“זה כנראה העיתוי. תירוץ מוצלח, העיתוי. גורם חיצוני המביא איתו חוסר שקט, מתח, קפיציות יתר, שעות מסך מיותרות.
ואולי זה סימפטום הספר השלישי בטרילוגיה , שיכול בד"כ להתעלות על קודמו אך לא מצליח לשחזר את המתיקות של הראשון, הבכור.
פולט סוגר מעגל ומושך את גיבוריו המזדקנים לעוד 1000 עמודי היסטוריה.
הספר מתרכז בדור השלישי. בשנות השישים-שבעים-שמונים של המאה העשרים.
אנחנו פוגשים בנכדיהם של האחים לב וגרגורי פשקוב, בצאצאי אתל וויליאמס, גאס דיוואר ומוד פיצהרברט.
השנים הם שנים סוערות של גזענות ועבדות בארה"ב, חומת אבן במזרח ברלין, מלחמה קרה והתמוטטות הקומוניזם ברוסיה.
הדור השלישי שונה לגמרי מקודמיו.דור יותר פרקטי, פחות אידיאולוגי. יותר אגואיסטי, פחות מתחשב.
בספריו הקודמים הרושם היה שההיסטוריה סובבת סביב גיבורי הספר, מלווה אותם או יותר נכון מתלווה אליהם בדרכי החיים. בספר הנוכחי התחושה היא הפוכה.
בקצה הנצח יש היסטוריה עוצמתית ששואבת את גיבוריה פנימה- רצח נשיא ארה"ב , מרטין לותר קינג, מרידות בפראג ובודפשט נגד המשטר הקומוניסטי, מנהרות תחת חומת ברלין, שטאזי, הביטלס.
הדמויות מוצבות במקומות הגבוהים והמשפיעים על ההיסטוריה- נכדו השחור של לב פשקוב הוא עוזרו של קנדי, נכדו של גרגורי- הוא עוזרו של חרושצ'וב, צאצאיה של אתל וויליאמס מגלגלים מריחואנה ומלהיטים את מצעד הפזמונים.
הפרקים קצרים, מעברים חדים (לעיתים קטועים מדי), קשה להתחבר ככה לדמויות הרבות. מתוך רצון לסגור קצוות ומאמץ לחבר את ההווה לעבר מאבדות הדמויות "גובה" ועומק.
מעל אלף עמודים עברו עליי בציפייה למפגש בין האחים פשקוב הקשישים- וכשהמפגש אירע, הוא תואר בקצרה, ביובש ובתחושה של זבנג וגמרנו.
יש מקום נרחב לארה"ב בשנים האלה ופחות מדי לכל השאר.
ועם כל זאת קן פולט הוא ללא ספק מאסטר- על.
זו אחת הטרילוגיות המאלפות והמרתקות שקראתי. מפה היסטורית רחבה המקיפה חצי עולם.”
