הביוגרפיה המקיפה שכתב אל"מ (מיל.) משה גבעתי, "וִיהִי מָה" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2019) אודות מאיר הר-ציון, הנועז שבלוחמי יחידה 101 ומפקדה הראשון של סיירת הצנחנים מרתקת. אכן, הגיע זמנה של ביוגרפיה מוסמכת ומקיפה אודות פועלו של מי שכקצין זוטר ביותר (היה סרן במילואים) הצליח להשפיע כל כך על צה"ל כולו.

המחבר (למרות שם משפחתו) שירת בחטיבת גולני בכל מסלול התפקידים - מלוחם ועד מפקד גדוד. במלחמת יום הכיפורים לחם כמפקד פלוגה בחטיבה ולקח חלק בשני קרבות החרמון. לאחר שחרורו מצה"ל בדרגת אל"מ הפך לסופר והיסטוריון צבאי.

ספר זה הוא תוצר של מחקר מעמיק ויסודי שמשלב בין עדויות לוחמים ומפקדים אשר היו פקודיו של הר-ציון (ומשלב בהן הערות והבהרות שבסופן הוא חותם מ"ג, בכדי להבין שהן שלו), רעיו לנשק ומפקדיו, מסמכים ומחקרים ממחלקת היסטוריה של צה"ל וכן יומנו האישי של הר-ציון (שיצא בשעתו כספר המופתי "פרקי יומן").

הפרק המרתק ביותר בספר נוגע לתקופה שבה פיקד הר-ציון על פלוגה א׳ בגדוד 890, היא סיירת צנחנים הראשונה. בספר מובאת עדותו של אחד מחיילי הפלוגה, תא"ל (מיל.) ד"ר דב תמרי, שהיה מורי ורבי בתואר שני באוניברסיטה, על תקופת פיקודו של הר-ציון כמ"פ. "הייתי בפלוגה א' מיום שהר־ציון התגייס מחדש לצה"ל. הוא מונה למפקד של פלוגת מ"כים. למעשה הפלוגה הזאת הייתה מיועדת להיות פלוגת הסיור החטיבתית, כי לכל חטיבה חי"ר או צנחנים יש בתקן פלוגת סיור. בגלל זה המ"כים הוותיקים נשארו כסמלים, וחלק נשלחו להיות מ"כים בפלוגות אחרות. כשמאיר חזר לגדוד הוא בנה את הפלוגה עם שלוש מחלקות. מ"מ אחד היה סג"ם אהרון אשל ("ארול"), מ"מ שני היה סג"ם מיכה קפוסטה ומ"מ שלישי היה סג"ם איתן הררי, שנהרג מאוחר יותר בתאונת אימונים [ב־10 במאי 1956. מ"ג]. הר־ציון בנה את הפלוגה במבנה של שלוש מחלקות ובכל מחלקה ארבע חוליות. בכל חוליה ארבעה לוחמים כשמפקד החוליה הוא סמל. אלה היו הטובים מבין בוגרי קורס מ"כים, שהמ"פ שלו היה "סופפו". כולם היו בעלי ניסיון קרבי. את מיכה קפוסטה הוא ייעד להיות בהמשך סמ"פ אבל גם הוא נפצע בפעולת א־רהווה. לפני קורס הקצינים הייתי מפקד חוליה בפלוגה שלו. הר־ציון היה מ"פ טוב ששמר על המשמעת בפלוגה. זאת הייתה פלוגה מסודרת וממושמעת שהתקיימו בה מסדרים כפי שצריך להיות.
ידענו מי הוא והכרנו את מעלליו. הוא דיבר כמו שמ"פ צריך לדבר. לא נאומים חוצבי להבות ולא פטפטת מיותרת" (עמוד 311), סיפר תמרי.

בין היתר, סיפר תמרי בעדותו, כי הוא וכמה לוחמים מהפלוגה נשלחו "ללמוד לנהוג בטנקים. הייתה צריכה להיות פעולת גמול בעזה נגד מחנה מצרי ליד שפת הים. המודיעין ידע שיש בו שני טנקי "שרמן" בריטיים ממלחמת־העולם השנייה עם תותח 76 מ"מ ורצו לקחת אותם שלל. היו שתי אפשרויות: לקחת נהגי טנקים מחיל השריון או שאנחנו ננהג אותם. אז לקחו אותי עם עוד ארבעה בחורים, נסענו לביה"ס לשריון שהיה אז בקסטינה, ולמדנו שם להניע את הטנק ולנהוג בו. התאמנו בנהיגה סביב מגרש הכדורגל. מה יצא מהקורס הזה? הפלנו את שער הכדורגל של קסטינה, ובסוף הפעולה כלל לא התבצעה" (עמוד 312).

הפעולה המרשימה ביותר שבה פיקד על הפלוגה היתה פעולת כנרת (מבצע "עלי זית"), שנערכה ב-11 בדצמבר 1955, ובה פיקד הר-ציון על כוח בן כשבעים לוחמים מסיירת הצנחנים. בחלק הזה בספר בחר גבעתי להסתמך דווקא על תיאוריו של הר-ציון את הפשיטה, כפי שהופיעו ביומנו. "השורה הארוכה מתקצרת שוב. עשרים דמויות כהות ניתקות ממנה ונעות בדממה לעבר המעבר הצר שבין קצה הכפר וההרים התלולים. שלושים וחמישה הנשארים מתקדמים אחריי לעבר מוצב החוף. השעה 21:00. נותרה שעה עד שעת ה"שין". אנו מתקרבים אל הבניין המואר הרובץ כמאתיים מטרים לפנינו. עדת כלבים נרגשת מסתערת עלינו בקולות תרועה. הלילה שקט, דחוס. המוצב מתרומם כגוש אפל ומאיים. מאחוריו מכסיפה הכנרת ומשכשכת בני גלים זעירים אל החוף.
"שש!!" מישהו דרך על שיח רועש. נדמה כאילו הרעש הקל שמקימה השורה מצלצל למרחקים עצומים. "חבר'ה, בשקט, בשקט!!" הבניין קרב, שרטוטי חלונות מוארים על רקע הגבעה הכהה. קולות משוחחים. אנשים, חיילי אויב. עצור! עלינו לחכות כאן עד שעה עשר. השורה גוחנת ללא קול ונצמדת לקרקע. השעה 21:15.
מתיחוּת. מתיחות עצומה. המשקפת נצמדת לחלונות המוארים. האויב שקט, מסתובב אנה ואנה, מתמתח, מעשן... פטרול יוצא לסיור. פטרול אחר חוזר למוצב. שוב שקט. לפנינו כשלושים מטרים הגדר. שורת עמודים דוממת. מתה. הזמן כאילו קפא במקומו, הרי שעות אנחנו רבוצים כך ואילו השעון מתעקש להראות עשר דקות בלבד. שטויות, אנחנו פשוט מתוחים. סבלנות...
תשע ארבעים וחמש. אני מתרומם. השורה חוזרת לחיים. הפורצים מתקרבים אל הגדר. נותרה רבע שעה לזינוק. התיל חורק וגונח בנגוע בו המספריים. חוליית החיפוי נערכת בצד, הכול פועל, דופק. השרירים מוכנים לזינוק. עוד חמש דקות... בום! יריה. מישהו הפליט כדור [אפרים ברנד, שהשתתף בפעולה כמפקד חוליה, סיפר שהחייל שפלט את הכדור היה ירושלמי שידע ערבית, והוא טען שחיילי הסיור הסורי התווכחו ביניהם מי פלט את הכדור. מ"ג]. קבוצת החיילים שליד הבניין המואר התפזרה מייד. לעזאזל, הגדר עוד לא נחתכה. השעה היא חמש דקות לעשר.
"מן הדא!!"
התגלינו. אנחנו. ממש בתוך המוצב. "קדימה! להמשיך לחתוך, לחתוך, מהר, מהר! החיפוי אש!!" הבזוקה רועמת. מטח תת־מקלעים מכסה על תקתוק המספריים החותכים. הגדר נכנעת להם" (עמוד 324).

הגדר נפרצה. הר-ציון פקד על אנשיו "קדימה, להסתער! אנחנו מזנקים פנימה, אש קלושה נשלחת לעברנו מהבניין. החוליות מתפזרות ורצות במהירות כל אחת למקום שנקבע מראש. "איתן, ימינה, לתעלה!" - אני שואג. "אלישע, עבור את הבניין, עבור אותו מהר!"
מהירות. עליה בנוי הכל. אנחנו פועלים נגד כוח עדיף. הפתרון - הפתעה, מהירות. אנו נצמדים לקיר הבניין. המנורה מאירה את הדמויות הרוחשות בתוכו. יוסי מטיל מטען הרועם ומכסה את הכל בעשן שחור. אנחנו ממטירים אש. הבניין משתתק. ברנד מופיע. האהלים אינם ומה עכשיו? אני מכניסו לתעלה, "רוץ אחרי אלישע, תמשיך בטיהור התעלה".
אני עולה למעלה, אל התל. הדי היריות נפסקו. מדרום נשמע רעם אדיר. מיכה גמר את שלו. מתחילים לרכז שלל. ברנד חוזר עטור ניצחון כשהוא דוחף לפניו שבעה שבויים. אנחנו מוציאים עוד כמה מהבניין. מיכה מגיע ומתייצב. "הכל בסדר. הפילבוקס פוצץ. היו שתי גדרות, פרצנו אחת בשקט והשנייה עם בונגלור. שיתקנו את העמדה עם הבזוקה וחיסלנו אותם" [...] אני ניגש לערימת השלל. עניין רציני. ערימה של רובים, מקלעים, מק"בים ובזוקות. ארגזי תחמושת רבים. הרב סמל מתמנה למשגיח. בצד רובצים השבויים. אני מונה: עשרה, שלושה עשר, לא רע. עוד ארבעה באים" (עמוד 325).

לסיכום הפעולה כתב הר-ציון ביומנו: "חזרנו. הכוחות סיימו את ההתארגנות. הפצוע, השבויים והשלל נשלחו עם המכוניות לעין גב. מרחוק נשמע רעם המרגמות הסוריות. מפגיזים. אנשי החסימה מגיעים יגעים ומאושרים. הצליחו לדפוק תגבורת שנעה ברגל. הרגו שמונה, והשאר נפוצו לכל רוח. השעה שלוש לפנות בוקר. עוד מספר דקות ואנו חוצים עד המותניים במי הכנרת החמימים. הנחתות המחכות לנו מעמיסות את המטען היגע. עוד שעה, שעתיים, כבר נרבוץ על הדשאים, נספר בסיפוק את שפע החוויות. נחטוף את עיתוני הבוקר ונרגיש שהכול נגמר" (עמוד 326). על חלקו בקרב זכה הר-ציון בצל"ש, שהומר בשנת 1973 לעיטור העוז.

כמו כל הצנחנים לדורותיהם גם אני חונכתי לאור המורשת של הר-ציון וחבריו שאין משימה שלא מבצעים, על חתירה למגע ומקצוענות. כשסיימנו מסע 45 באימון המתקדם הוא הסתיים בעליה ל"אחוזת שושנה". מאיר הר-ציון עיצב בגופו את ערכי הלחימה של צה"ל. מעטים (דוגמת יצחק שדה, וינגייט ואריאל שרון) תרמו כמוהו לעיצוב רוח הלחימה, הדוגמה האישית ונורמות והביצוע של צה"ל. הביוגרפיה אודותיו, המספרת את סיפורו השלם באופן קולח ונעים לקריאה, הוא תרומה חשובה למחקר אודות תקופה שעיצבה את ערכי הלחימה של צה"ל ועל אחת הדמויות הצבעוניות שתרמו לו יותר מכל.