זהו אולי הטוב בספריה של ברנדס, אבל זו בהחלט לא יצירת מופת.
לאורך כל הקריאה לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שאני קורא ספר שנכתב לתלמידות אולפנא. סיפורים, ציטוטים ומזמורים. אבל לא כתיבה מרתקת ויפה.
אני מתעלם כרגע מההקשר ההיסטורי כי ברור שהספר התרחק מאד מהעדויות החלקיות על חייו של הבעש"ט, וניסה להתמקד בבתו כאילו היא הייתה מרכז החיים בעולם החרדי-שוביניסטי של אותה תקופה. ההכרח הזה מעוות את הספר ופוגם באמינותו, וחבל.
ועם זאת - זהו ספר נחמד לבנות הנעורים או לאלו שלא מכירים את תולדות חייו של הבעש"ט.

אדל מתאר את סיפור מסע חייו ותורתו של רבי ישראל בעל שם טוב. הסיפור מתואר דרך שני חלקי התייחסות :

החלק הראשון (גוף שלישי) – סיפור חייו של הילד היתום שנהג להתבודד ביערות, אשתו הראשונה מתה עליו, מכיר את אשתו השנייה בשעה שבא לשחרר דיבוק מחברתה הקרובה, סיפור התאהבותם - בין בת הרב המיוחסת לבן האשפתות היתום שהגיע מהיער, היכרותו עם גוי גוצלי גדול שלימים יהפוך לו כאח והולדת בתו.

החלק השני (גוף ראשון), הוא החלק הארי של הספר- מתאר את מסע סיפור חייו מעיניה של בתו, אדל. החלק מספר על התגלותו של הבעש"ט, האנשים שפגש, הקשיים שחווה, האובדנים שספג והנפילות שצילקו את נשמתו, כל אלה היוו חלק מהתפתחות תורת החסידות. תורה שלא נכתבה אלא הופצה בשמו על ידי חסידיו. במקביל מתואר גם סיפור חייה של אדל בצל התפתחות תורת אביה.

קראתי בעבר חלק מספריה של יוכי ברנדס ויש לה דרך ייחודית לספר סיפורים, לתבל אותם מפרי דמיונה, לפשטם ולהפיח בהם חיים. אל הספר הגעתי בציפיות גבוהות עקב הזיכרון הרחוק לטובה ונושא הספר שסקרן. אולם הפעם משהו לא כל כך עבד והיה לי קצת קשה להתחבר. סיפור המסגרת לכשעצמו מעניין ואף מעשיר בכל הקשור להתפתחות תורת החסידות, כאשר הסיפור המתואר בגוף ראשון מנקודת מבטה של אדל מעניין יותר מהחלק הראשון, אשר נדמה היה כאילו מדובר ב "מכשף" לאור תיאורי ה"אותות ומופתים" בו, אך משהו בתוכנו עדיין היה די מייגע.

יוכי ברנדס מסכמת חמש שנים של תחקירים ולימוד ומביאה לנו את סיפורו של הבעל-שם-טוב. דמות המספר מוטלת על אדל, ביתו של הבע-שם-טוב ששוטחת בפנינו את סיפורו מרגע לידתו, ואופן גידולו כיתום, עד מותו.
זהו רומן תקופתי, שפורש יריעה של חיים בשטייטעל המזרח אירופאי, על המלאכות שבו, הרבנים והקמעות שבו, ועל איום הפוגרומים והחרמות שבו.
עם התקדמות חייו נבנית גם תורתו שהייתה ראשית החסידות, ואנו מקבלים הצצה לחלק המיסטי של תורת הנסתר שיש בו עליית נשמה ומדריכים רוחניים ועוד.
הביקורת, שיוכי ברנדס אוהבת למתוח, על היהדות כפי שהיא נתפסת היום, קיימת גם בספר הזה אבל היא עדינה ולא פוגמת בחוויית הקריאה.
זוהי תקופה חשובה בתולדות עם ישראל, אחרי השבתאות ולפני ההשכלה, ושמחתי לסתום עוד חור בהשכלתי בנושא הזה.
הקריאה זורמת, ולא צריך להיבהל מעודף המיסטיקה (הוצאת דיבוקים, כתיבת קמעות, ופגיעה בזולת באמצעות לחשים)
ממליצה מאוד לקרוא.

הוא מתחיל כמו ספר הרפתקאות לבנות האולפנה וממשיך כמו ספר היסטורי, מרתק בחלקו (ומעייף בשאר).

בתיבול שפה שמתכתבת מדויק עם סגנון הטקסט, יוצרת כאן ברנדס חווייה כוללת של תקופה ומקום ושולחת אותנו לחוות עבר בצבעים אפרפרים (כמעט שהתחלתי ללפף אצבע מורה סביב הפאות).

מדובר באגדה רבת פרטים ופרשנויות של מי שלא היו שם, כולל מבטים ודיאלוגים פרטיים ומחשבות אישיות, שלא תואמים לסיפור. במקום להעיר ולספר על חייו של 'הבעל שם-טוב' ובתו, כפי שמבטיח הסינופסיס, הסיפור כאן נוטה לכיוון מסכת הרפתקאות שלא היתה מביישת את 'חסמבה' בגרסתה החסידית (ואיך לעזאזל מבטאים 'חסמבה' ביידיש?).

ריבוי כשפים, מאורות, מלאכים אגרסיביים, כוחות בלתי מוסברים, עיניים סגולות וסגולות רבות משמעות של 'עולם של מעלה', הביאו אותי לשקול גם את הארי פוטר הרבני, כאופציה לתיאור המקרה.

מי אנחנו באמת?
'אדל' הספר, משלב הגיון רבני עם חוכמה רבת שנים, הומור דק וכן, גם טרחנות מתנשאת פה ושם, כשהיהודים תמיד מוצלחים יותר או רוחניים יותר מהגויים שסובבים אותם.
ללא ספק, זהו טקסט שעדיף וישאר בידיים יהודיות ולא יגלוש אל העולם שמחוץ לנו, בואכה תאוריות על יהודים השותים את דמו של ישו, ככה סתם כדי להרוות צמעונם.

אדל כדמות, היא בתו של הבעל-שם-טוב, המתייסר לאורך כל היצירה בייסורי כוחותיו האפלים ונסיונותיו ההזויים להבינם, מתישים אותו, אותה ואותנו גם יחד. היא לוקה בהערצה ילדותית רבת שנים ל"אבא", ממש כמו שאר הסובבים ומתוארת כשילוב ספרותי בין 'בילבי' ו'פומיקי', כולל הגישה הילדותית/דווקאית והכרבולת הג'ינג'ית.

בבל"תי אהובה!
שלל ביבלו"תים (ומילים חדשות) היו לנו כאן, כאילו העובדה שעסקנו כולנו ב'עניינים של מעלה', מאפשרת לנו למתוח את גבולות השפה וההיגיון (ומי מאיתנו באמת היה שם כדי לספר אחרת?, לך תתווכח).

היו כאן את "יצר ההרגז", "עיניו המצומצמות היו פעורות לרווחה", "הנהמות שבקעו מן הגרון השעיר" (גרון?) ועוד, אבל הכי, הכי, ההסבר הבא:
"הניצוצות של אלוהים כלואים בתוך כוחות הרוע כשם שהפרי עטוף בתוך הקליפה. אבל בשונה מקליפה ופרי, כוחות הרוע ניזונים מהניצוצות."

ואיפה לעזאזל צמיד הקסם והסיסמה לתיבת האוצר?

חיים של אמא, דודה, בת...
נראה שברנדס לקחה כאן לעצמה חופש סיפורי רב מהרצוי, כשהטקסט כולו עמוס בהערצה חסרת שחר, הגיון או טעם.
ביני ולביני (וביניכם), אני תוהה איך סיפור המתיימר להיות רומן היסטורי, עם שמץ דיוקים היסטוריים לכל הפחות, מעלה על נס אדם בשר ודם באופן מוחשי וחסר בושה שכזה.
כי כשדמות יהודית, חסידית, מקבלת משמעויות הערצה אלוהית, אני זזה בכסאי בחוסר שקט אפילו יותר, מאשר לו היינו עוסקים כאן בסיפור האלוהות עצמה.

למרות שניכרת כאן עבודת המחקר שטרום הכתיבה, התאכזבתי מעולם לא מוסבר וסובייקטיבי במהותו, בספר שלהבנתי נכתב על מנת לפאר ולהסביר תופעה היסטורית. חבל לי על כך.

לאור כל זאת וגם משום שהפנטזיה התורנית הזו נמשכת על פני מעל חמש מאות עמודים (בתצורה דיגיטלית), כולל חופש סיפורי והשתפכות חסרת תוכן, אני נאלצת להודות שלעתים, התקשיתי לקרוא אותה.

אתם כמובן לא חייבים.

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

זהו הרי פוטר לנערת האולפנה.

אי אפשר שלא למצוא את ההקבלה בן הדמויות העיקריות של הספר "אדל" לבן החברים והסביבה של הרי. ברנדס לקחה את הרי פוטר ויצרה גרסה יהודית שלו, לצערנו פחות טובה ויותר מתיימרת. כמו שכתבה אחת המבקרות האחרות של הספר "אולי עדיף באמת שהגויים לא יקראו את הספר הזה".

להלן הדמויות והמקבילות שלהן בהרי פוטר (אשמח לקבל תיקונים ממי שקרא את שני הספרים):
הילד היתום (AKA ישראל בן אליעזר AKA הבעל שם טוב) :: הרי פוטר. אחד בעל כוחות מלידה, מרפא, מזיז הרים והשני פשוט קוסם.
אדל :: הרמיוני גריינג'ר. נביאה ומשכילה מול קוסמת. שתיהן "חרשניות" אדל גם חפרנית ודעתנית.
דוד-דובוש :: רובאוס האגריד. שניהם ענקים, שניהם עם לב רחב אך חסרי השכלה פורמלית.
הבעל-דבר :: לורד וולדמורט. זה שאין לומר את שמו.
דוד-גרשון :: סוורוס סנייפ. מתחיל כדמות רעה ומסתבר שהוא דווקא לצד הטובים.
אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי :: אלבוס דמבלדור. המורה והמחנך האולטימטיבי. גם אחרי המוות הוא ממשיך ללמד.
שטיבל :: הוגוורטס. גם לומדים תורה וגם אוכלים שם (החסידים בעיקר).
ואפשר עוד להמשיך, אך הרעיון מובן.

בעור שיני סיימתי את הספר רק ע"מ שיהיה לי את הזכות לכתוב עליו ביקורת באתר סימניה.
אומר כי לעומת יוכי ברנדס, ג'יי קיי רולינג הייתה קצת יותר צנועה ולא רומזת דרך הרמיוני גריינג'ר כי הסיפור אמתי ורולינג תכתוב אותו בעתיד כחלק מנבואה שקשורה לעלילה, רחמנא ליצלן.
אפשר היה ליצר ספר טוב עם אותם החומרים במידה והיה יותר קצר, פחות אלמנטים דתיים ובעיקר פחות עליות נשמה.

גילוי נאות, לא קראתי, שמעתי. וכאן המקום לציין ממש לטובה את הקריינית הנהדרת של הספר, טלי פולג, שעשתה עבודה מעולה והרבה בזכותה שהספר קיבל כוכב נוסף.

הרבה זמן לא העלתי סקירות לסימניה, בין השאר, אבל לא רק, כי אני קורא בעיקר באנגלית. נראה אם זו התחלה חדשה או עניין קבוע.

יצא שלא קראתי את ספריה של ברנדס לפי הסדר. האחרון שקראתי היה גרעינים לבנים שאיכזב אותי מאוד אחרי ספרים כמו מלכים ג והפרדס של עקיבא שהם ספריה האחרונים, כאשר הפרדס הוא לדעתי פסגת ספריה.
מצד אחד, אני שמח שאדל הוא המשך של הסגנון במלכים ובפרדס ולא חזרה לאחור. מצד שני אני לא חושב שהוא ברמה שלהם. יתכן והסיבה היא שאני מכיר סיפור הבסיס של מלכים ועקיבא הרבה יותר טוב מאשר את סיפורו של הבעש"ט, אבל אני חושב שזה יותר מזה. הדבר שאהבתי בספריה הקודמים הוא הדרך שבה היא ממלאת את הלקונות בכתובים, בעיקר בתפקידם של הנשים. בספר הזה הביצוע נראה לי הרבה יותר מלאכותי ובלתי סביר. אני גם מאוד לא אוהב התבכיינות במקום מעשים ויש בספר לא מעט מזה.
עדיין, הכתיבה של ברנדס מאוד קולחת וללא ספק נהניתי מהקריאה. ניכר שיש בספר גם אהבה בסיסית ושורשית לנושא וגם מאמץ אמיתי לחקור אותו לעומק. התוצאה היא שיצאתי מהספר עם יותר ממה שנכנסתי, גם בהכרות עם הסיפור וגם עם מה שלא סופר וכמו תמיד אצל ברנדס, מי יתקע לידנו שלא באמת קרה. האכזבה (היחסית בלבד) שלי מפתה אותי לתת שלושה כוכבים, אבל עם הצדק הוא ארבעה כוכבים מתוך חמישה.

כל מי שרוצה להכנס לרוח התקופה של הבעל שם טוב ותחילת החסידות זה הספר בשבילו.
ניכר שנעשתה עבודת מחקר מקיפה על תולדותיו של הבעל שם טוב. ותקופתו.
מצויינים מקומות נדידתו, תאור פחדי הקהילה מהשלטונות ועלילות דם, התלבטויות בעינייני משיחיות ומשיחיות שקר.
יש הסברים על מושגים קבליים רוחניים ועניינים חברתיים המאירים ומסבירים דרך הסיפור על תולדות תחילת החסידות ועוזרים להבנתה.
הספר מסקרן עם כי לעיתים אופן ההתבטאות בו לא לגמרי זורמת כסיפור.
הסוף מתוק מרגש ומלא תקוה.
התלבטתי בין 3 ל4 החלטתי על 4 בעיקר כי הספר ריתק אותי מספיק שאסיים אותו בזמן קצר, למרות אורכו. ובגלל הסוף.
מומלץ בעיקר למתעניינים בעניני היסטורית החסידות. והבעל שם טוב.

אני לא יודעת כמה יוכי התכוונה לתוצאה הזו, ואולי זה קרה בגלל שלא מספיק הבנתי את הביקורת שהיא העבירה על היהדות או ליתר דיוק התעלמתי ממנה..... כי אותי אישית הספר פשוט חיזק.
לא פעם שמעתי על הבעש"ט וסיפוריו, וחסידות היא הסביבה שלי אבל הספר הזה פשוט הראה הכל מזווית אחרת, זווית של נשמה ולב, עליות וירידות ,ובסוף, תקווה לעתיד טוב של גאולה...
זה המסר שאני הרגשתי מהספר... והוא קירב אותי וחיזק בי את האמונה עד בלי די.

ספר מקסים של יוכי ברנדס.
אדל הוא סיפור אישי, אנושי, תקופתי, הסטורי, בדיוני.
סיפור חייו של הבעש״ט מזוית ראייתה של בתו, אדל.
בתור מי שלא מכיר או מעורה בעולמו של הבעש״ט, הספר היווה צוהר ראשון לעקרונותיו, הסביבה שבה הוא חי, המנהגים והאמונות המקובלים בקהילות היהודיות במאה ה-18 באוקראינה.
קודם כל הספר מכיל סיפור אנושי מרתק, שמבוסס על חיי הבעש״ט, אך מכיל, מן הסתם, הרבה חלקים מומצאים מחיי היום יום.
הסיפור מרתק, קולח, זורם וקל מאוד לקריאה למרות הסביבה הזרה בו הוא מתנהל. הספר חושף טפח מן החיים בשטייטלים במזרח אירופה תוך תיאור הפונקציות הדתיות המקובלות כגון רבנים, מגידים, בעלי שם, חסידים וכו׳.
בספר ישנם תיאורים הנראים לקוחים מתחום הפנטזיה כגון ריפוי באמצעות קמעות ולחשים, עליות נשמה, מפגשים עם מלאכים, שדים, דמויות הסטוריות ואפילו עם המשיח, אך כל אלה באים כרקע לחייו של הבעש״ט ולא פוגמים בסיפור האנושי שלו ושל משפחתו. תוך כדי הסיפור נטווים בחוטים עדינים עיקרי תורתו והגורמים שהשפיעו על היווצרותה.
ברנדס, כהרגלה, מדגישה את הדמות הנשית, החזקה התורנית שלה ועושה זאת בקסם המאפיין שלה.
הספר שלח אותי, תוך כדי הקריאה, לעלעל בערכים רבים בויקיפדיה ובgoogle maps ולהשלים את הפערים הנדרשים כדי ליצור הבנה הוליסטית של הדמויות, התקופה והסביבה בה מתרחש הסיפור.

סיפור אנושי, מרגש ומקסים, גם לאלה שלא מחפשים את הפן ההסטורי והביוגרפי של הבעש״ט.
הסיפור מסתיים עם קריצה לימינו אנו וביקורת מרומזת על ההבדלים בין מה שהתכוון להשיג הבעש״ט לבין מה שקורה כיום ועל אפשרות הפתיחות כיום לאמץ אולי את תורתו המקורית של הבעש״ט ולא כפי שהיא נראית היום.

קריאה נעימה מאוד ומומלצת.