כבר בקריאת העמוד הראשון הבנתי שאני מחזיקה בידי ספר חשוב. אוצר תרבותי כך אומרים עליו. או במילים אחרות - יצירת מופת.

מורנטה הסופרת נהגה לומר שאנשים נחלקים לשלושה זנים : -

אכילס - מי שמקבל את המציאות ומממש את תשוקותיו ;
המלט - המפקפק, סרבן-המציאות ;
ודון קיחוטה - זה שממציא לעצמו מציאות משלו וחי את חלומותיו ...

היא עצמה השתייכה לזן ה"דון קיחוטי" וכך גם דמויותיה.

היא נודעה גם כמי שדיברה תמיד בגילוי לב - היה לה שיגעון לאמירת אמת, מכאיבה ואיומה ככל שתהיה, מן הסוג הנדיב והאכזר כאחד, הייתה שנונה ומצחיקה וכל התכונות האלו נתנו את ביטויין בכתיבה שלה .

וגם...הייתה בת מזל אריה (כמוה כמוני- יומיים אחרי, נולדה בחודש אוגוסט לפני 108 שנים ) בעלת אישיות עצמאית, דעתנית מאוד וחופשיה, ואולי זו הסיבה שכבר בהתחלה עוד לפני שקראתי מילה אחת שלה - אימצתי אותה ללבי, שטויות ? ייתכן !... אבל כידוע אנחנו נוהגים לנכס ולקרב לליבנו את הדומים לנו, זה בטבע שלנו- (דבר קטן שיכול להיות שולי אבל בהחלט מטה את הכף, תשאלו את פרופ' דן אריאלי - "לא רציונלי ולא במקרה- הכוחות הסמויים שמעצבים את ההחלטות שלנו " כך שאני בלב חפץ מוכנה לגחך על עצמי... )

אימא הייתה יהודייה, ואת השיעור החשוב על אימה מורנטה למדה על בשרה כשהגרמנים השתלטו על רומא ב- 1943, ובתקופת המלחמה הנוראה ההיא, היא ובעלה הסופר אלברטו מורבייה, נאלצו לברוח להרים שבדרום איטליה ושם מצאו מפלט בחדרון קטן במבנה מרוצף בבוץ אצל משפחה של איכרים... והרקע האישי שלה, היווה את הבסיס לכתיבת הרומן המפורסם והמוערך הזה .

"אין שום דרך לשקף את חווית הקריאה של הרומן, מלבד לצלול אל תוכו"...
"הוא קודר, מפחיד, ועם זאת מצליח להיות שמח מותח ומשחרר "...
אלו רק חלק מההדים שנשמעו לאחר שהרומן יצא לאור.
ואוז'פה של מורנטה, הילד שנולד לאידה מאונס חייל גרמני, ירתק, יכבוש, ירעיד בנו כל נים אפשרי, יכמיר ויעורר, יצער, יטריד, יסעיר, יגעיש יכאיב בקיצור יישאר אתנו עד סוף החיים.
איך היא הצליחה בזה ? מתת אלוהים.
"הכישרון טמון (ניכר) בדבר האחד שמצליח לשרוד עוד הרבה אחרי העמוד האחרון..." אמר מי שאמר...

מודה שרבים היו הדפים שוויתרתי עליהם- עודף אינפורמציה היסטורית שהכבידה על העלילה. הייתי מקצרת או משמיטה... וכדי לתאר את הרגשתי אצטט את עמוס עוז שסיפר באחד מהראיונות אתו "שבכל פעם שהוא חוזר לספרים שהוא כתב, הוא מוצא בהם את המיותר... וחושב שהיה צריך לכתוב אותם קצת אחרת, בעיקר לצמצם, ורק לעיתים רחוקות להרחיב..."

אז זהו. הכותר הזה הוא אחד מתוך 100 הספרים של המאה העשרים- שהם בבחינת חובה.

ירצו - יאכלו , לא ירצו – לא יאכלו ... (כבר חוויתי על בשרי ספרים חשובים שלא התחברתי אליהם...) אז הרשות נתונה...

ישנם ספרים שאני מרגישה שהם חייבים לי התנצלות אחרי שקראתי אותם.. התנצלות על שביזבזו לי את הזמן.
לספר הזה אני מרגישה שאני חייבת לו התנצלות.
התנצלות על שלא הצלחתי להיסחף לתוכו עד הסוף כמו שמגיע לו. התנצלות שלא הייתי איתו ורק איתו אלא חשבתי על ספרים אחרים תוך כדי קריאה.
ולמה זה? למה לא הצלחתי להישאב?
לדעתי אם הייתי קוראת את הספר לפני 15 שנה הייתי נהנית מכל רגע. לפני 15 שנה הייתי תלמידת תיכון במגמת ספרותית נהנית מכל רגע של קריאה. כל רגע של קריאה שהמורה ציונה אמרה לקרוא. לא היו לי עוד 5 ספרים על המדף שאני מתה כבר להתחיל, לא היה לי אתר סימניה שצועק לי: "נו! יאללה... תראי כמה ספרים עוד לא קראת!!" , לא היו לי 2 ילדים ובית להחזיק. היה לי רק את הספר שהמורה אמרה לקרוא וזהו. אז צללתי לתוכו בלי לחשוב על כלום וככה יצא שאת הספרים הכי יפים לדעתי קראתי דווקא בשנים הללו כמו "העבד", "המאהב", "אנה קרנינה" (לא, לא "אבא גוריו"!!).
אני מרגישה שלספר כמו "אלה תולדות" צריך לתת כבוד כמו שידעתי לתת אז. עכשיו עשיתי לו עוול כי לא הצלחתי לקרוא אותו במחשבה שאין ספר אחר יותר טוב שאני יכולה לקרוא...
אבל הספר כן טוב. אני יודעת להגיד את זה למרות כל החטאים שהיו לי בדרך.

לכאורה הספר כמעט נטול עלילה מלבד העלילה הכי גדולה של המאה הקודמת ושל כל מי שהיה שם: מלחמת העולם השניה והשואה.
לכאורה הספר כמעט נטול מתח מלבד המתח הכי גדול שיש בחיים: האם נשרוד את היום הזה ונגיע למחר?
לכאורה הספר כמעט נטול דמויות מלבד הדמויות הכי חשובות שיש לכולנו בעולם הזה: אמא וילד...
אז זה מה שיפה בספר: אמא במלחמה נוראית כמעט בלתי אפשרית על השפיות שלה והחיים של הבן שלה שקשורים אחד לשני לאורך כל הספר.

כמעט לאורך כל הספר היו מחשבות שהוא ארוך מידי, שהוא מושך מידי את הכלום שכאילו קורה בו וידעתי שזה בגללי ולא באמת בגלל הספר.
ואחרי שסיימתי לקרוא 500 עמודים ואמרתי לעצמי בייאוש: "זהו, אוזפה הקטן כנראה כבר לא יעשה לך את זה"
בא הסוף של הספר וכבש אותי ובלי לספר למה ואם זה משמחה או מעצב אני רק אגיד שקרה לי משהו דווקא עם הספר הזה שגם לא קרה לי מאז ימי הקריאה שלי בתיכון: בכיתי. בכיתי בעמודים האחרונים ושוב הוכחתי לעצמי שההחלטה שלי לסיים ספר ויהי מה היא נכונה.
ממליצה לכל מי שחושב שיעמוד בזה.

חווית הקריאה הטוטלית- אם קיים דבר כזה אזי סיפרה של הסופרת האיטלקיה אלזה מורנטה (Elsa Morante) ראוי להתכבד בסופרלטיב הנ"ל.
הספר נקרא במקור האיטלקי La Storia -ההיסטוריה, השם המקיף כ"כ כמו תארים כאלה ואחרים לא פוגעים במטרה, דומה כי אין דרך לרדת לעומקה של חווית הקריאה בספר זה ללא צלילה אל תוכו. לעתים קשה לתמצת חוויה במלים, התאור המילולי הופך לחד מימדי ומצומצם ביחס למה שחשתי ומה שברצוני להעביר לאחרים, אך זה מה שבנמצא ועם זה אשתדל לתאר משהו מתוכנו ומרוחו של הרומן הנ"ל.
7 שנות ההתרחשות המתוארות בספר מתחילות ברומא הפשיסטית תחת משטרו של ה"דוצ'ה" בניטו מוסוליני בשנת 1941 וגולשות עד אחרי המלחמה עת ליקקה איטליה את פצעי המלחמה תוך שיקום, ותוך התמודדות עם הזהות הלאומית הבעייתית לאחר שנות המלחמה, והיותה חלק ממדינות "הציר", לפחות עד להתמוטטות השלטון הפשיסטי.
אידה (אידוצה) אלמנה חצי יהודיה ללא שום מודעות למוצאה, מעבר לפחד קמאי שמישהו יתפוס אותה על רקע זה, מורה ביסודי, צנומה וקטנה המגדלת לבדה את נינו- נער מתבגר פורק עול ופוחח שלא מסוגל להתמיד בקשר עם האוהבים אותו מתוך שיעמום אגוצנטרי.
אידה זו נאנסת במר גורלה ע"י חייל גרמני כמעט באקראי, וכתוצאה מכך נולד אוזפה הילד מלאך, תינוק פעוט וילד קורן אושר כאילו לא שייך למציאות אליה נולד. הוא גם מלאך כי אכן הוא הולך ומתנתק עם אימו מהחבלים הקושרים אותו למציאות. הילד קשור לסובב אותו ע"י מספר חפצים דמויות וחיות הנעלמים מחייו אחד לאחד. הפעוט גדל ללא צעצועים, וכשאחיו נותן לו במתנה כדור בשם "רומא" זה צעצוע נוסף לאגוז שהיה לו, הכדור נעלם בזמן הפצצה אוירית בה נקבר גם ביתם תחת חורבות, גורל האגוז והכלב של אחיו דומה. אחיו הגדול המופיע לפרקים מלאי שמחה בחייו של הילד לאחר ציפייה שממלאת את כל ישותו נעלם כשם שהופיע, כל מה שקשור לאח הגדול, חבריו, תחביביו, כלביו, צחוקו, קולו ודרך הילוכו כל אלו מהווים עבור אוזפה משאת נפש שהקורא ממש מתחנן שתתממש אפילו בחלקה למענו, ולא כך.
אוזפה בעל עיני התכלת שירש מאביו האלמוני, מתחיל את חייו כפעוט פעלתן מלא סקרנות, ניגוד מעורר חמלה למציאות העגומה בה הוא חי, לאורך חייו הקצרים הוא הולך ומאבד את חדוות החיים בקשר עם הסובב אותו, הוא הולך ומסתגר בקונכייה כששמחת חייו הכבושה גם היא מצטמצמת לדברים שעדיין לא נטשו אותו, מתוך עולמו הוא מנסה בתמימות להבין את העולם הבלתי אפשרי שסביבו, חומת הניתוק המתגבהת הינה נסיון נואל ומעורר רחמים לא להיפגע יותר מנטישות, ואכזבה גוררת אכזבה ואיתה צומחת המחלה האיומה של התקפי אפילפסיה מחרידים שלבסוף מכריעים את גופו הקטן. המחלה מקבילה לאבדן הקשר עם העולם, שניהם מופיעים במלא עצמתם עם תום המלחמה ונוראותיה, הם ההשתקפות לזוועות אותם חווה.
מי ידע מה עוצר בזכרונו הפעוט הזה, מה היא ההיסטוריה עבורו? איך השפיע עליו שילוח יהודי רומא אותו ראה בהיותו בן 3, עת נילקח לשם כעד, קשור לאימו שנמשכה לזוועת הקרונות החתומים, זעקות השבר וריח המוות הוודאי- בכח לא רצוני. איך השפיע על אוזפה הפצצת ביתו, הפיכתו לפליט חסר כל עם אם מסכנה, שהייה רבת חודשים באולם עם פליטים נוספים ערב רב של כיעור אנושי, יציאותיו הלא סדירות עם אהבת חייו- אחיו להתהוללויותיו או לקבוצת הפרטיזנים אליה השתייך? זו ההסטוריה הפרטית של אוזפה הילד הלא שייך, חסר הזהות המנותק והמאושר בחלקת האלהים הקטנה שלו.
עם התגברות המחלה הוא נדחה מחברת הילדים מרצון מתוך פחד, הוא נדחה ממסגרת חינוכית כלא מתאים, והוא ניקשר בכל מאודו לכלבת רועים ענקית שארית זיכרון מאחיו שאיננו עוד. הכלבה מגוננת עליו ולמעשה מהווה תחליף לאם. הכלבה משוחחת איתו, מאיצה בו לחזור בזמן לארוחת הערב, מתווכחת ומביע את דעתה, עם זאת אין הסיפור מאבד לרגע את חיוניותו הריאליסטית הכואבת.
הדמות של אוזפה כ"כ נוגעת ללב, הקורא רואה באוזפה הקטן את ילדו שלו, עצם הישרדותו בשעה שהוא כ"כ פגיע היא נס שעלול להסתיים כל רגע, ולבסוף אכן בא לקיצו.
דומה שמאבקו של אוזפה במחלה ומלחמת ההישרדות של אימו- שניהם משקפים חוסר תקווה מייאש, זהו משל למאבק של המין האנושי השלישי הלא שייך- במציאות, בהיסטוריה, באיוולת של המלחמה, בשכול, ברצח, בתועבה של המדמנה האנושית.



אלזה מורנטה משכילה לשזור בסיפרה סקירה מתומצתת ושכלתנית של קורות המאה ה- 20 העשירה בקונפליקטים אלימים, טלטלות רוויות אסונות ואיוולת נוראית של שולט בנשלט. הפרקים בספר קרויים על שם שנה, שנה בה מתרחשים האירועים. בתחילת כל פרק נמסר תקציר המאורעות. ברקע, משק ההיסטוריה האדירה האלימה והדורסנית, ומייד אח"כ חזרה למיקרוקוסמוס של אידה ובנה, זוג נשמות שורדות ולא שייכות, תמצית המין השלישי.

הסופרת יוצאת כנגד ההיסטוריה הגדולה במין זעם לועג (עמ' 380), אין אונים מול המוליכים את ההיסטוריה שלנו, מול הצדק שלכאורה מתרחש בסדר עולמי חדש, במשפטי פושעי המלחמה, ובמשטרים החדשים שלאחרי המלחמה.
כך היא כותבת: " העשירים (בעלי הקרקעות, הבישופים, התעשיינים, קציני הצבא- הערה א.ב) ניזונו על חשבון העניים, ואלה מצידם ניסו לתפוס את מקום העשירים, אבל לאידוצה רמונדו (אידה אימו של אוזפה, א.ב) לא היה מקום, לא בין אלה ולא בין אלה כי השתייכה בעצם למין אנושי שלישי, זהו מין שחי (ואולי נשקפת לו סכנת הכחדה ? [ כך סוגריים במקור, א.ב]) ומת, ואינו מופיע..."
הספר נושא מסר פסימי עד זרא, קשה לקריאה רציפה, הקורא נאלץ לבלוע אותו טיפין טיפין ולהתרגש כל פעם מחדש. מאידך א"א שלא לצאת מקריאה בספר ללא תחושה שאתה רוצה להגן על הילד הזה אימו ושכמותו, יש לילד זכות קיום כי הוא בקירבך, פה ברחוב , בשכונה, בעיר במדינה. כל חיוך של פעוט הופך לחיוכו של אוזפה. זה כוחו של הספר זה כוחה של הסופרת הנפלאה הזו.
אלזה מורנטה מסיימת את סיפרה בסקירה הסטורית של השנים 61- 1948, סקירה מכאיבה ומעוררת מחשבות. ציטוט קצר: "... בארצות המתקדמות מתרחב הפיתוח אדיר המימדים.... המכונות משעבדות את האדם במקום לשרתו. העבודה בשירות התעשיות ורכישת מוצריהן הופכים להיות התיפקודים העיקריים של הקהילה האנושית. לריבוי הבלתי מבוקר של אמצעי המלחמה מתלווה ריבוי של מוצרי צריכה נלעגים, המתיישנים עד מהרה בגלל דרישות השוק. מוצרים פלסטיים זרים לטבע הופכים את האדמה ואת הים למזבלה...סרטן התיעוש מתפשט...מרעיל את האווירה... אמצעי התקשורת ההמוניים מבצעים שטיפת מוח שיטתית....ומפיצים תת תרבות מנוונת המשחיתה את כושר השיפוט....." וכן הלאה. כך היא רואה את ההיסטוריה הנלעגת שמובלת ע"י המין האנושי המקבר עצמו.
מול ההיסטוריה הדורסנית ושני המינים האנושיים הנוטלים בה חלק בתפקידים ראשיים, יש את המין השלישי החי בשולי המאורעות, אידה ואוזפה, המין האנושי השורד.
ספר מרגש, מסר קשה אבל ספר מופת מנצח. "אלה תולדות", ספר השורדים.


אבי בזיז
בית- יתיר

בראש וראשונה אציין שהספר מצויין: העלילה.התקופה בלי ספק
מעניינת. הדמויות בלתי נשכחות.אבל יותר מכל שבתה את ליבי
הסופרת אלזה מורנטה. ומה מייחד אותה משאר הסופרים שקראתי את ספריהם בשנים האחרונות?
התשובה היא: האמפטיה, החמלה והאנושיות שהרעיפה בכתיבתה
ובבנייתה את הדמויות.
לא רק גיבורי הספר האנושיים זכו להתייחסותה האוהבת, גם להולכי על ארבע, בעלי כנף למיניהם שמופיעים בסיפור הנ"ל יש מקום בליבה.
העלילה עצמה עצובה טרגית (לא הולכת לפרט -ספוילר)הדמויות כורעות וקורסות תחת כובד משקל הארועים הפוקדים
אותם לפני,תוך כדי ולאחר המלחמה ההיא (מלחמת העולם השניה).אבל אין שום עצב או משקע כבד בלבי עם הקריאה.
משום שהסופרת תיבלה את העלילה והדמויות בהרבה הומור דק מן הדק ואירוניה.
התכוונתי לכתוב חוות דעת קצרה,יצא לי סיפור. וגם הוא לא מבטא את כל הערכה לסופרת הגדולה וההנאה שחויתי בקריאתו
של ספר מופלא זה.

על אלזה מורנטה נהגו לומר שהיא "דוסטויבסקי מודרנית". ומאחר ויצא לי לקרוא לגמרי במקרה (כן, ממש...) את "אלה תולדות" מיד אחרי שסיימתי את "החטא ועונשו", אני יכול לומר במידה מסוימת של ביטחון, שאני בהחלט מבין מהיכן הגיעה המחמאה... כי כמו המאסטר הרוסי, גם מורנטה התגלתה לי קודם כל כאשפית של דימויים; ככותבת המתייחסת לכתיבתה כפי שצייר מתייחס לציורו : חושב על הקומפוזיציה, עורך סקיצות בעיפרון או בפחם, בוחר צבעים, בורר גוונים ורואה בפרי עמלו יצירה רב-ממדית, עמוסת רבדים, אפילו שלעיתים הוא-הוא היחיד המסוגל לתפוס את 'התמונה המלאה' (תרתי-משמע).

מורנטה בספרה זה, שוזרת עלילת-קסם מיסודות לכאורה לא מבטיחים במיוחד : אלמנה חצי-יהודיה, יתומה, מורה בבית ספר, ללא בן משפחה בעולם מלבד בן סורר, יולדת את תינוקו של החייל הנאצי שאנס אותה - וכל זה על רקע תחושת המצור (הפיסי והרוחני) שחוו אזרחי איטליה (בפרט היהודים כמובן), ככל שזלגה לה מלחמת העולם השנייה אל סופה הוודאי והקודר מבחינתם. אלא שהיא עושה זאת באהבה רבה ובתשומת לב אין-סוף לדמויותיה, לחייהן, למחשבותיהן ולתלאותיהן. חשוב לה לספר לנו מה הן לבשו בבוקר ומה הן אכלו לארוחת הצהרים. הגיבורים של מורנטה הם לא יפים ולא אמיצים – הם בני אדם. כמונו. ובין השורות קראתי גם כמה תובנות שעמן קל לי להזדהות, למשל – חוסר ההיגיון שבמלחמה, לפחות בעיניהם של פשוטי העם, האנשים הצנועים, אלה שקמים השכם בבוקר לעבודת הבורא וציפיותיהם מחייהם הן הבסיסיות ביותר – בריאות ואושר... ובעתות משבר – הישרדות. ומה איכפת להם מכל הגנרלים האלה, שהיום מכריזים מלחמה על הזה ומחר כורתים ברית עם ההוא ?!

נקודת השקה נוספת בין דוסטויבסקי ובין מורנטה, חשובה לא פחות, נעוצה בפטליזם של יצירתם, מעין השלמה כדבר המובן מאליו עם העושר של העשירים ובעיקר עם העוני של העניים. אצל שני אלה, 'מסכנות' חייבת להיות מוחלטת, אין הקלות וגם לא דילוגים על היררכיות. גיבורת הסיפור של מורנטה – מה יש לה בחייה החומריים ? דירה עלובה שכבר בראשית הסיפור נחרבת בהפצצות בעלות הברית, שמלה מרופטת אחת ומחוך ישן שלגופה, בו היא מסתירה את מעט חסכונותיה, לכל צרה שלא תבוא. סופו של דבר, הקורא השפוי אינו יכול שלא לחוש מחנק באם-במקרה הפנה לרגע מבטו מהספר והפנים את הדיסוננס של נוחות חייו בהשוואה לעליבות חייהן של הדמויות שאל חוויותיהן הוא מתוודע.

בז'אנר "ספרי שואה" קראתי כבר לא מעט. בזמנו קראתי יצירות מאת אלי ויזל, יורם קניוק ופרימו לוי ובשנה האחרונה הוספתי גם את ספריהם בנושא של ג'ודית בלום, סטיבן אמברוז, סקוט טורו ואמיר גוטפרוינד. "אלה תולדות" אולי אינו הספר הנגיש ביותר לקהל הרחב בקטגוריה זו (אף כי הוא חף כמעט לחלוטין מתיאורי זוועות), אבל הוא, ללא צל של ספק, פשוט ספר חובה.

לפני כחודש הייתי צריכה להעביר איזו חצי שעה במרכז העיר, ובאופן טבעי נכנסתי לחנות הספרים הקרובה. החנות המדוברת הייתה למעשה חנות ספרים משומשים קטנטנה ונהדרת, עם מדפים עד התקרה, עליית גג חורקת ואפילו כלבה שרבצה באמצע. חיפשתי את "והיום איננו כלה" שקראתי באדיבות הספרייה אבל הוא לא היה. במקומו המליץ לי המוכר על "אלה תולדות".

אלה תולדות עוקב אחרי קורותיה של אידה, אישה באיטליה של מלחמת העולם השנייה והשנים שאחריה, דרך שני בניה ומכרים אחרים ברומא הנאבקת. הבנים שונים מזה בתכלית: האחד מתבגר עצמאי, משולח רסן, מלא התלהבות נעורים ונטיות פוליטיות סוערות ומתחלפות; הקטן הוא אוזפה, פעוט שנולד בטעות, ילד קסם שמאיר את הספר עמוד אחרי עמוד.
מלחמת העולם השנייה כבר מוכרת לנו היטב, על כל מהלכיה וזוועותיה. הזווית של איטליה אמנם שונה מעט, בשל העובדה שהיא שיתפה פעולה עם הנאצים כבר מתחילתה, אבל כרוניקת המלחמה דומה. מחסור, רדיפה, הפחד ברחובות, היהודים שיום אחד הם שם ויום אחר כבר לא. ובכל זאת המלחמה היא רקע להתרחשויות אנושיות דרמטיות שהתנגשות הצבאות היא רק רקע בשבילן. אידה למשל היא אישה ילדותית, תמימה ומבוהלת, שכל מה שהיא יודעת זה לנסות להגן על אוזפה מהקשיים שהעולם זימן לו מרגע היווצרו. היא חיה בחרדה תמידית, בקיום מטושטש שלא מבין הרבה יותר מצרכיו הקיומים, והצורך לתכנן ולהתגבר על מחסומים מופשטים קשה לה מנשוא. לעומת התמימות חסרת האונים שלה עומדת תמימותו הפשוטה של אוזפה, שרואה את העולם כפי שהוא, כשכל מנורה היא כוכב ודירת שיכון זערורית היא כל העולם. בין כל המעברים, הבריחות והתהפוכות ניצב אוזפה כשריד אחרון לדברים כמו שהם צריכים להיות, ומצליח לעיתים להוציא מקליפתם המיואשת גם את הדמויות הטרגיות ביותר. רגעי הקשר בין אוזפה לנינו אחיו הגדול, למשל, הם מהמרגשים ומכמירי הלב ביותר בספר ובכלל.

הספר לא נגמר עם תום המלחמה וממשיך כדי לגלות לנו את האמת הכואבת שגם אוזפה לא חסין מהזוועות וה"שד השחור" בפנים תפס גם אותו. אבל איכשהו, כשהדמויות האחרות עסוקות בדיונים פילוסופיים ארוכים ובניסיונות שיקום כושלים הספר מעניק לנו עוד רגעים של ילדות זוהרת עם אוזפה המשוטט בעיר בחסות בלה, כלבת הרועים הנהדרת. הסוף עגום והמסקנות קשות, אבל הספר הוא סיפור אנושי עצמתי ויוצא דופן, שבורא עולם חי כל כך שכואב להניח לו.

קראתי לפני שנולדו נכדי ספר נפלא.
ללא ספק אחד הספרים הטובים ביותר של המאה ה-20.
מאז שנולד נכדי
איני מסוגל לחזור אליו אפילו לא לדפדף בו.
כי כסב לנכדים כשאני נזכר באיזופה ובאמו איני יכול לסבול את הרוע את והטימטום האנושי.
כפי שמשתקף בספר הזה שהוא כל כך אמיתי!.
יש בספר גם הרבה מאד תום ויופי ואנושיות.
דווקא השילוב הזה הוא שמכביד עלי.
ספר מעולה.

לא מצליחה להתחיל, ויסלחו לי כולם. בינתיים יש לי רק להגיד שנימצא על השולחן וממתין בסבלנות, וניראה לי שמכיוון שתמיד ויתרתי על סיפרי שואה אוותר הפעם, בעיקר מה שאני יודעת עליה היום. בהצלחה לכולנו עם הכול. 12-12-2021 אחלה תאריך לספר שמצאתי אותו פה בדירה שכרגע אכן בית השבח וחשבתי הנה ספר נחשב וטוב לקרוא מזל שהתחלתי לסייר בארונות ספרים בשכונות ובמתנ"סים לא באמת לאסוף ספרים קריאים.

ההיסטוריה של חייו הקצרים של אוזפה, שנולד ברומא ב-1941 כתוצאה מאונס, מגוללת פיסת חיים טרגית שמצד אחד נבלעת ומתבטלת בהיסטוריה הגדולה, ומצד שני, בהיותה דגימה של נפש אחת מתוך נהר נפשות על־זמני, מציבה מול ההיסטוריה הגדולה אלטרנטיבה קורעת לב לסיפור הדרמה האנושית.

אוזפה (שיבוש של ג'וזפה) נולד למציאות מעוותת באופן קיצוני. אידה, אמו, אלמנה שמתפרנסת בדוחק מהוראה, נאבקת על קיומו של התא המשפחתי המצומצם, שכולל מלבדם רק את נינו (האח למחצה החוקי של אוזפה), תוך התמודדות עם מחסור קשה וחרדה (בעיקר על רקע הסתרת המוצא היהודי). נינו, מצידו, מתנכר לאידה ומתכוון לחגוג כל רגע בחייו, להוט אחר פרובקציות וסכנות. את אחיו הקטן שהגיח לעולם באופן לא צפוי, הוא מטפח בדרכו, מתווך לו את הסביבה העלובה (שנראית דרכו הרבה יותר מלהיבה ממה שהיא), נוטש שוב ושוב, מפזר הבטחות ומקיים את חלקן לפי גחמותיו. אידה ואוזפה, בנדודיהם מקורת גג אחת לאחרת בימי המלחמה, נחשפים לגלריה של אנשים שבורים. באופן זה, מושפע אוזפה בחייו הקצרים מחוויותיהם של פליטים, מחוסרי בית, פרטיזנים ואנרכיסטים. עם זאת, בתוך המגבלות שנכפו עליו, האינטרקציה של אוזפה עם העולם מלאה באושר, נאמנות, ידידות וקשב. בהיותו כמעט שקוף לנקרים בדרכו, הוא טורח באופן נוגע ללב לטפח קשרים עם מכרים שלמעשה נזרקו לשולי החברה, כמו דאווידה ושימו. מלווה בבלה, כלבה שמגוננת עליו כמו אם (ואף משוחחת איתו), הוא מזהה בטבע מעין פתרונות לחידת הכאוס בעולם: לפעמים זו הארה שמעניקה הגיון ואחדות לבליל הקולות המקיף אותו, ולפעמים מסר שהוא מדמה למצוא בשירתן של חוחיות, שהכל רק הלצה.

חלקי העלילה הכרונולוגית מופרדים בדיווחים לקוניים על האירועים ההיסטוריים הבולטים המתאימים לזמן ההתרחשות, כשבמוקד, כמובן, מלחמת העולם השנייה. רעיון בולט שמופיע מיד בהתחלה וחוזר שוב ושוב, הוא ההסבר שתהליכים גדולים וקטנים בעולם מונעים ע"י התאווה לכח ודיכוי מחוסרי ההגנה. הפאשיזם, כפי שנואם דאווידה בפאב (עמ' 446), הוא רק מקרה פרטי של אותה שיטה יחידה הקיימת מאז ומתמיד. וכך נפתח הספר:

"בעולם הגדול אין הרבה חדש. גם מאה נכנסת זו, ככל מאות ואלפי השנים שקדמו לה עלי אדמות, מתנהלת על־פי העקרון הנודע והבלתי־משתנה של הדינמיקה ההיסטורית: לאחדים השררה, לאחרים השעבוד."

רעיון בולט אחר הוא המטען האינסופי שנושא איתו כל פרט. מורנטה מגדירה אינטואיציה שמשותפת גם לחיות, לדעת בחוש על תחילתו וסופו של כל גורל, כ"חוש הקדושה". "וקדושה היא בשבילם העוצמה האוניברסלית, זו שבכוחה לטרוף אותם ולהכחידם בעוון היוולדם" – אומרת בעמ' 24 על בעלי החיים. אותה אינטואציה מקבלת ביטוי גם בזכרון בן אלף השנה של בלה הכלבה ש"הייתה מריחה לפתע בנהר כלשהו את האוקיינוס ההודי, ובשלוליות מי־גשם את אדמת הביצות; היה בכוחה לרחרח עגלה טאטארית באופניים, וספינה פיניקית בחשמלית" (עמ' 401). אצל אידה, המטען האינסופי מקבל ביטוי בולט בשתי תמונות כואבות במיוחד – פעם אחת כשהיא רואה (ושומעת) ברציף את קרונות הבקר המלאים המיועדים לאושוויץ, והזעזוע מתמזג אצלה במין זכרון קולקטיבי שמושך אותה "מטה־מטה אל תוך מאורה משותפת של משפחה אחת ויחידה, אינסופית" (עמ' 200); ופעם נוספת בסיום העצוב והבלתי נמנע, כאשר נגלות לעיניה "סצינות של תולדות האנושות, שנתפסו בדעתה כפיתולים רבים של רצח אינסופי" (עמ' 505).

"Celeste Aida, forma divina" (אאידה השמימית, חזות אלוהית) - שר ג'וזפה, אביה של אידה, לבתו בילדותה, מתוך "אאידה" של ורדי. ומאז, הלך היקום והתכווץ מסביבה עוד ועוד (עמ' 501). "להניח זר מלכותי על שערך, להקים לך כס מלכות ליד השמש" – כמה אירוני ונוגע ללב.


Celeste Aida - Pavarotti