נניח שהייתם עוברים חוויה טראומטית מאוד, והיו מציעים לכם טיפול תרופתי שימחק את הזיכרון הרע, הייתם מסכימים? אולי כן ואולי לא. תלוי בכושר העמידות הנפשית שלכם, ברצון לשמר את אישיותכם כפי שהיא, בהבנה שזיכרון רע הוא חלק מן הפסיפס שמרכיב את מכלול החוויות שלכם.

לג'ני קרמר לא היתה אפשרות בחירה. בעודה שוכבת מורדמת אחרי אונס אכזרי (מתי אונס איננו אכזרי, אמנם יש גם דרגות בברוטליות, ועל כך בהערה המסכמת שלמטה), אמה נוטלת בשמה את ההחלטה. הלוא ג'ני היא נערה בת חמש עשרה, ילדה, יש לומר, שהוריה מעדיפים כי לא תישא על גבה את החטוטרת הזאת למשך שארית חייה.

אבל הטיפול התרופתי, שמוחק את זיכרון האונס, איננו מוחק את התחושות הקשות שהוליד האונס, וכך, למרות שהיא יודעת שעברה אונס, אין לה אפשרות לשחזר אותו, אבל המחיקה של עצם המעשה, לא העלימה את התחושות שמולידה הטראומה.

ונדי ווקר כתבה ספר מתח פסיכולוגי מצוין, ואכן, בניגוד לשלל ספרים המתיימרים להיות ספרים בעלי גוון פסיכולוגי, הספר הזה בהחלט ראוי לשמו.

ד"ר אלן פוסטר, הפסיכיאטר המטפל בג'ני, מספר את סיפורה ואת סיפור משפחתה, מתאר את הטיפולים הפסיכולוגים שהם עוברים בקליניקה שלו, ומסביר את תהליכי הזיכרון שעובר המוח ואת הטיפול החדשני (שעדיין לא הושלם במציאות, אבל נמצא בתהליכי מחקר) שנועד לשחרר נפגעי טראומה מהפרעת דחק פוסט טראומטית. דמותו של הפסיכיאטר עוברת שינוי מפתיע ככל שהוא נשאב אל המקרה ותוצאותיו, ושלא במקרה, הוא הזכיר לי את דמויותיו של הסופר הרמן קוך.

וונדי ווקר מעידה על עצמה כי הספר נכתב במשך עשרה שבועות, הישג מפתיע ויוצא דופן באיכותו, למרות שתהליך ההבשלה שלו ארך שנים רבות.

ולעניין הסוגריים שלעיל. ולידיעת כל מדושני העונג המפורסמים, שבמשך שנים חשו שמעמדם מאפשר להם לגעת ולדרוש ולהשתמש ולכפות וליהנות על חשבון ולחשוב שגם האשה שמולם נהנית בלי חשבון, ושאם הדרייב שלהם ענק (פעם קראו לזה יצר או סתם שאפתנות) אז הנשים שסביבם הן עוד יעד פעוט לכיבוש, ובכן, לידיעתם, אנחנו מקוות (וגם הגברים הטובים מקווים) שעידן חדש נפתח ונרקמת פה מהפכה חשובה. ולידיעת כל הגברים שמצרים ומצקצקים על אובדן הרומנטיזציה, ובטוחים שעל כל מתלוננת אמיתית יש אחת סחטנית, אז לידיעתכם, על כל מאה מתלוננות אמיתיות, יש מאה אלף ששותקות ועל עשרת אלפים שמתלוננות יש אולי סחטנית אחת. ולפני שאתם נדים לגורל הרומנטיות ז"ל, תחשבו על בתכם או רעייתכם בסיטואציה דומה.

אני שונאת תרופות. עד לא מזמן בכלל לא הייתי צריכה לגבש עמדה בעניין אבל בשנתיים האחרונות הפכתי להיות גרוטאה מהלכת ולכן בכל זאת נאלצתי לנקוט עמדה (גם) בנושא הפרמצבטי – אחת מתוך כמה סוגיות רפואיות שנוחתות עליי ללא הודעה מוקדמת כתוצאה מגילי המתקדם.


ועדיין, אני מעדיפה לסבול ולא לבלוע כימיקלים. כנראה שאין בי מספיק סקרנות ומן הסתם אני גם לא מספיק חולה כדי למזוג את גופי למבחנה ולראות מה יקרה.
אם כאב הראש או הגב משתלטים על ההיגיון, תמיד עוזר להיעזר בעלון לצרכן: עיון מרפרף ברשימת תופעות לוואי יפעל עליי כמו תרופת פלא כי מי ירצה לקחת כדור שהוא, בנוסף לפעילות הרצויה, עלול לגרום לשלשול, בחילה, סחרחורת, כאב בטן, צרבת, בצקת בפנים, התנפחות הלשון, הגרון, קוצר נשימה, טכיקרדיה (פעילות לב מהירה), לחץ דם נמוך, הלם (שוק) חמור (נדיר), הפרעות בשמיעה או בראייה, כאבים ברום הבטן, פריחה, קילוף עור, סימפטומים של דלקת קרום המוח כגון: צוואר נוקשה, כאבי ראש, בחילה, הקאות, חום, צפידות וכאבים בעמוד השדרה (נדיר), עלפון, הקאה דמית, צואה דמית או שחורה?
לא אני.

הדילמה של הסיפור היא הרבה יותר רצינית ומורכבת מאיזה כדור נגד כאב ראש. נערה בת 15 נופלת קורבן לאונס אלים. בבית החולים מציעים לבצע טיפול תרופתי ניסיוני שאמור להעלים את זיכרון האונס – למהירי החלטה - ככל שהטיפול מתבצע סמוך יותר לזמן האירוע כך הוא יותר אפקטיבי. ההורים מסכימים ונראה שהטיפול מצליח - הנערה לא זוכרת כלום ממה שקרה לה, היא רק יודעת שנאנסה, אך עם הזמן צצות כל מיני תחושות ורגשות בלתי מוסברים, רוחות רפאים שנתלשו מתוך ההקשר של הזיכרון המחוק אבל לא נעלמו מהגוף, ומצבה הנפשי מחמיר עד כדי ניסיון התאבדות.

למרות הטראומה הקשה של הנערה, לא יכולתי שלא לכעוס כי אני שונאת תרופות (כבר אמרתי), ובטח תרופות שנויות במחלוקת, אבל במצבים קיצוניים כאלה אנשים נאחזים בכל דבר ומנסים למנוע מיקיריהם סבל (בפרט, אם הוא מוצג על-ידי הרופאים כסבל מיותר, אפילו שבדיעבד מסתבר שהוא סבל הכרחי שיש להתגבר עליו באופן מודע כי זאת הדרך היחידה לריפוי אמיתי וארוך טווח), ולעתים יש גם שיקולים סמויים ואגואיסטיים וסודות אפלים למיניהם שאף משפחה לא חסינה מפניהם, ובפרט אם מדובר במשפחה אמריקאית טיפוסית עם קשיים מֻבְנִים בזוגיות, המתגוררת בעיירה קטנה ומנומנמת הסובלת משיפוט-יתר.

הסיפור מסופר על-ידי פסיכיאטר שמטפל בנערה ובשני הוריה, והוא נשמע כמו שילוב של שיחה ידידותית, עדות משפטית והרצאה מקצועית – מבנה לא שגרתי ומעניין בפני עצמו. יש בו גם רבדים נסתרים שמתגלים במלואם רק בסוף (מה שעושה חשק לחזור על כל הספר ולבחון את הסאב-טקסט מול המידע החדש).

שמעתי או קראתי באיזה מקום (הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם...) על כך שתוך מספר שנים יהיו תרופות למצבי רוח והן יימכרו ללא מרשם לכל דורש. לדוגמה, קמתם בבוקר ואתם חשים דכדוך קל – קחו כדור ורוד; במהלך היום בעבודה משתלטת עליכם עננה של תסכול – קחו כדור ירוק, וכך הלאה. ולמה נזכרתי בזה? כי אני לא יכולה לגלות את הפואנטה של הספר הזה (אפילו לא ברמז קל שבקלים) וזה גורם לי לחוש תסכול בינוני עד כבד שבטח היה עובר אילו הייתי בולעת כדור סגול במינון כפול אבל אין כדור כזה. עדיין.


* כל הזכויות שמורות לנורופן ® – קפסולות נוזל 200 מ"ג

טראומות והנזק שהן גורמות לאישיות נדון כבר מזוויות רבות. אנחנו מתעניינים בהן מאד. התפיסה המקובלת היום אומרת שצריך "להוציא" את האדם מהטראומה, שלא יישבר או "יתקלקל" בעקבותיה. (לעלות על הסוס מיד אחרי שנפלת) כמובן יש מדרג לטראומות ואונס נמצא גבוה המדרג, יחד או לפחות קרוב, לטראומה בשדה הקרב. לא נחמד היה לו היה אפשרי להעלים בעזרת קצת כימיה את הטראומה מהזיכרון ולהמשיך בחיים כאילו לא היתה טראומה?
זו הדילמה הראשונית - ולא העיקרית - בספר הזה. ג'ני קרמר בת 16, ילדת שמנת מעיירה אמידה, נאנסת באכזריות רבה במסיבה, זה הפיתרון המוצע להוריה הממהרים לקבל אותו מסיבות שונות. הסיבה העיקרית - במסווה של מה שטוב לילדה - היא שהם רוצים לחזור לחייהם בלי טראומה, ולקבל חזרה את בתם הבלתי פגומה.

הנושא בסיפור הזה אינו הטיפול (שאינו קיים בינתיים, ואם יבשיל לטיפול יהיה שונה, יש להניח, מהמתואר בספר). הנושא העיקרי, לדעתי הוא מוסר ואתיקה. ווקר מקלפת את השכבות ומגיעה לבעל החיים שאנחנו מתכחשים לו, אבל אנחנו הוא. והשכבות שהיא מקלפת הן כל מה שנוסף לנו עם ההתפתחות: יכולת תכנון, מניפולציות וגם אתיקה, המכתיבה לנו כללי התנהגות ידועים במצבים מסויימים.
המספר פה הוא פסיכיאטר והוא כתוב כעין יומן - החלקים הטיפוליים מתערבבים בתאורים ותחושות של הפסיכיאטר שאינו חושף, כמובן, את רגשותיו בפני מטופליו, אך ביומן שלו הוא כנה וחשוף בדרך כלל. תאור הטיפול והחקירה המשטרתית שהוא שותף לה אותנטיים מאד (למרות שהפסיכיאטרים שאני מכירה מעדיפים להסתמך על כימיה יותר מאשר על פסיכותרפיה, ברור שיש גם כאלה העוסקים בטיפול בצד התרופות). הפסיכיאטר המוצלח, החומל באמת על מטופליו, בעל הרגישות וההבנה האינטואיטיבית של מצבי הדחק בהם הם נמצאים, הניסיון המקצועי העשיר ויכולת טיפול וירטואוזית, הופך למשהו אחר לגמרי בעקבות הנסיבות החושפות אותו לסיכון שהוא לא מוכן לקחת. וזה כל הסיפור.

הספר כתוב נפלא, אמין כמעט לכל אורכו, הדילמות שהעלתה ווקר בסיפור היו הנכונות, בעיני. ההתמקדות שלה בדמות הפסיכיאטר ולאו דווקא באונס, באלימות, בהתעללות ובבגידות, היתה נכונה, לדעתי. הדיון שלה בדימוי העצמי של גיבוריה ובתפקידו בהתנהגותם היה מרתק. הוא היה מקבל ממני בקלות חמישה כוכבים לו היה מסתיים 30 עמודים בערך לפני הסוף. הוא נפל קורבן לצורך של ווקר לספק הסבר סגור לדילמות שהיא העלתה בסיפור, (דילמות שמעצם טיבן אי אפשר לספק להן "תשובה נכונה") וגם "לגמול" לקורא על נאמנותו ולספק לו סוף אופטימי. מצד שני מי אני שאשפוט? סוף טוב הוא שאיפה אנושית אוניברסלית, ואם לא היינו יודעים שיש סיכוי לסוף טוב, כנראה היינו יצורים שונים לחלוטין.

כשספר מתואר כ"מותחן" אתם מצפים שיהיה בו מתח, שלא תוכלו להניח את הספר מהיד ולפעמים אולי תרגישו את הנשימה שלכם נעצרת, או אולי פתאום תשימו לב שאתם מרפרפים מהר על הכתוב כדי להגיע למה שקורה בסוף, נכון? נכון. אז את כל זה ועוד לא תמצאו בספר הנוכחי שמתואר כמותחן. מה כן יהיה לנו פה? תיאור קשה של אונס הפותח את הספר ובהמשך דיאלוגים של מה שסיפרו כל המעורבים בפרשה (ההורים, החוקר, הנאנסת) למספר (שזה הפסיכאטר שטיפל בנאנסת). אין פה יותר מדי מתח. יש סוף מפתיע שבדיעבד הייתי אמורה לחשוב עליו בעצמי אבל מצד שני אני כמעט אף פעם לא מצליחה לגלות את הפושע אז זה לא אומר כלום על הספר. ספר בינוני שלא עומד בציפיות מקריאת התיאור עליו.

זה מתחיל באונס של ילדה בת 15 אבל לא סובב רק סביב זה, יש המון התפתחויות, גילויים והפתעות, במיוחד בסוף. הספר מסופר מנקודת מבט של הפסיכיאטר, הילדה בהתחלה קיבלה תרופות כדי לשכוח את הזיכרון הטראומטי שהיה לה, האונס, היא מגיעה לפסיכיאטר כדי שיעזור לה להשיב את הזיכרון ולגלות מי הוא האונס באמצעות ריחות, מילים, קולות. ממליצה בחום!

כלום לא נשכח, ונדי ווקר
סוגה: מותחן פסיכולוגי (לא בטוח שהייתי מגדיר כך בעצמי)
במילה אחת: על ספת הפסיכיאטר
דירוג: 4 כוכבים

בקצרה: נערה בת חמש־עשרה מתגלה בשולי היער חבולה ומטושטשת לאחר שהותקפה בברוטליות ונאנסה. בבית־החולים מקבלת ג‘ני טיפול תרופתי שנוי במחלוקת שמוחק ממוחה את הזיכרונות מאותו לילה. אבל במשך החודשים הבאים, בעוד הפצעים בגופה מתאחים, מסתבר שלאובדן הזיכרון יש מחיר.
ד“ר אלן פורסטר, פסיכיאטר מומחה לטראומה, מאמין שכדי לאחות את הפצעים בנפשה, על ג‘ני לזכור מה קרה באותו לילה. אך גם לשחזור הזיכרון יש מחיר וסודות מהעבר ומההווה מתגלים ויוצרים טוויסטים בעלילה ומעמידה אנשים שונים בסכנה.
מתח: למרות שמוגדר כמותחן, הספר לא בונה קליימקס למתח אלא הוא יותר תפאורה לסיפור הפסיכיאטרי ולמדע הזכרון המתפתח.
טכנולוגיה: אין.
אלימות: יש קטעי אונס.
סקס: מה שיש לא בטוח לנוער – תיאורי אונס.
מתאים ל: מי שמתעניין בשחזור זכרונות ופרקטיקה פסיכיאטרית וגם קצת בשאלות מוסר.
קריאה חוזרת: לא
ספרים נוספים בסגנון (שקראתי): לא זוכר שקראתי משהו דומה.

סיכום: ראשית, הספר כתוב שונה מספרים אחרים, הוא מסופר בגוף ראשון וכתוב כמעין יומן/וידוי של הד"ר לקוראים/תלמידים שלו. זו כתיבה מרעננת למרות שלוקח זמן להבחין בין הפונטים השונים ולהבין מתי הוא זה שמדבר ומתי הדמויות האחרות משוחחות איתו.
הספר די קשה בניתוח הפגיעות בקורבנות ונראה שהסופרת העבירה אותנו קורס מזורז בפסיכיאטריה. למרות זאת, הספר די זורם ולא מרגישים תקועים בטקסט כבד מידי. יש כמה טוויסטים לאורך העלילה אך קחו בחשבון את האלימות המינית הלא פשוטה. בהחלט מעורר כעס כלפי אנשים רעים.
לאלה שמתחברים לסגנון הזה, הספר מומלץ. לא בטוח שכולם יתחברו לסגנון.

אני נמצאת בערך באמצע הספר ושואלת את עצמי :" מה זה בדיוק הספר הזה? ספר מתח? ספר עיוני בנושא "מחשבותיו ומסקנותיו של רופא הנפש? ואולי מה...? בת אדם חובבת ספרי מתח עם עומק עלילתי לוקחת לידה ספר שעל גבו כתוב"מותחן פסיכולוגי מסחרר ואינטליגנטי..." ומחכה למשהו אינטליגנטי ומסחרר, ומקבלת במקום כל מיני ניתוחים פסיכולוגיים של הדמויות מפי מספר פסיכיאטר שעד עכשיו מצטייר כדמות יהירה ומלאה בעצמה... לא רוצה לקלקל וגם לא סיימתי לקרוא וזה לא הוגן כלפי הספר והקוראים, אבל יש לי איזו מחשבה מטורפת לגבי "מיהו האיש הרע" מה גם שעל העטיפה כתוב שזהו מותחן "שמפליא לתעתע בקורא עד לסוף המטלטל והמפתיע"... אז אלך עד הסוף אבל תזכרו שהזהרתי אותכם...ואם צדקתי בחשדותי אספר לכם.

סיימתי את הספר ואני מבקשת להתנצל. אני ממליצה בכל פה על הספר הזה, אף על פי שלדעתי עריכה טובה וקיצור מה היו מיטיבים איתו. בסופו הוא באמת מתעתע אבל לא בדרך מניפולטיבית אלא דווקא אנושית מאד ויוצרת אמפתיה. אם יש בו איזושהי בעיה היא בזמן הארוך שעובר עד שדברים מתחילים לזוז ובהיותו "חופר" מעט.

אסור לשפוט ספר לפני שמגיעים לסופו- אם רוצים להגיע לשם... יש ספרים שדי בעמודים בודדים כדי לדעת שזה כן או לא. במקרה זה נחפזתי שלא בצדק.

קריאה נעימה

ספר מתח פסיכולוגי, העלילה מעניינת ומפתיעה , הספר זורם אבל אחת כמוני שקוראת המון לא נפלתי כי ציפיתי להרבה יותר. הסוף אומנם הפתיע אבל קראתי הרבה טובים ממנו