הסיטואציה שלי:
אני וסקאוט נסענו לפני כמה ימים בתחבורה ציבורית. שני פקחים עלו, בדקו כרטיסים וראו שלא תיקפתי את כרטיס הרב קו שלי. האמת היא שכן תיקפתי אבל מסתבר שבדיוק בנסיעה הזו נגמר לי הכסף שם. הפקחים נתנו לי קנס של 180 שקל עם אופציה לערער על כך.
אז הלכנו לערער. בעירעור, היינו צריכים לחתום על טופס של פרטים אישיים ולתאר את מה שקרה. אז סקאוט המליצה לי שנכתוב על כך שיש לי נכות (יותר נכון, תעודת נכה) ושאני סובל מבעיות שכחה ולכן שכחתי לבדוק את מצב הכסף שם (אין לי בעיות שכחה, אבל אם זה יעזור לנו בעירעור אז שיהיה).
באותו רגע עברה לי מחשבה בראש: למה צריך להגיד על נכות ועל שכחה, כשבעצם אפשר פשוט לספר את האמת? שאני אדם שומר חוק שתיקף כמצופה ממנו, וקורות טעויות, ועכשיו אלך להטעין את הכרטיס מחדש?
ואגב, פרט מעניין: מסתבר שנשארו לי 5 שקלים בכרטיס. הנסיעה עולה 5 שקלים וכמה אגורות, ולכן היא תחשיב את המצב כאילו שאין לי כסף בכלל. מרגיז, לא?

הסיטואציה של רות:
רות היא מיילדת מסורה עם קבלות בבית חולים. אבל היא גם שחורה, השחורה היחידה בצוות בית החולים. כשבנו של זוג גיזען מקבל ממנה טיפול, הזוג הזה פונה לבית החולים ומבקש בקשה שהיא לא תיגע בבנם, ושהטיפול בו יעבור לאיש צוות לבן. בית החולים מכבד את הבקשה, אך לאחר שמולים את הבן, נוצר מצב שאין מספיק כוח אדם, ורות נזעקת להשגיח עליו, אבל חס וחלילה לא לגעת בו. היא נמצאת שם לבדה איתו, כשמתחילה התדרדרות במצבו.
רות נמצאת בדילמה - האם לא לעשות כלום, כי הורי התינוק, וגם צוות בית החולים בעקבות זאת, פקדו עליה לא לגעת בו? או שלפעול כמצופה מכל מיילדת ולנסות להציל חיים?
ההיסוס הזה עולה בחיי התינוק. ולא רק זה, היא מואשמת גם בתקיפה של התינוק, כי לאחר היסוס היא מחליטה לגעת בו ולנסות לטפל בו, והנגיעה הזו מתפרשת כניסיון לפגיעה פיסית בתינוק שהובילה למותו.
מכאן, מתחילה לה דרמה משפטית (כנהוג בספרים של פיקו), כשעורכת הדין הלבנה שלה מתנגדת להעלות את טיעון הגזע בבית המשפט. מכאן עולה שאלה: מה נכון יותר ומה יביא יותר תועלת לתוצאה טובה בבית משפט? לספר לקו ההגנה על זה שמדובר כאן במקרה של גיזענות, על זה שהיא שחורה ולכן מפלים אותה ובגלל זה היא הקורבן כאן, השעיר לעזאזל? או פשוט להתמקד בעובדות המדעיות, שהתינוק היה גם ככה חולה וספק אם גם לולא ההיסוס שלה, גורלו של התינוק היה מיועד להסתיים אחרת?

סיפור יפה ואנושי, על נושא אקטואלי והוא הגזענות. זכור לי שקרה מקרה דומה לזה גם בארץ, כשזוג לא רצה שמיילדת ערביה או רופא ערבי יטפלו בתינוק שלהם. אקטואלי לכל מקום ולכל זמן, אין ספק.
הסיפור מעורר כעס, על העולם ששופט אדם בחומרה יתרה בגלל צבע עורו או הגזע שלו, ועל חוסר השיוויון המחפיר בין השחורים ללבנים בארצות הברית. המסר שלו הוא ברור: שהגזענות פוגעת בכל הצדדים ומשפיעה עליהם לרעה. היא פוגעת בזוג הגזען שאיבד את בנם התינוק כתוצאה מהגזענות שלהם, והוא פוגע במושא הגזענות, רות, שמאבדת את עבודתה, שמה הטוב נפגע והיא מואשמת ברצח.
גם הספר הזה, כמו הקודם שקראתי שלה "חוקי הבית", מסופר מכמה נקודות מבט: של רות, של עורכת הדין הלבנה שלה, ושל אבי התינוק הגזען הלבן. פיקו נכנסה היטב לדמותו של הגזען הלבן שתומך בכל מני תנועות וארגונים של עליונות לבנה ונאציזם.
הספר כתוב טוב מאוד, סוחף. הדמויות נהדרות ומלאות בחיים, והמשפט מותח. מומלץ מאוד. (רק מעט פחות טוב מחוקי הבית, אבל לא בהרבה).

*מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהביאה לי אותו. מאחל שדור העתיד שניצור יהיה פחות גזען ויותר פלורליסט...

הספרים של ג'ודי פיקו שובים את ליבי, אחד אחד יותר יפה מהשני.
העלילה נעה בין שלושת דמויות מפתח- רות, קנדי וטרק, כל פעם מנוקדת מבט אחרת.
כל אחד מהם שונה במהותו מהשני, ובכל זאת, ג'ודי פיקו מאפשרת לנו לחוש אמפתיה גם כלפי הדמויות הקשות ביותר לעיכול.
הספר אקטואלי מעין כמוהו, לא אלאה בפרטים כיוון שגם בתקציר וגם בביקורות יש מידע רב על העלילה.
הקריאה מרתקת, עבודת מחקר מצויינת, פתאום יכולתי להרגיש (אפילו במעט) איך מרגיש מיעוט.
אני מודה, קצת אירוני בעיני שהספר הזה נלקח מהספרייה העירונית בעיר מגורי, ספרייה שאותה אני פוקדת מאז הייתי בת 8 (18 שנים, תעשו את החישוב..)
וזהו הספר האחרון שאקח משם.
נאסר עלי להיכנס למקום האהוב עלי עלי אדמות, למקום המבטחים שלי.
אני כאובה וכועסת, ובאופן מפתיע בכל התקופה הזו אני בתחושה ש-"הנה, כך מרגיש מיעוט מופלה, נרדף, וזהו שיעור חשוב לכל בן אנוש באשר הוא".
אז הנה, אני טועמת, קצת, את טעמה המר של האפליה על לא עוול בכפי. אולי כמו כל בן מיעוט, אולי קצת פחות.
ספר אחרון, פעם אחרונה.

ספר נפלא, נקרא בשקיקה, המדבר על הגזענות נגד מיעוטים, ובעיקר שחורים, בארצות הברית. גם הסיפור עצמו יפה. לעיתים תיאורי מעשיהם של גלוחי הראש היו קשים, ונועדו לזעזע את הקוראים. גם הסוף מעולה. ממליצה.

איזה ספר מצויין ואקטואלי.
רות היא אחות שחורה בבית חולים .
טרק הוא נאו-נאצי המבקש שרות לא תטפל בלידת בנו.
ההתפתחות מביאה את רות לספסל הנאשמים.
ג'ודי פיקו מתארת במופת את השתלשלות העיניינים והייצרים.
קנדי - עורכת דין לבנה מייצגת את רות.
הספר מתאר כיצד מרגישים שחורים בארצות הברית.
כיצד נוהגים נאו-נאצים ללא תגובה הולמת משלטונות החוק.
מה היחסים בין רות השחורה לקנדי הלבנה.
כיצד מתמודד בנה של רות.

ונחזור למציאות שלנו הנוכחית:
אני כותב את הביקורת ביוני 2020 בו שוטר לבן רוצח אזרח שחור ומביא לגל מחאה ומהומות בארצות הברית.
האם המדינה תצליח לעשות את הצעד המתבקש בהתייחסות לשחורים בכל ההבטים.
האם העולם יקח צעד קדימה בכל נושא הגזענות ולא משנה אם אתה שחור או לבן , יהודי או נוצרי או מוסלמי , או בעל איזו העדפה מינית.
שיהיה בהצלחה לכולנו.

ספר שלישי שאני קורא של גברת פיקו, וכנראה גם לא האחרון.
ספריה של פיקו מרתקים ומאופיינים בעלילה סוחפת ודי קשה להניח אותם מן היד.
מעבר לכך, המאפיין העיקרי של ספריה איננו בהכרח העלילה כפשוטה, אלא הדילמה שמסתתרת מאחוריה. הספר קיבל אצלי 5 כוכבים. אחד הקריטריונים לכך אצלי, הוא איזשהו ערך מוסף מלבד העלילה שגורם לך להמשיך להרהר בספר גם לאחר שסיימת אותו.

העלילה משמשת רק כלי ותפאורה לדילמה, שממשיכה לחיות במוחך הקודח עוד הרבה זמן לאחר הקריאה.
בספרה המפורסם ביותר, שומרת אחותי, הדילמה היתה האם זה מוסרי להורים ליצור אחות נוספת, שתשמש תורמת לאחותה החולה בסרטן.
כאן, מדובר ביחסי שחורים-לבנים בארה"ב המסופרים מנקודות מבט שונות (בעיקר - השחורה, הגזען והאמריקאי הלבן הנחשב ליברל).
פיקו משקפת את עצמה בסיפור כעורכת הדין הלבנה, המודרנית, הנאורה, הנקייה מתחושות גזענות, המייצגת אחות, אישה שחורה משכילה, המואשמת ברצח תינוק, בנו של אב לבן גזעני.

בעלילה מרתקת, עם סוף מפתיע, כרגיל אצלה, לוקחת אותנו פיקו למסע היכרות עצמית. האם אנחנו נקיים מגזענות? לא בהכרח גזענות מיוצגת רק ע"י גלוחי ראש אלימים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן.
אמנם הספר מתאר את המציאות בארה"ב עם יחסי שחורים-לבנים, אך בקלות ניתן להשליך אותו גם על המציאות הישראלית והיחס לעולים מאתיופיה, ערבים, אולי אפילו אשכנזים-ספרדים וכו'.

הספר פותח צוהר קטן אל היום-יום של השחורים המשכילים שלכאורה השתלבו בארה"ב באופן מלא, אך האם זה רק על פני השטח? האם השאלות שמטרידות את הילד השחור הם זהות לאלו של הילד הלבן שלומד איתו באותה כיתה?

הספר מבוסס במקורו על סיפור אמיתי שפיקו השתמשה בו כדי ליצור את התפאורה לדילמה.

קחו כוס קפה טוב ותפנו לכם כמה שעות טובות.

אני נהניתי. מקווה שגם אתם תיהנו.

כמה רוע, שנאה ואלימות יש בחברה שלנו, קבלת האחר/השונה, בעל צבע אחר. מה שמבדיל אותנו זה מה שמפריד בינינו.
חבל, לא צריך להיות ככה, לא צריך לחיות ככה.
דעות קדומות וחינוך פרימיטיבי צריך להיעלם מהעולם.
ערכים כמו סבלנות וסובלנות כבוד לאחר גם הוא שונה ממך ולא כמוך.
רות היא אחות ,שחורה, שמיילדת קרוב ל20 שנים בבית החולים ליולדות שאליו מגיעים טרק ובריטני ,הלבנים,ללדת את בנם.
טרק שמאמין בעליונות הגזע הלבן מסרב לטיפולה של רות רק בגלל מוצאה.
משם העניינים מסתבכים ובסופם רות עומדת למשפט.
לאחר עליות ומורדות, מול ניצחון והפסד מגיע סוף מפתיע שמשאיר שאלות רבות כמו איך אני ואנחנו כחברה יכולים להביא לשינוי.
ספר מרתק, כואב, מפתיע ומעורר.

שם הספר שאוב מתוך ציטוט של ד"ר מרטין לותר קינג שהיה פעיל אפרו-אמריקני למען זכויות האדם ורוח הציטוט היא כזאת: אם אין בכוחי לעשות דברים גדולים אעשה דברים קטנים כאילו הם גדולים. מתוך שם הספר ניתן להבין את נושאו: הגזענות כלפי האפרו-אמריקנים בארצות-הברית. הסיפור לצערנו אינו דמיוני. בסיסו הוא בסיפור אמיתי שהסופרת התוודעה אליו דרך ידיעה חדשותית: הידיעה החדשותית כללה סירוב של מטופל לקבל טיפול מידי אחות אפרו-אמריקנית. במקרה האמיתי קבוצה של עובדים אפרו-אמריקנים מאותו בית-חולים תבעו את בית החולים על אפליה גזעית וזכו. הסיפור של ג'ודי פיקו לוקח את המקרה לכיוונים קצת שונים. גם כאן, במרכז הספר, אחות העובדת כעשרים שנה במחלקת יולדות אשר נתקלת בסירוב של אב המאמין בעליונות הגזע הלבן כי תטפל בבנו שאך נולד. האחות הראשית אכן מכבדת את בקשת האב ואוסרת על אותה אחות לטפל בתינוק. העניין מסתבך כאשר התינוק נכנס למצוקה נשימתית ונפטר. האחות האפרו-אמריקנית מואשמת ברצח / הריגה (עוד לא יודעים. עוד לא הוכח) וזאת משום שהיא זו שהשגיחה עליו לאחר ניתוח מילה שעבר. כאשר התינוק נכנס למצוקה נשימתית אותה אחות נתקלת בדילמה מוסרית: האם עליה לטפל בתינוק למרות ההוראה שקיבלה מהאחראית עליה או שעליה לא לטפל בו כי אם תטפל בו היא עלולה לאבד את מקום עבודתה? בסופו של דבר היא מנסה כן להחיותו, אך כאשר היא שומעת את האחות האחראית מתקרבת אל החדר היא מחזירה את התינוק לעריסה מבלי שהוא יצא מהמצוקה הנשימתית.

האם היא יצאה אשמה או לא? קיראו וגלו בעצמכם.

הספר טיפה כבד וקשה לקריאה, היות שכולל הרבה מושגים רפואיים שיש להעמיק בהם, אך נושא הספר חשוב מאוד והוא כתוב בצורה מעניינת מתוך שלוש נקודות מבט: האחות האפרו-אמריקנית, אב התינוק שנפטר ועורכת-הדין שמייצגת את האחות האפרו-אמריקנית.
היה מרתק לקרוא את שלוש נקודות המבט האלה. מבחינתי, היה מרתק במיוחד לקרוא את נקודת המבט של האב, היות שלא הייתי מודעת שקבוצות כאלה קיימות בשיא כוחן גם היום. ההבדל היחיד הוא שפעם הם היו מתלבשים אחרת ופעלו באלימות גלויה ולכן היה יותר קל לאתר אותם ואילו כיום הם לא מתלבשים בצורה שונה משאר האנשים וכן יש להם את רשת האינטרנט להסתתר מאחוריה, כך שהאלימות שהם נוקטים די סמויה. כמו כן, היה מעניין לגלות שההצטרפות לתנועה שמאמינה בעליונות הגזע הלבן לרוב אינה נובעת מרוע לב מוחלט אלא מתוך משבר אישי או מתוך כך שהאדם שהצטרף בא משולי החברה והתנועה נתנה משמעות חדשה לחייו בכך שנתנה לו תפקיד מפתח והפכה אותו ל"חשוב". כמו כן, חשוב לציין שלא קל לצאת מהתנועה היות שברגע שיש רצון לצאת אנשים מהתנועה נוקמים. את הדברים האלה ביססה ג'ודי פיקו בהסתמך על ראיונות עם אנשים שהיו בתנועה והצליחו לצאת ממנה. כמו כן, גם היה מעניין לקרוא את נקודת המבט של עורכת-הדין: איך היא, כאישה לבנה, שאינה מכירה לעומק את עולמם של האפרו-אמריקנים, תצליח לייצג את האחות האפרו-אמריקנית וזאת מבלי להזכיר בבית המשפט את עניין הגזע היות שבעצם לפי דברי עורכת-הדין הזכרת עניין הגזע עלולה מיידית להכשיל את האחות בדרך לזיכוי. פרט לעניין התינוק המת והמשפט יש נושאים נוספים שעולים בספר וגם הם מעניינים: איך הבן של אותה אחות (נער בן 17) מקבל ומתמודד עם העובדה שאימו מואשמת ברצח תינוק? כמו כן, מסופר על היחסים של האחות עם אימה ועם אחותה ודרך סיפור היחסים שלהן ניתן לקבל רקע על כלל ההתמודדויות שעימן נאלצו להתמודד שחורי העור בארצות-הברית לאורך ההיסטוריה. נקודה מעניינת נוספת היא שהספר יצא לאור בעת שאובמה כיהן כנשיא ארצות-הברית. האם העובדה שהיה באותה עת נשיא שחור לארצות-הברית מיגרה את תופעת הגזענות? כנראה שלא וכנראה שתופעת הגזענות, לצערנו, לא תחלוף מן העולם לעולם. יש להכיר בעובדה שכולנו באים לעולם עם דעות קדומות. השאלה לאן מנתבים את ההכרה הזאת.

ג'ודי פיקו לקחה נושא טעון - גזענות, וטוותה סביבו סיפור אנושי אשר לא נכתב כספר מתח, אבל נקרא כאחד כזה, בהרבה סקרנות ועניין.

במרכז הסיפור, רות ג'פרסון, אחות חדר לידה בעלת ותק של עשרים שנות ניסיון, רות התאלמנה מבעלה כשזה נלחם באפגניסטן. לרות בן יחיד, תיכוניסט, והיא חיה חיים שלווים.כל השלווה הזו מופרת יום אחד כשרות מואשמת בהריגת תינוק, ועקב כך נשלל ממנה רשיונה המקצועי, ומתנהל נגדה משפט.

כדי להימנע מספויילרים, לא אגע בהשתלשלות העיניינים איך הגיעה רות לנקודה הזו, אציין רק שרות היא אפרו אמריקנית, והורי התינוק משתייכים לארגון הדוגל בעליונות הגזע הלבן.כך שאם אתה יהודי, הומו, אפרו אמריקני, מהגר- במקרה הטוב תמצא עצמך עם איברים מרוסקים במקרה הטוב, ובקרה הפחות טוב- תימצא מוטל ללא רוח חיים לאחר שכתשו את איבריך באכזריות.

תפוח האדמה הלוהט הזה הולך ומתגלגל הלוך ושוב לכל אורכו של הספר, בקצב מצוין, כמו שכתבתי כספר מתח.

ג'ודי פיקו, כהרגלה, נתנה בסופו של הספר טוויסט רציני, אצלה תמיד יש דרמות גדולות מהחיים,זו פיקו. יש מי שיגיד שהסוף מאוד אמריקאי, צפוי, קיטשי. (וכן, זה נכון)אבל! זה סוף שנותן פתח לתקווה לעולם טוב יותר, מכיל, מקבל האחד את השני.סוף כזה שחשבתי לעצמי שאם גם העולם יעבור שינוי כזה, אולי פעם יהיה יותר טוב. כולם יוכלו לחיות זה לצד זה בבטחה, בשקט, בשלום.

לטעמי אחד מספריה היותר טובים של ג'ודי פיקו.

הספר עוסק בדילמות מוסריות ובנושאים חשובים כמו גזענות גלויה וסמויה בין לבנים לשחורים בארצות הברית של ימינו, יחסי אם ובן, ציות להוראות של מעסיק ועוד. צורת הכתיבה שלו הפריעה לי, ופעמים רבות דילגתי על קטעים מיותרים. כמעט אחרי כל אירוע שמתואר על ידי דמות מסוימת, מיד מופיעה פסקה שלמה של זיכרונות משעממים שהדמות מתארת מעברה.
גם שפת הכתיבה מלאה בטעויות בעברית ובמשפטים מסורבלים (שמתי לב שזה מאפיין רבים מתרגומיה של קטיה בנוביץ').
הסיפור עצמו מעניין ברובו, אם כי יש בו יותר מידי הטפות מוסר מיותרות.