האוסף הבלתי נראה הוא מהספרים היותר קצרים של צוויג, אפילו מתוך הקצרים שלו.

לא אפרט מפאת קוצר העלילה, אבל מדובר בספרון רגיש, נקודתי וטוב.
הייתי אומר שאין פה את ההמראה האופיינית של צוויג לאיזו סערה רגשית ודרמה אנושית, אלא סתם סיפור (שמזכיר אגב את הספר שלו על מנדל של הספרים, כששניהם מתעסקים באספני ספרים ומיני נדירים מה שהיה גם כן צוויג בעצמו),

וסיפור כזה שיהיה נחמד לצרוך בככה איזה ביס אחד מהיר של משהו טעים (ואולי בריא?).

בניו אורלינס, בחגיגות ה-מרדי גרא כשאלפי אנשים התהלכו ברחובות מחופשים לברנשים מפחידים: שרים, רוקדים וצועקים. ירד גשם והיה קר דחקתי בבן זוגי לחזור למלון כי שבעתי ממראות וריחות.
פסענו ברחובות הצרים ועברנו על פני חנויות שהציעו מלבושים מוזרים, מסיכות מאיימות ונעלים נוצצות כמו של דורותי הנאיבית מקנזס.
קצת הלאה משם, בסמטה דיי חשוכה ניצבה חנות ספרים.
נעצרתי על מנת להציץ בחלון הראווה ונראה היה כי היא גדולה מאוד ולה מדרגות לולייניות המובילות לחדרים נוספים, עלומים.
הבטחתי לעצמי לעבור משם בבוקר בעת הפתיחה ורשמתי את כתובתה ושעות הפתיחה.
למחרת הגעתי לשם, סקרנית ומצוידת בתיק גב מהנהנת לבעלי הבית, אחים כנראה נושקים לגיל 80 תכולי עיניים שהביטו בי כמו שני חתולים רושפים, מקומרי גב.
הנהנתי לעברם מודעת למבטם היוקד ושמתי פעמיי לקומה השנייה חיפשתי את מחלקת היהדות אך מצאתי רק מדפים עמוסים בכרכי חוק ומשפט, פוליטיקה ואזרחות.
אך הקומה השלישית שאליה הגעתי באמצעות מדרגות עץ חורקות, אכולות תולעים ופגעי זמן הייתה כבר ממלכה אחרת: שישה מדפים עצומים שהכילו ספרים אודות בני דת משה, בעיקר באנגלית אך גם בצרפתית, רוסית וגרמנית עמדו עמוסים לתפארת מדינת לואיזיאנה. הייתי המומה מאושר והתפניתי לבחון את האוצרות.
לבסוף לקחתי לי שני מנדלסונים, לסינג אחד וספר נוסף אודות חייה של ילדה בסיביר מתורגם מרוסית לאנגלית.
ירדתי למטה שמחה וטובת לב והצגתי את הממצאים בפני מוכר צעיר וחייכן, אפרו-אמריקני שמיהר לחשב את הסכומים בעוד אחד החתולים התקרב אלי, הביט בבחירותיי ומיהר לעצור את החשבון.
״הראה לה את הספר שקיבלנו היום״ אמר למוכר. את דוברת עברית, נכון?
כן! עניתי בפליאה. קיבלנו ספר דיי נדיר והייתי שמח אם תוכלי לתת לנו מעט פרטים אודותיו כי איננו מבינים עברית. בשמחה, עניתי.
ואז נעלם לרגע והביא עמו ספר עבה וגדול וכותרו: משניות סדר
טהרות עם פירוש החכם הגדול רבינו משה בר מיימון ז״ל ועם פירוש הגאון הרב רבינו שמעון בעל התוספות משנוא זצ״ל
הרי זה תלמוד בבלי, עניתי ביראת כבוד.
חיפשתי את השנה שבה יצא לאור – 1647 הודפס באמשטרדם והתחלתי לתרגם לצמד את כל הפרטים שמצאתי.
עיניהם זרחו ושינו צבעם לירוק ונזכרתי כי פעם קראתי אודות עיניו של ביאליק שצבעם היה מתחלף כל אימת שהתרגש לטוב או לרע.
בכמה כסף אתם מתכוונים למכור אותו? גמגמתי. זה תלוי, צריך לעשות עוד כמה בירורים אבל כפי הנראה, לפחות מהמידע הראשוני שמסרת לנו: בין 500 ל 1,000 דולר
תהיי מעוניינת לרכוש? הלוואי ויכולתי מלמלתי באכזבה.
תודה רבה לך על העזרה! יללו במקהלה החתוליים. הספרים שבחרת מעולים אגב, ואת אינך צריכה לשלם לנו פרוטה, הם שלך במתנה.
עזרתי הייתה מינורית, לפחות בעיני אבל נראה היה שעשיתי להם את היום.
קל לזהות את המכור למילה הכתובה ולכרכים עתיקים.
עיניו תמיד מתרוצצות, לעד חסרות מנוחה. על פניו נראה כי הגיע למנוחה והנחלה כאשר מצא איזה מדף ראוי אבל לא, דווקא אז מתחילה אצלו הקדחתנות, התזזיתיות למצוא את הספר שיד אדם לא נגעה בו מזמן, כמו הג׳יני במנורה של אלאדין והמשאלה היחידה של המשועבד היא שיהיה לו סכום הגון על מנת לשלם עבור הכתב ולהיות לו לאדון עולמים.
האלגוריה הנפלאה של שטפן צוויג: ״האוסף הבלתי נראה״ עוסקת באנשים ייחודים אלו.
אינני מעיזה להחשיב את עצמי לביבליופילית מובהקת, אני עדיין בשלבי למידה אך אני מכירה כמה אנשים שימכרו נשמתם לשטן בעבור עותק נדיר מבית היוצר של היינריך היינה או מהדורה ראשונה של ״הרצוג״ מאת סול בלו.
גם צוויג עצמו, כותב הסיפור היה אספן כפייתי של כתבי יד, קטלוגים וכרכים נדירים והיות והכיר את התחביב מקרוב ידע לספר עליו מבלי להישמע פומפוזי ונפוח.
מעשיה זאת כבשה את לבי שכן הבנתי לליבן של הנפשות הפועלות וכמה נעלה התחושה להחזיק ברשותך יצירה חד פעמית, מקורית, עתיקה.
פיסת היסטוריה שרכשת במיטב כספך והיא כולה הוד ונשגבות.
העלילה כה אנושית וענוגה, כה פלומתית ומחממת את הלב כמו שמיכת פוך. על אף קוצר יריעתה, אתה נותר מהרהר בה במשך שבועות ומחפש באדיקות סיפורים דומים, אנשים שתשוקתם כתשוקתך כדי להבין את השיגעון שלהם שטבוע גם בך.
את הספרון קיבלתי במתנה מאדם יקר שתאוותו לספרים גדולה בהרבה משלי ועל כן, עבורי ערכו לא יסולא בפז.
דבר נוסף: ממליצה לעקוב אחרי הוצאת מנגד שהביאה להדפסה את העותק הנפלא.
הבחירות שלהם מדויקות, קולעות ומסקרנות מאוד.

באחד הימים נכנס לקרון הרכבת אדם מבוגר, נקרא לו רוברט, שבדיוק חזר מביתו של סוחר ספרים מכובד, לצורך הסקירה שמו יהיה ג'ימי, מלווה בסיפור משונה שכמותו לא שמע מעולם. הוא התיישב אל מול חבר שאותו זכר מאחד ממסעותיו בדרכים. בנסיעה ברכבת הסביר רוברט שמאז האינפלציה, מאז שהתנדף ערכו של הכסף מהעולם, קשה לעסוק במסחר, שלא לומר מסחר של כתבי ספרות ורוח, אמנות ומוסיקה. המצב בעייתי ולכן החליט לעשות מעשה ולבדוק את הפנקסים בהם מתועדות כל אותן העסקאות שנעשו במרוצת השנים. באחד מהדפים ראה רישומים של אדם מבוגר המתעודים שנים אחורה, אותו אדם עשה עסקים עם אביו וסביו של רוברט. הוא החליט לצאת ולחפש את אותו סוחר, גימי, שהיה אחד מסוחרי הספרים המכובדים והוותיקים בברלין. כל יצירה מוסיקלית וספרותית, ציור ומסמך בעל ערך אמנותי והיסטורי היה משיג, קונה, מחליף ומוכר.

גימי גר בביתו יחד עם אשתו ובתו. ראייתו הידרדרה ולבסוף התעוור לחלוטין. מאז יושב בביתו ובחייו נדמה ויש נקודת אור אחת ברורה שמצליחה לרומם נפש של זקן בא בימים, נפש של אדם שכל חייו אסף וסחר באמנות לכל צורותייה. מאחר ומצבו כבר לא כבימים ההם, הוא מבלה את זמנו בעיקר בבית ובכל יום למשך שלוש שעות מתיישב ולפניו פרושים כל אותם מסמכים, כתבי עת, ספרות, שירה וציורים. יושב אל מול האוצר החשוב לו יותר מכל דבר אחר בעולם, אוצר אמנותי אליו הסב את כל תשומת לבו ואותו אהב ושמר. יושב ומביט, יכל היה להביט שעות על אף העיוורון ובכל זאת היה אפשר לראות מתחת לעיניו הלבנות, אושר מרובה ותחושת סיפוק עמוקה ומרגשת, עיניו המתות נצצו כפנינים.

באחד הימים נשמעו נקישות על דלת ביתו של גימי, אשתו פתחה את הדלת ולפניה עמד רוברט. רוברט נכנס וסיפר לגימי את הסיבות מאחורי המסע אליו יצא. גימי הבין שכנראה הגיע לצורך עסקים ומסחר והסביר לו שפרש מזמן ואין לו מקום בעולם העסקים החדש של הצעירים. רוברט אמר שאין לו שום כוונה למכור או לקנות ובכלל יהיה זה כבוד גדול עבורו להעיף מבט באוסף המרשים. הם קבעו שיגיע לכאן בשעה שלוש בדיוק ולאחר שיחה מעניינת קם רוברט והלך. לפני שעזב נגשה אליו אשתו של גימי והסבירה לו שהמצב שלהם בשנים האחרונות הידרדר יותר ויותר, בעלה עיוור ואין ביכולתו לעשות דבר והכסף אזל במהירות. היא הבהירה לו שיש כמה דברים שהוא לא יודע וחשוב שידע לפני הפגישה שלו עם בעלה, ויותר מכל, שינסה להבין.
על מה כל המהומה? את זה תצטרכו לגלות לבד.

נדהמתי לגלות כמה דומים שטפן צוויג וסוחר הספרים עליו מסופר בסיפור הקצר והמקסים הזה. סיפור שמאוד מזכיר את מנדל של הספרים. שני הספרים מספרים את סיפורם של אנשים דומים מאוד שכל עולמם היה סביב אמנות. הם הקדישו לכך את כל כולם ומשם הסיפוק הגיע, הם הרגישו חיים אל מול אותן יצירות אמנות, אל מול ההיסטוריה שנשפכה מכל אחת ואחת מהן, הסיפורים והעובדה שהכל שייך להם. את שניהם פקדו אסונות כאלו ואחרים. ובכל זאת, יש הבדל גדול בין מנדל לגימי שלנו וכמו שכבר אמרתי תצטרכו לקרוא כדי לגלות.

שטפן צוויג מעולם לא מאכזב, כתיבתו נוגה ונוגעת.
זהו סיפור על החיים, על רוח ומטריאליזם, על אהבה, על הקרבה למען עושר ובעיקר אושר. נפלא.
קריאה מהנה.