, לחירות שנשללה ממנו כשנעצר, אדיש למאמצים להצילו, נראה שעורך הדין שלו נחוש יותר ממנו, אדיש גם למותו הקרב.
החברה לא מוכנה לסבול אדם שלא מתרגש ממה שנהוג להתרגש, שלא אוהב את מה שנהוג לאהוב. עיקר האשמה כלפיו במשפט היא לא על הרצח, אלא על האדישות.
הדמות מוגזמת, אבל מעוררת מחשבה. הדמות מאוד עצובה לאדם מן היישוב, אבל הוא עצמו כלל לא עצוב.
אנשים שרגילים לראות משמעות בכל דבר (בעיקר דתיים, כי בדת יש משמעות גם לפעולות הכי סתמיות), יכולים להשתגע מאדם כזה.
הספר מעורר למחשבה האם המשמעות היא ערך אמיתי ומי שכופר בה פשוט לא רואה את המציאות, או שהיא בסך הכל הסכמה אנושית ואולי יש לגיטימציה לא להסכים איתה

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•‫רפאל
הזר [מהדורת 1985]

הזר [מהדורת 1985]

אלבר קאמי

אלבר קאמי, פרט להיותו סופר, הוא גם הוגה דעות ומכאן שכל יצירותיו נקראות כאילו בא להביע הגותו בצורה כזו או אחרת.
הזר הוא סיפורו של מרסו, פקיד מכס באלז'יר, שכל חייו מבקש להדגיש ששום דבר לא חשוב והכל חסר משמעות. הוא פשוט חי את החיים עצמם ודי בזאת. קאמי אכן הצליח להציג חיים כפשוטם, וככל שנטרח לא נצליח למצוא משמעויות נסתרות. אין פשוט כחיים עצמם.
מרסו שב מקבורת אמו, קבורה בה לא בכה ולא הראה שום הלך רוח של צער. משחזר לעיר יצא לבלות עם מארי חברתו, נענה להצעת הנישואין שלה כלאחר יד, יצא לבלות עם חבריו, כשאחד מהם הסתכסך עם כמה ערבים ואז ירה בערבי אחד יריה אחת ולאחר השתהות מה, עוד ארבע יריות. רצח זה מביא עליו את מותו בעריפת ראשו כשהמושבעים נחושים באשמתו.
תלי תלים של פרשנויות הוצעו. ז'אן פול סארטר, ידידו הקרוב של קאמי, לפני שהפכו צהובים זה לזה, הציע את תורתו האקזיסטנציאליסטית להתנהגותו של מרסו. אני לא מומחה לתורה זו, או כל תורה פילוסופית אחרת לצורך העניין, אבל הסבר מעולם הפסיכולוגיה יתאים הרבה יותר. מרסו לוקה בהפרעת אישיות סכיזואידית. מהי הפרעה זו? הפרעה זו מאופיינת בחוסר עניין ביחסים חברתיים (בעיקר ביחסי קרבה אינטימיים), נטייה לסגנון חיים מתבודד וקור רגשי. זה מרסו. בקבורת אמו לא בכה, להצעת הנישואין הסכים כאחר יד, הירי בערבי, ארבעה כדורים נוספים לאחר הראשון הממית, היו אך מקריים וחסרי הסבר. לקראת הוצאתו להורג, התפרץ כלפי הכומר וטען בלהט לחוסר אמונה באל.
לאור הסבר פסיכולוגי זה, ההילה סביב הסיפור קצת מתעמעמת. זהו סיפורו המפורסם של קאמי, תהילת עולם חבקה בו, תוארי דוקטור נקבצו סביב פירושים לנובלה רזה ותמוהה זו, והעולם כמנהגו נוהג, בעיקר העולם שלא קרא את קאמי, לא נחשף להסברים תמוהים ולא נאלץ לגרד בפדחתו לשווא.
בספר הצנום נוספה מסה בשם השיבה לטִיפָּזָה, ממנה ניתן להתעלם, כמו גם ההסבר המאוד תמוה של אילנה המרמן ל"הזר". אם הזר לא היה מובן, המרמן רק סיבכה הכל. הסבר פסיכולוגי יניח את דעת הקוראים.
בכל מקום מזכירים, גם כאן אצל המרמן, את "המיתוס של סיזיפוס", שיצא כמה חושדים לאחר מכן כהסבר העומד מאחורי הזר. שיהיה בריא - עד כמה שבר-מינן יכול להיות בריא - קאמי, המסביר בספר מאוחר ספר מוקדם שלו.
תקראו. תשפטו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מורי
הזר [מהדורת 1985]

הזר [מהדורת 1985]

אלבר קאמי

איך אתחיל לכתוב בכלל על הספר הזה?
הוא הרי גאוני!!!
כמו משוואה מתמטית מושלמת, אין בספר מילה חסרה או מיותרת.
מושלם.
הספר מתחיל במוות ממשיך במוות ונגמר במוות.
במקור הצרפתי, קאמי כתב את הרומן בצרפתית והשתמש בזמן עבר לא מותחם המתמשך אל ההווה, משתמשים בו רק לדיבור ולא לכתיבה מה שמעבר למרידה הספרותית של קאמי, אמור ליצור אצלנו הקוראים תחושה שהדברים מתרחשים לנגד עיננו, של דברים בהתהוות. אבל, כמובן שבתרגום, כל זה נאבד, כי בעברית יש רק זמן עבר אחד.
קאמי יוצר לנו דמות זרה, כדי לגרום לנו להסתכל על דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם בדרך אחרת ומנקודת מבט שונה.
"היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע."
מרסו הוא דמות חסרת רפלקטיביות. הוא מתבונן מהצד, הוא איננו יוזם דבר הוא אדיש לכל הדברים שאמורים להיות הדברים החשובים בחייו של אדם, ויחד עם זאת שם לב לפרטים שרובנו לא היינו מייחסים אליהם שנייה של מחשבה.
מרסו הוא אדם המונע ע"י חושיו, ולכן לא רק מרסו הוא גיבור הספר, אלא גם השמש.
הרי היא זו שגורמת לו לרצוח.

בחלקו השני של הרומן מתקיים המשפט של מרסו.
לא קשה להבחין, שהוא לא עומד למשפט רק על רצח הערבי אלא בעיקר בגלל התנהגות שאינה נורמטיבית. מרסו הוא אדם "מוזר", הוא לא מסביר, לא מתחרט, לא מראה רגש או אשמה, לא מתאבל על אימו, לא אוהב את חברתו וטוען שרצח אדם בגלל השמש.
התכונות המייצגות את מרסו הן מנוגדות לחלוטין לערכי החברה בתוכה הוא חי.
לכן, הוא מאיים על החברה כפי שבית המשפט מייצג אותה. מרסו מייצג את כל הפחדים שמהן פוחדת החברה המושתתת על מחוות צבועות ווידויים תפלים. התובע מאשים את מרסו ברצח (גם אם מוסרי) של אימו, האשמה זו היא אנלוגיה לדברי פרויד אודות רצח האב ופירושו, כפשע המהווה נקודת סף לתרבות האנושית. רציחת האב מסמלת כפירה בחיים הנורמטיביים, שהתובע ובית המשפט הם מייצגם.
מרסו עובר שינוי בחלקו השני של הספר, לא במובן הדתי כמובן, אלא בדיוק להיפך. הוא נהיה מודע לזרותו ולהיותו שונה מסביבתו.
המשפט האחרון בספר ומה שהוא גורם לנו לחוש ולחשוב, הוא בדיוק הסיבה שבגללה התחלתי לקרוא ספרים והסיבה שבגללה אני ממשיכה.
לא אוסיף דבר, כי יש יותר מידי להוסיף, ויותר מידי רעיונות ופילוסופיות לדון בהם לגבי הספר הזה.
במקום לקרוא את הביקורת שלי, קחו את הספר ביד, הוא קצר, הוא זורם והוא בעיקר זר.
כדאי לכם, זו פשוט יצירת מופת!!!

נ.ב. הזר היה ספרו הראשון של קאמי ומיד אחריו באותה השנה, הוא כתב את המסה "המיתוס של סיזיפוס" בה הוא מביע את הרעיונות הפילוסופיים שהביע ב"הזר".
למי שרוצה להבין את ה"זר" טוב יותר מבקריאה רגילה.

אתם עדיין פה? עוד לא התחלתם לקרוא?
למה לעזאזל אתם מחכים?

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אירמה
הזר [מהדורת 1985]

הזר [מהדורת 1985]

אלבר קאמי

כתבו כאן המון ביקורות ורובן לגמרי בעד הספר ואפשר להבין זאת בנקל.
אכן, ניתן ורצוי לקרוא את הספר כספר על האבסורד שבקיום, ניכור ואדישות. אני בוחר להתייחס לזווית אחרת שמתחוורת דווקא מתוך הפרק האחרון של הנובלה.
בפרק הזה ניתן לראות את הספר כולו כמסע מהיעדר שפה ורגש אל לידתה של שפה ורגש ברגעים האחרונים ממש.
במשך רוב הנובלה מרסו כמעט ואינו חי את חייו אלא נסחף בהם כמו הקצף שנשטף אל החוף מהגלים. הוא מתאר את העולם באמצעות עובדות: השמש הייתה חמה, הים היה נעים, מישהו דיבר, מישהו מת. הוא מתבונן במציאות כאילו היא מתרחשת מחוץ אליו. גם כאשר אמו מתה, גם כאשר הוא מתאהב, גם כאשר הוא... הורג אדם, הוא כמעט שאינו מעניק לדברים משמעות. הוא חי בעולם של אירועים ללא פרשנות.
לדעתי קאמי שם מלכודת לקוראים לחשוב שמדובר בדמות אדישה לחיים. למעשה, ייתכן מדובר במשהו קצת אחר: הוא כה נאמן לחוויה הישירה עד שהוא מסרב להלביש עליה מילים גדולות. הוא אינו אומר שהוא אוהב כאשר אינו בטוח שהוא אוהב. הוא אינו אומר שהוא מאמין כאשר אינו מאמין. הוא מסרב להשתתף בתיאטרון החברתי שבו כולם מספרים לעצמם סיפורים על משמעות ועל נפלאות החיים האפורים וביחוד החסרי וודאות של התקופה בה נכתב הספר.

דווקא בפרק האחרון קורה דבר מוזר. לראשונה מרסו מדבר בלהט, הוא כועס, הוא כמעט נושא נאום. כאשר הוא מתפרץ על הכומר, נדמה שהאדם השותק של כל הספר נולד מחדש רגע לפני הוצאתו להורג. הפרק האחרון הוא גם קבלה של האבסורד וגם רגע שבו מרסו מוצא קול, את קולו שלו. האירוניה היא שרק כאשר נגזר עליו למות הוא מתחיל לדבר באמת. אפשר לקרוא את הזר כסיפור של אדישות ואבסורד, אך גם ניתן לקרוא אותו כסיפור על התבגרות תודעתית מאוחרת מאוד בשעת מלחמה ואסונות. מרסו עובר תהליך הפוך מגיבורי רומנים רגילים. בדרך כלל גיבורים מתחילים מלאי תשוקה ומסיימים מפוכחים. מרסו מתחיל כמעט נטול קול ומסיים בהתגלות כמעט מיסטית.
בפרק האחרון שהכי התחברתי אליו יש גם משהו שמזכיר את הגיבורים של דוסטויבסקי, אף על פי שקאמי היה כנראה נרתע מההשוואה. אצל דוסטויבסקי רגע המשבר מוביל בדרך כלל אל אלוהים. אצל מרסו המשבר מוקיע את האל לחלוטין ומוביל את מרסו אל העולם עצמו. הוא אינו מגלה ישות עליונה אלא את הלילה, הכוכבים, האדמה, האוויר. במקום טרנסצנדנציה הוא מוצא אימננטיות מוחלטת.
וכך האנטי-גיבור שלאורך כל הספר נדמה שחסר עומק פנימי, מתגלה שהיה שם כל הזמן אלא שהיה קיים ללא אוצר מילים. ברגע האחרון הוא מבין שהעולם אינו חייב לו משמעות, ודווקא משום כך הוא חופשי לאהוב אותו.

בקריאה הזאת שהיא השניה שלי את הנובלה: הרצח, המשפט והמאסר שוב היו חסרי חן בעיני אך הבנתי שוב שהם רק המנגנון שבאמצעותו קאמי דוחק את מרסו אל הקיר עד שאין לו עוד אפשרות לברוח אל היומיום. רק כאשר כל האפשרויות נסגרות, הוא פוגש את הקיום עצמו.
זו אחת הסיבות שגם אני רואה בפרק האחרון את לב היצירה. מדובר בוידוי מאוחר של אדם שלמד לחיות רק כאשר כבר נגזר עליו למות.

הציון שלי: 8/10
למה רק 8? השפה רדודה מאוד בהשוואה לשיבה לטיפזה שבעיני הוא חלק מאוד משמעותי בספרון הזה: מעין מכתב ערגה ואהבה לזמן שחלף והמשמעות שלו בעיני האדם לאורך חייו. אם הייתי נותן ציון נפרד לשיבה לטיפזה, אזי הציון היה 9 בקלות, אהבתי עד כדי כך שאין לי מה לכתוב עליו במקום שמוגדר כביקורת.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•פאוסט
הזר [מהדורת 1985]

הזר [מהדורת 1985]

אלבר קאמי

אדם בשם מרסו חי את החיים השגרתיים והמשעממים שלו באלג'יריה הצרפתית. מרסו אוהב לשחות, לעשן ולאכול אצל אדם בשם סלסט וככה הוא חי את החיים שלו עד שיום אחד הוא מקבל הודעה על מות אימא שלו שאיתה הקשר שלו לא היה מי יודע מה ואת אביו מרסו כלל לא הכיר. לפני שמרסו התוודע למותה של אימו, מסופר שאימא של מרסו נהגה לחיות במוסד לאנשים מבוגרים ומצאה במוסד אנשים לדבר איתם. הוא מגיע למוסד כדי לראות את אימא שלו בארון אבל מסרב ברגע האחרון. מרסו מתנהג מוזר: מרסו מעשן ושותה חלב עם השוער המקומי, נערכת ההלוויה ויום למחרת מרסו חוזר הביתה, פוגש אישה בשם מארי איתה הוא הולך לשחות, לצפות בסרט ולעשות אהבה.

בהמשך מרסו פוגש עוד שלל דמויות שימלאו תפקיד מכריע בהתפתחות של הסיפור. בנקודה מסויימת מרסו מסתבך ברצח של ערבי, מרסו נקלע לפרשת אהבים של צרפתי נוסף שהוא הכיר בשם רמון, שלו עצמו הייתה מאהבת ערבייה שהוא ראה בה כפוית טובה והיכה אותה ואז הסתבך עם המשטרה. מרסו רוצח אחד מהערבים שהיו מקורבים לאותה מאהבת של רמון ורצו לנקום ברמון על היחס שלו כלפי הערבייה. מכאן והלאה הכל רק מתחיל להסתבך עוד יותר ונשאלות שאלות על מקומו של האדם בחברה האנושית, יחסי בן ואם, שאלות על מקומה של הדת ועונש המוות. ספר מעניין ומעורר מחשבה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•יותר מזל משכל
הזר [מהדורת 1985]

הזר [מהדורת 1985]

אלבר קאמי

"אין אהבה בלי מעט תמימות" קאמי , כשאשמה רובצת על ליבו שואל עצמו היכן הייתה התמימות כשהאימפריות התמוטטו?. קאמי מדבר על מלחמת העולם השנייה כשהימים ויופיים הפכו לזיכרון מטושטש. ולאור המלחמה, העולם הראה את קמטיו ופצעיו והזדקן בבד אחת.

התזה שלו מסבירה את עולמו: "אין ביכולתו של השכל למצוא הסבר הגיוני לעולם". ההנחה מובילה אותנו לתודעת האבסורד שגורסת שיש פער גדול בין זה שהאדם מחפש לחייו משמעות לבין חוסר ההגיון של העולם. ואם ברשותנו יושר אינטלקטואלי אנחנו לא יכולים לבטל את ההנחה הזו על העולם במחי יד. זו הצוואה שלו לעולם בכמה מילים ברורות מאוד. אם אנחנו מסוגלים להסביר את העולם שבו אנו חיים אנחנו יוצרים לנו עולם מוכר .אך היות ואיננו יכולים להסבירו, הוא אינו מוכר . אם ניקח מהעולם את האשליות, נרגיש זרים בעולם. כך קאמי חווה את העולם ומנותק ממנו רגשית לכן תמיד הרגיש זר וגלותי.

העלילה מספרת על מרסו בן 30 שהוא לא כמו כל אדם, הוא אינו מעמיד פנים, לא שופט ולא מסביר עצמו , הוא מוצג כאדם נטול רגש, אך אדם טוב עם מוסר עבודה, אדם חיובי ומסביר פנים. לכן המצב שנקלע אליו חסר הגיון לחלוטין . ברגע שעומד הוא לפני מוות הוא חווה את האבסורד הגדול ומעביר לקורא את התחושות שבמלכודת הגדרת משמעות החיים .
אין בעלילה הרבה פרטים או הסברים, אך מתוך הסיפור הקורא דולה את האופי של מרסו והתייחסות לעולם בו הוא חיי. היחס לאמו שנפטרה, האם הוא צריך להעמיד פנים שקשה לו? האם אין הוא יכול לשמוח ולהתעצב באותו רגע נתון. הוא חיי את הרגע. לא עסוק בהנחות מה יחשבו ולמה. כשאהבה מגיעה אל חייו הוא אינו שואל עצמו איך הגיעה ולמה. הוא פשוט נהנה להתנות עמה אהבהבים, לבלות ולשחות בים כשהשמש קופחת ואז יוצרת צבעים בשמים. אין לו הרבה בקשות מהחיים חוץ מלחיות אותם. מי שרוצה להיות חבר שיהיה, מי שרוצה להיות אהוב שיהיה. לא מתכנן כלום. לוקח מה שהחיים נותנים. בסוף נתנו מכה גדולה שמסבירה את תודעת האבסורד של העולם .

זהו ספר נפלא שמציב דילמות ושאלות על המוסריות שלנו, על אלוהים, על האבסורד שבחיים
והמשמעות שכל אחד נותן לחייו בשביל להמשיך הלאה...

1942 זו השנה שבה הספר הראשון של קאמי יצא ועדיין רלוונטי גם לנו, זה כבר אמור לומר הרבה על גדולתו של הסופר.

קטע יפה מהספר

""כדי לשמור על הצדק,
פרי תפוז נאה זה שבשרו כולו מר ויבש,
כדי לשמור עליו שלא יצמק,
צריך אדם לשמר בתוכו רעננות,
מעיין של שמחה, צריך לאהוב את היום,
שלאי-הצדק אין שליטה עליו,"
"היקום שב ונוצר כאן יום-יום באור חדש תמיד."
"בעיצומו של החורף נוכחתי לדעת שיש בי קיץ שלא יובס לעולם"

לפני 6 שנים•
★★★★★
•חני
הזר [מהדורת 1985]

הזר [מהדורת 1985]

אלבר קאמי

ממרחק השנים, שבעים ושש לערך, "הזר" של אלבר קאמי הספיק כבר לצבור שכבת עור עבה, מחוטטת ומגוידת, בדומה לשכבות ארכיאולוגיות שמספרות את סיפורן של עידנים רבי תהפוכות, בכל המובנים, ולא רק משום שהוא עצמו, הסופר, היה מן הבולטים שבין הוגי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שכבר אבד עליהם הכלח, אלו שדבקו בגישה לפיה "הפילוסופיה הקיומית" מתחילה באדם הפרטי, החי, המרגיש והפועל, (כדוגמת שופנהאואר, ניטשה, קירקגור, סארטר דוסטויבסקי ועוד...) שהרי רק העובדה הזו לכשעצמה דורשת הבנה והתייחסות מיוחדת, אני מתכוונת גם למרחק התהומי, מרחק שנות אור כמעט, שמפריד בינינו לבין תפיסות החיים שהתקיימו בעבר ...
אז מה הפלא שנדרשה כאן מלאכת קילוף לגמרי לא פשוטה ...ולו על מנת להיכנס להלך רוח אחר, להתכוונות אחרת, בתקווה להבין את ההוויה אליה כיוון הסופר, ולנסות לרדת אל ה"אין" המוחלט. שאין בו עבר ואין בו עתיד אלא רק הווה, ומה שבטוח הוא המוות .

בררררר.......

בנובלה הזו, כותב קאמי על עיקרי הנושאים המעסיקים את "הפילוסופיה הקיומית" -
בדידות,
חיים ללא משמעות ותכלית,
ייאוש,
ואבסורד,
בקיצור על היחלשותם של האמיתות האבסולוטיות המוביל רבים לתחושה של ניכור.

וואו . שמח לא היה שם ....

פקיד צרפתי החי באלג'יריה– מרסו- מעביר את חייו באדישות גמורה, אפילו בהלוויית אמו הוא אינו מביע רגש וגם כשהוא הורג כבדרך אגב ערבי שאינו מכיר ללא כל סיבה . התמודדותו במחצית השנייה היא עם חטאו הגדול ביותר– חטא האדישות .
בשנת 1957 זכה קאמי בפרס נובל לספרות. ומרצ'לו מסטרויאני הנהדר כיכב בסרט שעובד על פי היצירה הזו .

מים רבים זרמו בנהר מאז, וזו כבר הפעם השנייה שאני מנסה ממרחק הזמן לגעת בשורש הבדידות והניכור האנושיים אליבא דה קאמי, ובמילים אחרות בקיום שעליו הוא כותב - שאין בו תכלית ...

סארטר טען שאקזיסטנציאליזם הוא הרעיון כי "הקיום קודם למהות". (ולא כפי שסברו לפני כן, שהמשמעות היא תנאי הכרחי לחיים ). כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות. .

כסוגה ספרותית התפיסה הזו או הזרם הזה סיים את תפקידו עם מות יוצריו והוגיו הבולטים בשנות השישים והשבעים ...למרות שעל בסיס אותם העקרונות יצרו תחום שנקרא פסיכולוגיה קיומית שמטרתה העיקרית לסייע לאדם למצוא משמעות בחייו .

אומרים שזה ספר חובה , אז מי אני .....?!

ולתומי ממש ברגעים אלו אני ממלמלת ש...האופן שבו אנחנו מבינים את רכיבי החיים, והאופן שבו אנחנו חושבים על טבע האדם השתנה עם השנים לגמרי, אבל מה שלא השתנה זה הצורך, ואתו גם הקושי להבין מה היא האמת...לצאת ממערה אחת ולגלות את האמת החדשה, ולהבין שאנחנו נמצאים אולי במערה אחרת עד לגילוי הבא...וזה אולי הדבר המרתק ביותר בתפיסת כל החיים האלו ...

לפני 8 שנים•אירית פריד
הזר [מהדורת 1985]

הזר [מהדורת 1985]

אלבר קאמי

ציפיתי לקאנון ספרותי, אבל האמת היא שההנאה שלי בסופו של דבר הייתה מתיאורי האווירה הצרפתית ומהמנוע הרעיוני שהוא לא פחות מאפי. לצערי הציר העלילתי די מונוטוני ומקשה. לדעתי הוא לא היה מתקבל כיום לשום הוצאת ספרית בפני עצמו. למי שרוצה לאתגר את גבולות הנורמה הספרותית - מומלץ. למי שרוצה להתרגש - מומלץ לוותר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אמיליו

“אולי דווקא בגלל שמרסו כל כך אדיש להכל ולכולם זה גרם לי להרגיש כל כך הרבה. ספר נהדר, ממליצה.”