בימים אלה, נטולי הטיסות, לא נשאר לנו אלא להפליג בדימיוננו למקומות לא מוכרים. לוואקום שנוצר מהיעדר החוויה הטקסית של הבריחה השנתית מפה, המלווה בשופינג ברשתות היעני מקומיות, נכנסו חזק נטפליקס, אמזון וזום שמספקים לנו תחליף וירוטואלי לכל הדברים האלה, אפילו בלי הצורך להזיז את עכוזנו לשם כך.
משום כך, היה לי תענוג גדול מאוד למצוא את עצמי לא רק במקום אחר, אלא גם בזמן אחר לגמרי. לעובדה שהיה זה הביקור בעיר, השוכנת בליבה של טוסקנה, במדינה שנפגעה כה חזק מהמגפה האחרונה היה ערך מוסף מיוחד במינו. הייתי רוצה לעשות גם לכם סיור קטן, אך מסעיר ויפהפה שם, בפירנצה של תחילת המאה השש- עשרה. אז מי שמעוניין/ת – נא להדק חגורות, ממריאים!
עלינו לדמיין את העולם של אותם הימים. זה היה עולם ללא מרחב וירטואלי, ללא פייסוש, ללא תמונות דיגיטליות באינסטנט ואפילו ללא פילים. כן, על מנת לקבל תמונה עצמית לא מספיק היה לעשות דאק – פייס וללחוץ על כפתור במקל סלפי, אלא לשבת שעות, מספר מפגשים מול אמן לבושים במיטב מחלצותינו. כל דיקן, תיאור, סצנה מספרי הקודש או קרב נזקקו לאמן שיצור אותם יש מאין, בתהליך המדמה בריאה של ממש.
מתוך כל אותם הציירים מבשרי הרנסנס שרשימתם בפירנצה התחילה עוד מג'וטו עוד במאה ה13- 14,התבלט אחד במיוחד – לאונרדו דה וינצ'י שדיקנו "מונה ליזה" (מונה -קיצור למדונה, פנייה של כבוד לאישה נשואה בפירנצה של המאה השש- עשרה) גרם להתלהבות יוצאת דופן בקרב בני פירנצה הכה מורגלים לאמנות יפה. הזמין אותה פרנצ'סקו דל ג'קונדו, יצרן וסוחר טקסטיל עשיר שעמד בקשרים עסקיים עם אביו הנוטריון של לאונרדו, שאגב היה מה שנקרא במחוזותנו בצורה אווילית "ממזר" – ילד לא חוקי. חבל לליזה ובעלה ואולי טוב לשאר האנושות, שלאונרדו החזיק את הציור ברשותו עד מותו ב-1519 בצרפת תוך שהוא ממשיך לעבוד עליו. להבדיל מציוריו של בוטיצ'לי למשל, המנסות להגיע לנשגבות על טבעית כלשהי, לאונרדו ביקש לתאר מציאות שונה, גם אם חלומית, אך ריאליסטית, המבטאת את עולמן הפנימי של המצוירים. ליזה שמרה על התנוחה שלה באצילות אינסופית, אולם היה מאוד קשה לגרום לה לחייך. נשים בפירנצה חונכו להיראות יפות על מנת להשתדך נכון ובכך לקדם את המעמד הכלכלי של משפחותיהן. לאונרדו התחיל אותה לאחר שהות ממושכת במילנו, שם שימש בשירותו של השליט לודוביקו ספורצה, אשר גורש משם באותה העת על ידי מלך צרפת. במילנו לאונרדו ניסה ליצוק סוס ברונזה ענקי ולאחר מכן לצייר את "הסעודה האחרונה" בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה.
קצרה יריעה מלפרט את כל פועלו של לאונרדו. בחייו הוא השלים 17 ציורים בלבד, תוך שימוש בטכניקה שהוא המציא בעצמו אשר מאפשרת זרימה טבעית של הצבעים והצלליות בציור - ספומטו. לצד שש מאות רישומים. בכלל, הרישומים היו תחום לאונרדי קלאסי. ישנם רישומים רבים נוספים שלא הושלמו. בייחוד הוא התפעל מהעולם החי וראה את עצמו ואת המין האנושי כולו חלק ממנו. ציפורים במעופן ובכלל היפנטו אותו. בנסיון ליצור מודל המחקה אותן הוא ביצע ניסיונות אינספור, בין כל שאר התנסויותיו המדעיות. לבסוף הצליח לשרבט מכונת תעופה דמוית הליקופטר, שבימינו נבנה על בסיס השרטוט דגם שהצליח לעוף! את תמצית הערצתו לבעלי הכנף ניתן לראות בציורו "לדה והברבור" למשל.
גם סוסים על גופם האיתן ועכוזיהם השריריים שבו את דמיונו הקודח. דוגמה מדהימה לכך ניתן לראות ב"קרב אנגיארי" – קרטונֶה ( ציור גדול, שלעיתים בנוי ממספר חלקים המצוירים בנפרד). הציור הוזמן ב-1505 לאולם המועצה הגדולה של פלאצו דלה סניורה על ידי גונפלונייר -למעשה מושל פירנצה סונדריני. קרב זה, בו הכו הפלורנטינים את צבא מילנו התרחש כשישים שנה לפי כן, אך חשיבותו הייתה רבה לתחושותיהם הפטריוטיים של בני העיר. זו הייתה עת בה הרפובליקה ניסתה לבסס את חוזקה והישרדותה בעולם עוין, לאחר שגירשה את הרודנים של משפחת מדיצ'י והוציאה להורג את המטיף הדתי הקנאי ג'רולמו סבונרולה. באותו הזמן הזמין סונדריני קרטונה מאומן צעיר שכבר יצא לו שם של גאון – מיכלאנג'לו באנרוטי על מנת שזה יצייר תמונת קרב משלו, "קרב קשינה".
מיכלאנג'לו שהכיר את לאונרדו ולבטח התפעל מגאונותו, רצה לנצח את האמן הזקן בכל תחום. הוא לא היה בעל אישיות קלה ואף העליב את לאונרדו קבל עם ועדה באמצע רחוב פלורנטיני. פסליו של לאונרדו לא השתמרו בין היתר מהסיבה שהוא לקח על עצמו פרויקטים גדולים מדי ובלתי ישימים מבחינה טכנית באותה העת. המפורסם שבהם הוא הסוס העצום במילנו שתוכנן לעמוד על שתי רגליו. הוא הושמד על ידי חייליו של שארל השמיני לאחר שכבשו את מילנו. לעומת זאת פסליו של מיכלאנג'לו הן מודל היופי המושלם ששרדו עד ימינו על אף הניסיונות לפגוע בהם. מהו אתר העלייה לרגל של הישראלים ברומא? זו כנסיית סן פייטרו אין וינקולי כמובן, בה מוצב הפסל של משה עם הקרניים הקטנות. די אם נזכיר את "פייטה", את "בכחוס" וכמובן את "דוד" הענק הנפלא.
פיסול היה תחום שפריחתו המחודשת הדהימה את תושבי פירנצה. זו הייתה שעתם היפה של הפסלים – "יהודית" של דונטלו, על דימויה המפחיד של "האישה ההורגת את הגבר" (אמירה מהפכנית בהחלט באותה תקופה שהחרידה רבים) עמדה שנים ארוכות מחוץ לארמון הממשל – פלאצו וקיו בפירנצה. בשנת 1504 נתכנסה ועדה בה לקחו חלק מיטב האומנים הפלורנטיניים לצד נציגי ציבור על מנת לקבוע היכן להציב את פסלו הגרנדיוזי והמדהים של דוד. לאונרדו היה בעד להחביאו למעשה ולהציבו בסמוך לקתדרלה סנטה מריה דלה פיורה תוך הפגנת בוז ליצירתו של מיכלאנג'לו הצעיר עז המצח. בנוסף הוא הדגיש כי על הפסל להיות " ornamento dicente" -מהוגן. ואמנם, בעניין מיקום הצבת הפסל לאונרדו היה בדעת מיעוט, שכן ה"דוד" הוצב לבסוף מחוץ לפלאצו וקיו כמחליף את "יהודית" של דונטלו. אולם בעניין המהוגנות הוא ניצח ו"דוד" הולבש בתחתוני נחושת מיוחדים לשנים רבות, מה שפגע ביופיו ועוצמתו.
הספר מתמקד ביריבות זו בעיקר דרך "קרב אנגיארי" של לאונרדו ו"קרב קשינה" של מיכלאנג'לו. שתי היצירות לא שרדו. אולם הן שוחזרו על ידי אמנים אחרים כמו רובנס או בטיסטה סנגלו. קרב קשינה מתאר את חיילי פירנצה בעת הרחצה שמודיעים להם בפתאומיות שהאויב מתקרב. הקרוטנֶה הזה היה מהפכני וריאליסטי כשם שהוא היה פטריוטי. לעומת זאת "קרב אנגיארי" היה ציור אנטי מלחמתי מובהק כשם שהיה נפלא. בתחום זה לאונרדו לא סיפק את הסחורה. שתי העבודות היו למעשה בלתי גמורות ( אם כי "קרב קשינה" היה הרבה יותר קרוב לסיום), אך השפיעו רבות על אמנים שהתפלאו מהן ואף החלו בזרם חדש באמנות – המנייריזם. מיכאלנג'לו ולאונרדו הוזמנו לציירן בו זמנית לא בצירוף מקרים, אלא בכוונה תחילה על מנת ליצור תחרות כמקובל במסורת הפלורנטינית, מה שהפך את העיר הזו למובילה באמנות. מילנו, פאדובה ופרוג'ה העריצו בצורה עיוורת אמנים גדולים ובכך כיבו במידת – מה את להט היצירה שלהם ואילו פירנצה אתגרה אותם, דחפה אותם לחקור שטחים לא מוכרים.
הדחף של לאונרדו לשרבט סקיצות של גופות מנותחות, עורקים וורידים היה למעשה תגובתו לשלמות מדויקת של פיסול השרירים של מיכלאנג'לו – ניסיון לחדור לתוך הגוף, מתחת לעור. במונחים של אותם הזמנים לאונרדו היה כופר שחי כמעט באופן מוצהר עם עוזרו סלאיי. עם זאת הוא הקפיד "להלביש" בקפידה את כל דמויותיו. מיכלאנג'לו שהשתייך למשפחה מכובדת וניסה לשמור על תדמית מהוגנת, אך בציוריו העירום ומיניות מרומזת שולטים ביד רמה. גם כשהחל לנהל פרשיות אהבים עם בחורים צעירים זה לא היה מופגן כמו אצל לאונרדו. שני הגאונים האלה מלאי סתירות פנימיות אולם הם קשורים אחד שני במובנים רבים ומשמעותיים למרות התחרות הקשה ביניהם. שניהם לקחו חלק במלחמה ואם לאונרדו פיתח דרכים תיאורתיות להגן על ערים, אז מיכלאנג'לו שנים אחרי מותו של דה ווינצ'י הצליח לבנות הגנות יעילות לפירנצה בהתבסס על... תורתו של לאונרדו. מיכלאנג'לו כתב שירים ולאונרדו ניהל יומנים נפלאים שנתגלו רק במאה העשרים ולא כולם עדיין נמצאו. ושניהם בנוסף לכל היו אדריכלים נהדרים שתכננו מבנים מרשימים ברומא – מיכלאנג'לו ובצרפת – לאונרדו.
הספר מלא מאוד במידע מרתק ובסקירה אפילו לא הצלחתי לגעת בפרומיל מהשפע המצוי בו. הוא מתבסס הן על חיבורים נושנים כמו "חיי הציירים, הפסלים, והאדריכלים הדגולים ביותר" של ג'ורג'יו וזארי וגם על מקורות חדישים יותר. יש בו אזכורים לאינספור עבודות, יוצרים ואמנים וניתוחים של יצירות גדולות בהקשר היסטורי. עם זאת, לא קל לקרוא ספר שכתב אותו מבקר אומנות. זהי עבודה לכל דבר, עבודה ששכר גדול בצידה, אך כזו שתמנע קריאה ספונטנית וזורמת. יש בו מספר קטן של אילוסטרציות ואם רוצים להבין על מה המחבר מדבר, יש צורך לחפש את היצירות כל מספר דקות במחשב או טלפון. זה לא ספר שלוקחים לטיסה, אלא הוא המסע עצמו. גם סגנון הכתיבה לא פשוט, נוטה לחזור על דברים ולהחליק ליובש. כמו שיעור בתולדות האמנות על סטרואידים.
הוא בהחלט מומלץ, בעיקר ייהנו ממנו אוהבי אמנות מושבעים או העוסקים בה. לקהל הרחב הוא פחות מתאים. זה ספר שמגיעים לו חמישה כוכבים פלוס פלוס על העושר האינפורמטיבי שלו. אולם מבחינת הקריאות הוא מקבל שלושה, אולי אפילו שני כוכבים. למרות העובדה שהוא מחולק לפרקים על פי נושאים כביכול, הסופר חוזר על דבריו, כותב ממש בצורת זרם התודעה תוך אזכורים תכופים של יצירות, אמנים ואירועים, כך שבסופו של דבר נוצרת תחושה של ערבוביה ואי סדר בראש. המחבר גם הוסיף פרשנויות של זיגמונד פרויד למרכיבים שונים באישיותם של שני הענקים שנראו לי ספקולטיביות ולא באמת שופכות אור על אופיים.
אז מה מיוחד בשני האמנים האלה מבין כל גאוני איטליה? ג'ונתן ג'ונס מנסה לענות:
"על כורחם קיימת סימביוזה בין שני אמנים אלה, השונים מאוד זה מזה. בשנות ה- 90 של המאה החמש – עשרה שניהם חורגים מכל מה שהרנסנס היה עד לאותו רגע. הם מתרוממים אל תפיסת אמנות גבוהה יותר – וגדולה יותר. דמויות איתנות, מחלטות, אוניברסליות תופסות את מקומה של מה שנראה לעומתן כאמנות הקלאסית התיאורית והחסומה של המאה החמש – עשרה. במקום לחקור ארכיאולוגית את שרידי העולם העתיק, הם יוצרים יצירות קלאסיות אוטונומיות משלהם, המעוררות יראה ופליאה בממדיהן הרוחניים. האמנות יכולה לומר את הדברים העמוקים ביותר שנעלה על דעתנו על אודות החיים והמוות. היא מסוגלת לדבר ברהיטות נשגבת וטהורה. והיא יכולה להעצים את חוויתו של המתבונן, כמו אקסטזה בכחנלית. את כל זה יכולה האמנות לחולל בידיהם של לאונרדו ומיכאלנג'לו."
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
