אני מכיר עוד איזה בנאדם שניים שהחיים משחק איתם הרבה. מתי שקראתי את הסיפור הזה כל הזמן היה בראש שלי חבר אחד שהחיים לא מספיק ששיחק איתו הרבה. אצלו החיים גם בא לבדוק כל רגע אם הבנאדם יכול להחזיק עוד קצת ואם החיים רואה שהוא מסוגל הוא ישר מכניס לו עוד קטנה בשביל שחס וחלילה הבנאדם לא יהיה לו שנה שלמה שקט.יש אנשים שאומרים שהצרות באות אצל מי שיכול להחזיק אותם יעני אצל אנשים חזקים. אני לא חושב שזה נכון. פשוט האלה שנופלים אף אחד לא רואה אותם. הצרות באות אצל מי שאין לו מזל וזהו. אם הוא יכול להחזיק או לא להחזיק מעמד זה כבר שאלה אחרת.

הסיפור פה זה מבוסס על סיפור אמיתי של אישה אחת שהיתה בבית כלא ביוגוסלביה בזמנים של טיטו אבל גרוסמן עושה מזה סיפור על שלושה דורות שזה הדור של אלה שעברו את השואה ואת כל הבלגנים שהיו באירופה ואחרי זה הדור של הילדים שלהם שנשרט מכל השריטות של ההורים שלו והדור השלישי זה הדור שיש לו עוד סיכוי לצאת נורמלי.

הדבר הכי חשוב פה שהגרוסמן הזה יודע להחזיק סיפור יעני יודע לכתוב ככה שזה כל הזמן מעניין אותך וגם הוא יודע לבחור את המילים שיתאימו בדיוק ככה שאתה מרגיש שאתה מבין גם מה קורה וגם איך כל האנשים שיש לו בסיפור מרגישים. 

אני לא חושב שזה הספר הכי טוב שקראתי ממנו אבל זה עדיין היה מעניין בשבילי לקרוא את זה. דוקא בספר הזה איפה שהסופר התכוון שיהיה השיא של הסיפור אני לא הרגשתי שזה ככה אבל דוקא איפה שהחלקים שכאילו לא קורה שמה הרבה שמה זה החזיק ושמה היה מעניין כי דוקא כל היחסים בין הדורות ברגעים שאין דרמה ושהכל כאילו רגיל דוקא שמה זה הכי מעניין כי זה משאיר לך את השאלות הכי חשובות על כל הרגשות שיכולים להיות בין הורים לילדים שלהם כמו אשמה וסליחה וכעס ורחמנות ואתה בדיוק חושב עליך ועל ההורים שלך שלא משנה מאיפה שהם באו בכל מקרה הם היו דור של מהגרים והם לא יכלו לעשות הכל נכון כי מאיפה היה להם לדעת מה נכון ואתה רואה איך הזמן נותן אפשרות בשבילך לסלוח וגם אתה רואה שהזמן לא יכול לתקן כל דבר שיש אנשים שאצלם זה עבר יותר קשה מאצלך והם לא התאוששו כי לפעמים יש דברים שאחרי ששברת אותם כבר הדבק לא יכול לחבר.

אני נינה! אני נינה! טוב. הייתי חייבת, עכשיו אפשר להתחיל לדבר על גרוסמן. גרוסמן מחלק את ספריו בצורה די הגונה לאלה שאפשר להיבחן עליהם לבגרות ולאלה שאת/ה נשאר/ת בעקבותיהם "קלוף אפידרמיס", שזו אגב גם הגדרה גרוסמנית, אבל מספר אחר. אפשר בגדול לומר ש"אתי החיים משחק הרבה" בהחלט מקוטלג עם הסוג השני. במרכז הסיפור שלוש נשים משלושה דורות: ורה, נינה וגילי. נראה שהשאלה שמרחפת על שלושת דורות הנשים המטולטלות והעוצמתיות הללו, וגם על דמויות הגברים השוליות עד למדי בסיפור היא השאלה הקארברית:

"והאם קיבלת מה
שרצית מהחיים האלה, למרות הכל ?
כן.
ומה רצית ?
לומר על עצמי נאהב. להרגיש שאני
נאהב על פני האדמה הזאת."

(ריימונד קארבר)

מכאן אולי יהיו כמה ספוילרים, אז אם לא בא לכם, צ'או אמיגוס.
ורה הצעירה עוזבת את בית הוריה בקרואטיה, בית יהודי מהמעמד הגבוה אחרי מלחמת העולם הראשונה, יוצאת אחר מילוש, הגבר שלה ומתגלגלת לתלאות זוועתיות באי גולי אטוק, שם בוצע "חינוך מחדש" לאסירות פוליטיות. נינה, בתה של ורה, מטולטלת אחר סערות אמה אך בעצם נותרת בחוויית תלישות וחוסר שייכות. במהלך עלילת הספר מתגלה כי נינה נמצאת בשלבים ראשונים של דמנציה וכל הדמויות יוצאות למסע משותף אל עברן, תוך הסרטתו עבור נינה בעת שכבר לא תזכור מהי.

וכעת לפינה האהובה, ציטוטים נבחרים שסימנתי לעצמי בספר:
"אבל אז כבר יש מלחמה ויש היטלר, ופתאום אני לא יודעת איפה מילוש, ולא יודעת איפה הורים מסכנים שלי, ורק אח"כ ידעתי שלקחו את שניהם באושוויץ -" ורה מהססת, לוחשת מזווית פיה לנינה שלצידה, "אפשר לספר לה בכלל על אושוויץ?"
"ל... נינה ההיא?" שואלת נינה
"כן. מה היא יודעת, מה לא יודעת..."
"תנסי, אין לי מושג".
"תתארי לך," מהמהם לי רפי, "לשכוח את אושוויץ, איזו מתנה."

יש לגרוסמן, גם זה הקלוף - תודה לאל - חוש הומור ערני וחי, ציני וחותך בבשר, אבל כל עוד אפשר גם מהויסקי הזה ללגום תוך כדי הנסיעה ההזויה הזו, אז אפשר לנוע. נינה באופן אישי ממשיכה והולכת איתי, עדיין חובקת את גופה, מקווה לדב קוטב שיזנק בעקבותיה בשובה מן העבודה ומודה למחלה המכרסמת שהתאהבה בה ואוחזת בה עד כלות.

(כבר הבנתם שאני ממליצה, נכון?)

אווה פאניץ' נהיר, ידידה של גרוסמן ודמות ידועה ביוגוסלביה, עברה בחייה הצעירים ייסורים רבים כתוצאה מהצורך לבחור. כן, לבחור. יש הבוחרים בחייהם בחירות רבות הנוגעות לחיים אישיים, לעבודה למקום מגורים וכך הלאה. אלה משפיעים כך או אחרת. פאניץ' נהיר, מתוך צורך לעמוד בסטנדרטים של אמת מוחלטת, בחרה בחירה שהשפיעה עליה ועל בתה נינה בצורה אכזרית במיוחד.
דויד גרוסמן שמע את סיפורה פעמים רבות ובחר להביא אותו לפנינו עם חירות ספרותית מתבקשת ומאושרת ע"י הדמויות האמתיות. גרוסמן יודע לכתוב והסיפור החזק יוצרים סינרגיה עוצמתית.
ורה (בסיפור, מבוססת על דמותה של אווה), מפציעה לתוך חייהם של טוביה ובנו רפאל בן ה-15, עם בתה המבוגרת בשנתיים מרפאל, נינה. את בעלה איבדה עוד ביוגוסלביה של טיטו. מילוש, בעלה, בחר לסיים חייו מאשר להודות שהיה בוגד ואין הוא כזה. ורה-אווה נקראה לבית החולים ונתבקשה להודות אף היא בבגידה שלא היתה. היא סירבה להודות. סירוב זה גרם להעברתה לגולי-אוטוק, אי בו עברו מתנגדי המשטר חינוך מחדש. בתה נשלחה לגדול אצל אחותה ובעלה נטולי הילדים. איש לא הבין מדוע בחרה ורה להתעקש על האמת בעוד בעלה כבר מת. שקר קטן היה משחרר אותה מיד ומחזיר אותה לבתה. היא בחרה אחרת ולקח כמעט שלוש שנים להשתחרר ולחזור הביתה מאותו אי אכזרי.
הסיפור נחשף לפנינו בסרט הנעשה ע"י הנכדה גילי והבן החורג רפאל, כבמאי. כל הארבעה נוסעים לאי הנוראי גולי-אוטוק. הסיפור נחשף במיקום המקורי ללא כחל וסרק. כאבים חדשים מתגלים וגם לא מעט נחמות.
היכולת של דויד גרוסמן ללהטט בשפה העברית ידועה. כאן הוא עושה זאת במיומנות בלתי רגילה תוך הסתמכות על סיפור חזק. הקריאה זורמת ושוטפת, אין רגע דל. המעבר בין העבר האכזרי לעיתים והמקסים לא פחות בקשר בין מילוש לוורה, וההווה המחזיר את נינה מהניכר לישראל, מביא אתו דרמות נוספות.
שלושה דורות של נשים, אחת חזקה ובלתי מתפשרת, אחת שברירית לכאורה והשלישית, הנכדה, המושפעת כך או אחרת מההיסטוריה המשפחתית, מעניקים לנו חווית קריאה חזקה. דווקא קטע קטן ובלתי שייך נגע מאוד ללב ומדובר בבית קברות לחיות שעשועים. אל תחמיצו.

ספר לרוץ איתו

לעתים ספר מהדהד את עלילתו לתוך חיי, בדמותם של זיכרונות עבר נשכחים העולים ומציפים בגעגוע צובט לב, ולעתים בתחושת השלמה לרגעים מודחקים שבקשתי לשכוח. כעת אני מתפייס וסוגר מעגלים, באמצעות ספרים טובים ונוגעים המהווים עבורי סוג של תרפיה לחיים.

יש וספר משקף חיים שנחווים כעת, ההווה בהתהוות, כמו זה שלנו בקיץ הקורונה, המעיק ומטריף, לא רק ברמה האישית שלנו, אלא גם ברמה הקולקטיבית כבני אדם המאבדים שייכות, המתבטאת יותר מתמיד במושג שנאת חינם, אמירה קשה הנאמרת על רקע ערב תשעה באב, המעציב ומעצים חששות ופחדים קמאיים.

בקיץ הנחווה נוכחים חמסינים מתמשכים, ובפרויקט הקיץ המכביד אותו אני מנהל, שהוא כמו ריצת מרתון מתישה שאין לה סוף. אני מבקש לעתים לצאת למרחבי השדות. בבדידותם להימוג, להירגע ולהרפות ולנשום בהרמוניה. ואני מוצא את עצמי לראשונה הולך ולא רץ, באובדן תחושת חופש מהכוח לרחף מעל השדות בריצה, המחשה כואבת לאמירה, בגידת הגוף ועייפותו המתמשכת.

בימים האלה הקריאה קשה מתמיד, ודווקא כעת בחרתי בגרוסמן, כמו לבקש מידיד וותיק משענת ומרפא באמצעות אחד מספריו, מחשבה חיובית, למה שאני יכול לעשות בכדי שהעולם סביבי והעתיד יראו אופטימיים יותר, ובכדי למצוא כוחות נפש להמשיך קדימה ממה שנשאר.

איתי החיים משחקים הרבה היא בחירה מפתיעה גם עבורי, מכיוון שדרך ורה גיבורת העלילה, גרוסמן מעלה שאלה גדולה ומייסרת, עד כמה בחירה אחת שלה, בה היא הועמדה מול דילמה בלתי אפשרית, עצבה את שארית חייה? האם היא הצליחה לאחר שנים לאחות שברים, ולנסות ולחיות עם אלה שלא ניתנים היו לאיחוי, והאם ניסיונותיה לתיקון היו אפשריים, ומהו בכלל תיקון עבורה ועבור בני משפחתה שנשאו עמם את בחירותיה וטעויותיה כצופן גנטי ממאיר?

לכאורה זהו ספר עצוב וקשה על אסון בחייה של ורה, אך הוא גם אופטימי למה שמייצגים חייה, לאנרגיה שלה, לדאגה לא רק לעצמה, אלא למישהו לידה הזקוק לעזרתה. גם כישלונה לסייע לביתה נראה כל כך אנושי ומכמיר, ומכניס לפרופורציות את הכישלונות האישיים שלי לצד ההצלחות.

ורה, היא דמות המבוססת על סיפור אמיתי, מעוררת השראה, ממחישה את הניסיון למצות את מה שנשאר, וממנו לשאוב כוחות חדשים. אישיותה מעניקה את כוחו הרוחני המרפא של הספר, דווקא לימים אלה. הספר איתי החיים משחקים הרבה, הוא עבורי מישהו לרוץ אתו בימים קשים אלה.

"נעימה מנגינת השאלה שיודעת שתיענה"

כמה כיף לקרוא שוב ספר טוב של גרוסמן!

הספר מתבסס על סיפור אמיתי (את הסיפור המקורי על אוה פניץ-נהיר ניתן לקרוא בבלוג של עידית בחיפוש הראשון בגוגל), סיפור על מערכות היחסים בין אם ובת, בין אב ובת, בין אשה ואהובה ובין איש וההיא שבורחת. בהווה ובעבר. גילי (הנכדה) כותבת לנו יומן שמגולל את הסיפור המשפחתי, כשמובאים גם קטעים כואבים על העינויים באי.

השמות מדויקים ומרמזים, כהרגלו של גרוסמן. הכתיבה מצוינת, עם הציניות הנדרשת וההומור, ובעיקר שיבושי השפה בדמות של הסבתא עושים את הכל (כמו בשם הספר).

דמויות עגולות, יש מקום לכל אחת, כשמכירים יותר ויותר כל דמות על כל גווניה לאורך הספר.

(שנדבר על הספר המסתורי שגילי מזכירה? "מסתרי הנישואין בצירוף תורת הזיווגין")

ספויילרים - יהיו ספויילרים נוראיים ליותר מספר אחד של גרוסמן - ספויילרים

בשנה האחרונה התחילה מגמה קצת מוזרה, שנדמית רק בתחילתה, של ביטול הגרוסמן. אני אומר "הגרוסמן" כי כשמישהו אומר גרוסמן ברור על איזה גרוסמן הוא מדבר. גרוסמן הוא יותר ממה שהוא. הוא לא רק איש שעושה מה שהוא עושה בעולם הוא גם סופר עטור פרסים (נדמה שאין פרס שלא קיבל) שנמכר היטב ברחבי העולם, וכן, איש פוליטי במובן הפובליציסטי והאקטיביסטי של המילה (ופה לפעמים לא מוצא חן בעיני הימין ולפעמים, כפי שקרה לאחרונה, לא מוצא חן בעיני השמאל). אתוודה שאני לא אוהב לאהוב אנשים פופולריים. זה מנהג מגונה שלי, היפסטרי קצת, להיצמד לאנדרדוגים ולחשוד במה שהקהל אוהב. ובכל הזאת את המגמה הזאת, הקטנה עדיין, של ביטול הגרוסמן, אני לא אוהב. אני חושד בה מאוד. והסיבה היא אחת: דויד גרוסמן הוא ללא ספק אחד הסופרים הגדולים החיים בעולם. ולא מבחינה מסחרית, חלילה, גדולתו היא ספרותית גרידא. הספרים שלו, כמעט כל אלה שקראתי עד עכשיו עשויים לעילא ולעילא, כל חוט תפור במקומו, וכמעט בכולם יש לב מוסרי אוהב אדם שפועם בקצב הולך וגובר.

גם הספר הזה מצוין. תיכך תגיע הביקורת אבל לפניה אני מוכרח לציין שוב: מנותק מכל קונטקסט "אתי החיים משחק הרבה" הוא ספר מצוין. הוא לא יצירת מופת, נדמה לי, אבל הוא עשוי בצורה מופתית. והעובדה שיש עוד בני אדם חיים ביננו שיודעים ליצור דבר כזה, שמסוגלים לזה, בהחלט משמחת. הגרוסמן ראוי לכל כתר שהוכתר בו.

על חווית הקריאה שלי השפיעה, שוב, סוזן סונטאג. לפני שבועיים קראתי את ספרה "המחלה כדימוי" וכבר ברור לי שהיא שינתה לי את האופן בו אסתכל בשנים הקרובות על מחלות בספרות. לשיטתה (בשילוב עם שיטתי, שפיתחתי) שימוש פזיז ורומנטי מדי במחלות בספרות עושה רע הן לספרות והן למחלות עצמן, שלא לדבר על החולים בהם, כלומר על האנשים האמתיים שבעולמנו קדום הדעה נאלצים להתמודד עם הסטיגמות שהתרבות הטעינה במצבם הרפואי. כמובן שהחיבר של סונטאג שינה לי את חווית הקריאה ב"על העיוורון", לזה ציפיתי, אבל כאן ממש לא הייתי מוכן. ובכל זאת בזה אחר זה הומטרו המחלות: דיכאון קליני, התמכרות למין, שיטיון, וכן, מה תגידו: עיוורון.

אבל הקריאה הסונטאגית השתלבה בקריאה נוספת. כי גם הספר הזה, כמו רבים אחרים בתקופה האחרונה, מבוסס על מקרה אמתי ולכן נכנס לז'אנר שאזרחיו כה התרבו בשנים האחרונות: ז'אנר האוטופיקשן. במציאות יש לנו את אווה פאניץ' ופה יש לנו את ורה נובאק. שתיהן אותה אחת בדיוק: אישה קשישה אך נמרצת שסיפור חיים מהמם נמצא מאחוריה. ארחיב בקצרה ואסיר את השומן ההיסטורי: כשהאישה הזאת הייתה צעירה היא נאלצה להחליט על ידי הצבא - או שאת חותמת לנו על הצהרה לפיה בעלך שהתאבד בגד בממשלה או שתושלכי לכלא ובתך בת השש וחצי תיזרק לרחוב. גם במציאות וגם בספר האישה בחרה באפשרות השנייה והוגלתה לשלוש שנים לגולי אוטוק, אי קטן בו אסירים פוליטיים חונכו מחדש, כלומר עונו.

מיד אחרי הקריאה קראתי כתבה בהארץ מ-2003 על אווה וראיתי את הסרט שתיעד את הביקור שלה עם בתה, זו שננטשה עבור האמת הפוליטית והגאווה, ונכדתה באותו אי עינויים. רציתי לדעת איפה נגמרת הביוגרפיה ואיפה מתחיל הפיקשן. לגנותי ייאמר שחשבתי שאותה בחירה נוראית שאווה נדרשה לקיים היא המצאה של גרוסמן. גרוסמן אוהב בחירות בלתי אפשריות, הגרלת גורלות, רגעים - מאיות שנייה ממש - שמשנים את הכל. ב"אישה בורחת מבשורה" אורה נדרשה להגריל מי מבין שני חבריה יצא שבת ויבוא אליה וההכרלה שינתה את חיי כולם. ב"סוס אחד נכנס לבר" נער "נדרש" להחליט מי הוא מעדיף מבין הוריו שימות. ופה אישה נדרשת לבחור בין אמת לבתה. כבר מהכותרת של הכתבה על אווה הבנתי שזה קרה באמת, "בחירתה של אווה", וזה בדיוק מה שחשבתי - כמה דופאמין מושחת משתחרר כשקוראים על דמות שעומדת בפני בחירה.

וגרוסמן ער לזה. באותה כתבה מ-2003 הוא מצוטט כשהוא אומר "הבחירות שלה הן מסוג הבחירות של דמויות בטרגדיות יווניות". וזה באמת ככה משחר הספרות: בחירה. כמה מרחק יש בין הבחירות של הספרות לבין הבחירות שלנו היומיומיות והפחות יומיומיות? מה אפשר ללמוד מהן? איך סופוקלס, גרוסמן וויליאם סטיירון יצילו את חיינו? לא ברור. אני מודע לעונג שיש בקריאה על בחירות אבל חושד בהשפעה שלהן על ההכרעות שלנו בבחירות השונות. אווה התפרסמה בין היתר בגלל הבחירה שהועמדה בפניה ובגלל מה שהחליטה, ואני חושב שאותה בחירה היא אחת הסיבות שבזכותן גרוסמן הסכים לכתוב את חייה (עדות לכך היא שבספר ורה מתוודה על הבחירה בשליש האחרון, בעוד הן בסרט והן בכתבה הבחירה מוצגת מיד על ההתחלה. הבחירה הזאת היא חומר טוב, איך שלא נסובב את זה). אם הסופרים רוצים לעזור לנו לכוון את המצפן המוסרי שבו עלינו להיעזר כשאנחנו עומדים בפני בחירות מוסריות אולי זה באמת כלי דידקטי טוב, אבל אני נוטה להאמין שהוא נותר ויוותר כלי ספרותי, משהו שתורם לסופר יותר מאשר לקורא.

אז הבחירה, כאמור, לא הייתה המצאה של גרוסמן אלא של פקיד צבאי עלוב. מה כן המציא גרוסמן? את נינה, בתה של ורה, ואת גילי, הנכדה של ורה. ככל שיורדים דור כך גרוסמן יותר משוחרר. גילי שונה מאוד מנכדה האמיתית של ורה, וכמספרת, גם אם קולה קול גרוסמן, היא מרחיבה את הלב בכנות שלה ובשבירות שלה ובאירוניה שלה. נינה לעומתה, היא חצי מציאות חצי גרוסמן, והיא היא לב הביקורת שלי. אין לדעת אילו חיים עברה בתה של אווה אחרי שננטשה על ידי אמה. בשנת 2003 היא גרה בארצות הברית, אמנית שעוסקת בהכנת תכשיטים, אם לשתי בנות, שכתבה לאמה בסוף הסרט שאחרי הביקור המשותף בגולי אוטוק חייה השתנו והיא מצליחה ליישב את הסיפור של אמה עם סיפור חייה. זה מה שידוע לנו על אדם פרטי שחי באמת. גרוסמן, כמו כל סופר או סופרת הגונים, ניסה להרחיב את הדמות הזאת אל הסיפורת ומעבר לה ולא אהבתי את הבחירות שהוא עשה.

ראשית, השיטיון: נינה מתוארת כמי שכל חייה עברה ממעגל הרסני אחד למשנהו, לעולם לא הצליחה להתיישב, מעולם לא התמסרה למערכת יחסים ופיתחה תאוות הימחקות. היא מתוארת שבירה, מחבקת את עצמה (כמו מרים מ"שתהיי לי הסכין"?), בודדה, פראית, ולפעמים גם מניפולטיבית, נדמה לי. כל זה משתנה כשהיא מגלה שהיא מפתחת שיטיון. שוב, שיטיון. אני אומר שוב כי לא מזמן קראתי את "המנהרה" של א.ב. יהושע וגם שם יש שיטיון שמניע את העלילה. הבעיה עם שיטיון בספרות, נדמה לי, זה שהוא נכתב נהדר. האנליזות נכתבות מעצמן. גם במנהרה וגם בספר הזה המחלה נותרה עמומה. במנהרה הנוירולוג מתעקש שזה משהו קטן, אטרופיה, התחלה, ובכל זאת המילה שיטיון די מהר מופיעה בכל עמוד. פה נינה אומרת שזה שיטיון, אלצהיימר, לא יודעת תקרא לזה איך שאתה רוצה. היא חולה אבל האבחנה עמומה. במנהרה, עומם יש אנולוגיה מסוימת בין השיטיון הביולוגי לבין זה הלאומי, אבל הספר במובן הכי מכאיב שלו מתעסק בהתמודדות של אדם בהתפרקות של הנפש. כלומר היא קודם כל ספר על המחלה ואחר-כך דברים אחרים. פה, לעומת זאת, השיטיון הוא קודם כל דימוי: עונש שמקבלת נינה על תאוות ההימחקות שלה. זאת הייתה החלטה לא טובה בעיני. דמנציה היא עולם ומלואו שמציע אלף ואחד פרוגנוזות שונות שמחרידות את שלוותם של אנשים רבים, לאו דווקא קשישים. אני מכבד את השימוש במחלה הזאת כדי להגיד דבר מה על נינה אבל היה ראוי לכל הפחות לאבחן אותה טוב יותר. לכל הפחות שהדמנציה תהיה בדיוק מה שהיא ולא איזה רעיון ערטילאי. ואני מתעכב על הנקודה הזאת כי היא מדגימה היטב חולשה בתמה המרכזית של גרוסמן: הגוף. גרוסמן הרי מהופנט מהחוויה הגופנית והגוף נוכח פה לעיתים קרובות, גם כדימוי אבל לרוב כגוף ממשי, כאלמנט הראשי של החוויה האנושית. ובכל זאת לעיתים קרובות זה דווקא העיסוק בגוף שמביא אותו לכדי פייטנות נטולת פיזיות.

שנית, ופה לא ארחיב, זאת ההתמכרות למין של נינה, "רק סיפור של שנתיים". גם פה הפיזיות הפכה להיות ערטילאית. גם פה מחלה אמיתית לא נידונה ברצינות הראויה. אבל יותר מזה: דווקא הבת של אווה שבסרט הכאיבה לי יותר מהבת של ורה. בעיקר כי הטראומה שלה הייתה לגמרי שלה, כמוסה מאוד, והצופים לא קיבלו אף ממתק סנסציוני, אף סקופ, אף חשיפה מדהימה שהוכיחה לנו את מה שרצינו לשמוע, שלאדם אין מספיק כוחות בפנים ודרכים להתמודד עם נטישת אם ולכן הוא יידפק ללא תקנה, ישפיל אל עצמו, ישחזר את הנטישה כל חייו. אולי זה ככה. או יותר נכון: לפעמים זה ככה. לפעמים לא. לפעמים גם וגם אבל בגוונים חמקמקים יותר. אני מעדיף את האפשרות האחרונה.

מבקריו של גרוסמן אוהבים לרטון על הקיטש והמוות. כבר אין לי בעיה עם קיטש, המהות עדיין טהורה, גם לילדים הגרוסמניים התרגלתי. זה גרוסמן, לטוב ולרע. לכן באתי. לולא הפגמים קריאה יכול להיות חוויה משעממת. וחוצמזה גם דיקנס לא היה מושלם. ואלוהים, איזו עברית. ואלוהים: הספריה החדשה – אפילו לא תו אחד שאינו במקומו. ככה כותבים ספרים, ככה מוציאים אותם לאור.

מדהים. נפלא. נהדר. יצירת מופת. פשוט אין לי מילים לתאר מה הספר הזה עשה לי. בעבר קראתי את גרוסמן ולא תמיד התחברתי. לכן חששתי גם הפעם. אבל אז קרה משהו אחר.
הספר כאילו "נדבק לי ליד". העלילה נכנסה לחיי. את הדמויות המשתתפות בה שמעתי, כולל המבטא הכבד והשגיאות בעברית.
הדמות של ורה, העוצמתית, לא משתנה לרגע. אבל שאר הדמויות מסביבה - הולכות ומתחזקות תוך כדי הסיפור כשחולשתן יוצרת עוצמה מיוחדת ואדירה.
העלילה הכורכת את בנייתו ושיברו של החלום הציוני, של הקיבוץ עם זוועות המשטר הקומוניסטי, נארגה ביד אמן. ניגודים בתוך אותה האמונה ועדיין הגיבורים נאמנים לתפיסתם הפוליטת והאנושית. ייחוד שקיים רק אצל גרוסמן, ורק בספר הזה.
קשה להגדיר את החוויה שלי מהקריאה כ"הנאה". זה היה הרבה יותר מזה.
(ותודה לחנויות הספרים שמכניסות את יצירת המופת הזו לסל הספרים המוזלים. כך יגיע הספר הנהדר הזה אל יותר ויותר קוראים).

נו, אז קראתם את החדש של גרוסמן?
נכון שזה מתבקש, שקראתי את זה עכשיו? זה בדיוק החדש של גרוסמן, וכל מי שמחשיב את עצמו כאוהב ספר - ודאי שיקרא את החדש של גרוסמן.
וזה דווקא לא כ"כ אני, בעצם, כי את רוב ספריו של גרוסמן לא קראתי. לא שאני מכחישה חלילה את היותו סופר ענק והכל, חיבבתי את ספרי הילדים/נוער שלו, נשאבתי עמוק עמוק אל תוך אשה בורחת מבשורה שלו (הייתי מוכנה לקרוא עוד אלף עמודים שלו לו רק היו נכתבים), אבל הפסקתי באמצע שתהיי לי הסכין ועיין ערך אהבה כי היה לי יותר מדי.
קשה לי עם גרוסמן, קשה לי עם החדירה עמוק עמוק אל תוך נבכי הנפש. עם הכאב הנוקב, עם העליבות, עם הדברים שאין להם תקנה.
בדרך כלל אני לא קוראת את החדש של גרוסמן, ואם קראתי - זה רק אחרי הרבה זמן.
הפעם הוא קפץ לי ליד בספריה, לא יודעת למה.
יודעת בעצם. מסיבה טריוויאלית ומביכה שכזו: העלילה היתה נשמעת מעניינת. הסיפור מבוסס המציאות על שושלת שלוש הנשים, על נטישה ועל בגידה, על סוד משפחתי.
מי קורא גרוסמן בשביל העלילה? מביך להודות בזה, באמת.
אבל עובדה, הספר סקרן אותי, גרוסמן הוא כמובן תו איכות והלכתי על זה.
את הסוד המשפחתי אני מנועה מלגלות כי ספוילר, אלא שהוא מרוח, שחור על גבי לבן, על גב הכריכה של הספר ובכל מקרה בלי זה אין לי מה לכתוב, אז אתם מוזמנים לדלג על ההמשך אם טרם הספיקותם.
גילי, המספרת, היא בת לנינה שנטשה אותה בגיל שלוש ונכדה לורה שנטשה את בתה נינה בנסיבות שלכאורה לא היו בשליטתה - שכן היא נאסרה ונשלחה למחנה לחינוך מחדש, אלא שלמעשה גורס הסוד המשפחתי הנורא - הנסיבות דווקא היו בשליטתה, שכן הובטח לה שאם רק תודה באשמתו ובגידתו של בעלה המת, תשתחרר ותשוב לבתה הקטנה, והיא סירבה.
הסיפור האמיתי הוא סיפורן של ורה ונינה, האם והבת. שתיהן גם מבוססת באופן זה או אחר על דמויות מציאותיות. גילי המספרת היא המצאה ספרותית ולכאורה גם מיותרת, רק שהיא לא.
כי גילי הנטושה לא נטשה אף אחד. לגילי מגיעים כל האמפתיה וההזדהות שלנו. רק שאחרי שהזדהנו עם גילי הנטושה - אין מנוס מלהזדהות עם נינה, האם הנוטשת שהיתה אף היא ילדה נטושה, ומאחר והזדהנו עם נינה הנוטשת - לא נותרה ברירה אלא להזדהות גם עם ורה הנוטשת. כך מושכת אותנו גילי ביחס טרנזיטיבי להזדהות עם שתי הגיבורות המיוסרות, הלא קלות להזדהות והאמיתיות של הסיפור.
כי את האמת יש לומר: יש חסד בספר הזה. יש תיקון, יש מחילה, יש עתיד.
השורות האחרונות של הספר העלו לי לעיניים את הדמעות שכל העינויים שעברה ורה לא הצליחו להעלות (קיטש? אולי, אבל מהסוג החיובי), ולא אסביר למה כי זה כבר יהיה באמת ספוילר.
הדמויות אינן מתבוססות בעלבונן ובעליבותן. הן חזקות ועוצמתיות בדרכן.
הכתיבה, אין צורך לומר, משובחת ובסך הכל מדובר בספר טוב, חזק, כואב אך לא שורט את הבפנוכו של העומק של הנפש.

וסתם הערה קטנונית כי אני לא יכולה להתאפק: תכלס, מה הסיכויים שבאמת היו משחררים את ורה לו היתה מודה באשמת בעלה? האם לוחמה פסיכולוגית שכזו לא היתה מקובלת בחקירות במדינות טוטאליטריות? מבטיחים הבטחות שוא שתשתחרר אם רק תאמר מה שרוצים שתאמר, ואחרי שאמרת והפללת את עצמך - אבוד לך?
האם באמת היתה לורה ברירה, היתה לה אפשרות לא לנטוש את בתה?
קשה לי להאמין, אולי פספסתי משהו בסיפור.

לעתים נדירות, ספורות בחיי, אני חווה חוויה כזו עם ספר - קצת כמו בהתאהבות, קצת כמו ברגע של תובנה גדולה - כמה כאלה כבר יש לנו בחיים?

אחרי שקראתי כמעט את כל ספרי גרוסמן (את כולם, למעשה, למעט ה"פוליטיים" בהם), החלטתי שמגיעה לי הפוגה מהם (במיוחד בהתחשב בכך שהאחרון שקראתי היה "סוס אחד נכנס לבר", שלא חיבבתי בלשון המעטה). התהלכתי במשך שבועות ארוכים בחנויות יד שנייה מאובקות, מידי פעם זורקת מבט למדף הגרוסמני המכובד ואומרת בלב "לא, די, הפעם לא", עד שפתאום, דווקא בסטימצקי, ממרומי מדף ה'חדשים' - ראיתי את "אתי החיים משחק הרבה". המחשבה הראשונה הייתה "הא? גרוסמן חדש?", ואז, כנראה מתוך קול פנימי שכבר החליט שהיה לי מספיק הפוגה בדמות מה שאיננו גרוסמן, פשוט משכתי וקניתי ושילמתי ממיטב כספי על החדש-חדש והלבן-לבן והמריח טוב הזה.

צללתי אל הסיפור הבינדורי של שלוש נשים - טראגיות, גיבורות, עצובות - בקיבוץ וביוגוסלביה, היום ובעבר, במסע בהווה או במסע אחורה, על רקע הגברים בחייהן, טלאים טלאים של משפחה, טראומה על טראומה, קרע על קרע. הלב שלי שתת והתכווץ והתפתל בכל פסקה ופסקה. בכיתי בלי הפסקה, וכשכבר הייתה הפסקה, זה רק כדי לוודא שיש לידי תה חם ושהפסקול שמלווה אותי ברקע ראוי ומתאים ורגיש ומכויל מספיק כדי להוות תפאורה למילים כאלה. זו יצירת מופת שמתארת בצורה הכואבת ביותר מהי אהבת אישה לגבר, מהי הטרגדיה והאיבה האלמותית שבין בת לאם, מהן התלאות והצלקות הבלתי נתפסות שמותירה בנו מלחמה.

מאוד התרגשתי לקרוא את ה'תודות' בסוף, כי אז גם גיליתי (לא לגמרי להפתעתי, יש לומר) שהסיפור הוא למעשה עיבוד לסיפור של אישה אמיתית, שגרוסמן מכיר אישית והיה עד לסיפורה במשך שנים.
הדבר היחיד, באמת - היחיד, שפחות התברג לי טוב, היו כמה משפטי הסיום. חששתי שזה ילך לשם, וזה היה לי מעט - רק טיפונת - קיטשי. ועם זאת, נסלח על רקע המסה המופלאה והנדירה הזו.

יפהפה.