זהו ספרה השני של הילה ארוון שאני קוראת. ספרה הקודם "סודות באחוזת השושנים" זכה לאהבה ושבחים מהקוראים.

בספר "הדרך הביתה" הילה נוטלת שתי דמויות מנוגדות לחלוטין וממגנטת אותן. הדרך למגנוט מלווה בדרך כלל באי-הבנות, חששות, סיטואציות מביכות ומשעשעות, עיצורי תקשורת ועוד.

את כל המרקחת הזו הילה עוטפת באטמוספרה ישראלית ודמויות משנה ססגוניות.

ניכר שהילה ארוון אוהבת אנשים מכל צבעי הקשת. בספר הנוכחי תמצאו את אנשי העיר, הכפר, הקיבוץ, חקלאים, תעשיינים, פרסומאים, אנשי הייטק, חייל צה"ל, תלמידים ומחנכים.

העלילה מתחילה בינואר 2011, קופצת למאי 2014 שבארצנו אווירת פיגועים, חטיפת שלושת הנערים, מבצע "צוק איתן", וההישרדות של תושבי דרום הארץ ועוטף עזה. סיום העלילה באוגוסט 2015. לא שהיה לנו אז קל במדינה... אבל לפחות באותו חודש היה פיצוץ מבוקר... "גשר "מעריב" פוצץ באופן מבוקר, והחלו עבודות התשתית לרכבת הקלה בת"א.

וככה זה מתחיל...

יום חורפי, מזג האוויר קודר, טיפות גשם כבדות הולמות על גבי גג מכוניתה של שירלי, שיצאה לפני דקות אחדות מביקור אצל רופאת הנשים. את הבשורה על ההיריון שירלי תודיע לבעלה בסופ"ש, בצימר צפוני שתכנן לה בעלה.

אבל,,, כידוע, האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק מלמעלה...תוך כדי נהיגה שירלי הסיטה את מבטה לעבר הטלפון הסלולארי ו.... ב-ו-ם....

לא היה מנוס מהתנגשות עם המשאית שהאטה בהפתעה לפניה.

המכונית של שירלי הסתחררה, הצמיגים צרחו תוך כדי מאבק באספלט החלק...

המכונית נמחצה תחת כובד משקלה של המשאית. כל מה ששירלי שמעה היה התנפצות של זכוכיות ואז אפלה...

כשלוש שנים לאחר הטרגדיה, מצטרפת דמות חדשה בשם גאיה הדר. גאיה נהגה במכוניתה החדשה לבית הוריה המתגוררים במושב רננים בדרום הארץ. לזנב מכוניתה נדבק טנדר לבן, וסנוור את עיניה, כדי שתפנה את הדרך... גאיה לא נכנעה, המשיכה בדרכה, ולא התייחסה לנהג שביקש לפנות לו את הדרך.

לבית הוריה, גאיה הגיעה במסגרת חופשה שנטלה לעצמה, שרונן בן-זוגה היה אמור להצטרף אליה בסופ"ש.

כמו שקורה ברוב הספרים הללו, "ב-מ-ק-ר-ה" נהג הטנדר המסנוור – סער רוזן, ניראה בגינת הוריה משוחח עם אימה-גילה.

המפגש בין גאיה הדר וסער רוזן טעון היסטורית. גאיה נזכרת באירוע מימי התיכון ומתחפרת בתוכו. פצעיה נפערו מחדש והתנהגותה כלפי סער, מנותבת לאורך העלילה, על ידי אותו אירוע טראומתי.
למרות התנהגותה הבלתי הגיונית ומוסברת, סער מצידו המשיך לנהוג כלפי גאיה באיפוק.

שניהם היו מאוד שונים, היא-קופצנית, רגשנית, חשדנית, צמחונית וניזונה מאוכל בריא, והוא לעומתה רגיש, מאופק, מחוספס, לעיתים ציני, ואוכל בתאווה גדולה סטיקים.

המפגש ביניהם משנה את חייהם. שניהם יוצאים למסע אישי על רקע "מבצע צוק איתן" ופיגועים, ומנגד הנופים הפסטוראליים של מושב רננים.

גאיה ייצגה את הבחורה הישראלית, שעוזבת את חיי המושב לטובת החיים התוססים ב"עיר ללא הפסקה". היא יחצני"ת בחברת הייטק, מנהלת זוגיות עם רונן, ומתכננת להם עתיד משותף וורוד.

בניגוד לגאיה, סער מצולק רגשית וכל עולמו היא דפי-ביתו. הוא ייצג את החקלאי, הרפתן שטוב לו עם הפשטות והשקט של הכפר.

הספר "הדרך הביתה" מגולל מגוון של דמויות במשפחה הישראלית, וביחסים המורכבים שבינו לבינה.

בניגוד לספרים אחרים שעוסקים בסוגת הרומן הרומנטי, הילה ארוון נמנעת בספריה כמעט מסצנות מין. חיצי כתיבתה מופנים לרגשות, לאווירה, ולנתיבים שהאדם בוחר לעצמו.

אהבתי את בחירת השמות לדמויות הראשיות:
גאיה-אלת האדמה והארץ.
סער-זכה לסערה בחייו וגם ידע להסעיר.

לגאיה לא התחברתי, משום שהיא שיקפה בעיניי סוג של ילדותיות, חוסר בגרות, עיוורון ותמימות שגובלת לעיתים בחלמאות.

למרות, שכריכת הספר המעוצבת מעוררת תשומת לב בערמת הספרים בחנות, אני הייתי בוחרת דווקא עיצוב שונה..

אם תקראו תבינו את הקשר בין המשולש: שירלי, גאיה וסער.

בשורה התחתונה: "הדרך הביתה" הוא סיפור ישראלי קליל, קולח המתמודד עם אגו, משקעים היסטוריים , סוגר מעגלי חיים, ונגמע בשלוק אחד.

נהניתי? כן, התאים לי לתקופה הזו.
אהבתי? כן, למרות שהעלילה צפויה..
אזכור אותו? לא, כי בעוד כמה שעות כבר אהיה שקועה בספר אחר.

בשורה התחתונה: ספרות קנ"ש-קראתי, נהנתי, שכחתי.

מומלץ לקריאה לימים שהריכוז נמצא בשלב האחרון של הסולם.

לי יניני

רומן מקור, הוצאה עצמית , 324 עמודים, שנה: 2016

החמצה אחרי הסופרלטיבים סביבו ולמרות הרגעים היפים והישראליות.
על רקע 'צוק איתן' וירי על עוטף עזה- סיפור אהבה צפוי (וקיטשי) למדי שנראה בלתי אפשרי, כמובן.
גאיה הדר היא באמצע שנות העשרים וגדלה במושב סמוך לעזה שעברה למרכז בעקבות עבודתה, יש חבר ומדי פעם מבקרת את משפחתה. באחד מביקוריה היא פוגשת באקראי את ה'נמסיס' מהתיכון סער רוזן שהיה מוקף חבורה מעריצה בשל חיצוניותו הנאה והכריזמה. היא נותרה מחוץ למעגל הזה ומדי פעם מושא ללעג.גם כעת סער נתפס בעיניה תחילה כבעל בטחון עצמי מופרז ויהיר.
בביקוריה סופג האזור רקטות ומפלס החרדה גואה. היא מתיידדת עם דפי,ילדה צעירה ומתברר שהינה בתו של סער. למרות יחסה השלילי כלפיו ותפיסות העולם השונות (כולל היותם רפתן טורף סטייקים וצמחונית) היא מוצאת בו צדדים אחרים ונקשרת מאד לבת. עם ספקותיה כלפיו נוכחת בהדרגה שהתבגר והשתנה גם בשל טראומה שחווה. התפתחויות פתאומיות לא קלות בחייה מחוץ למושב משנות הרבה ועליה להחליט לאן מועדות פניה.
ואיך אפשר בלי הרכלניות הזקנות המרושעות של המושב עם רעיונות ואג'נדה משלהן והאמא ה'יאכנע' הדאגנית לבתה הרווקה.
-אממה, הכתיבה מחרבת. לפעמים הרגשתי שחזרתי בזמן לשיעורי חיבור ביסודי. משפטים ארוכים ותיאוריים עד גיחוך ואין ספור פסיקים מיותרים. סער חובש כובע רחב שוליים- "מה הוא חושב לעצמו, שהוא קאובוי בטקסס?" השמש השוקעת במערב וקרניה צובעות את השמיים בצבעים עזים, ניחוח המטעמים של אמא על צלחת ששוליה בצבע זהב והלימונדה הצוננת, "הריצפה הזו מזמן לא ראתה את סמרטוט הספונג'ה מקרוב"; "המאוורר הישן נאבק לצנן את האוויר החם שנכנס פנימה דרך החלון ומשב הרוח החמים הביא עימו את ציוץ הציפורים יאדה יאדה יאדה..."- ממש על קצה המזלג.
שוב ושוב 'בריכות עיני הטורקיז' של סער ובתו.
כאמור, יש רגעים יפים והיה יכול להיות הרבה יותר טוב אם היה פחות נמרח וקיטשי כולל שיחות בין הדמויות והגיגיה של גאיה בינה לבין עצמה.וחבל, כי מדובר בסיפור הכי ישראלי המוכר לכולנו-הסכסוך עם חמאס, צבא, מרכז מול פריפריה, עיר מול מושב,משפחתיות וסחבקיות, הישראלי היפה והמתנדב ואירועים שהחיים יכולים לזמן- שהכתיבה מרדדת.

ב-2014 ביקרתי את הוריי בזמן מבצע צוק איתן. הורי, המתגוררים בדרום, מורגלים היטב בשגרת "צבע אדום".
רצה המקרה, ואת הספר קראתי בזמן ביקור בבית הוריי.
ספרים רבים נכתבו על הווי החיים הישראלי, אך לא רבים עוסקים בנושא היישובים בדרום הסובלים מהפגזות חוזרות ונשנות מכיוון רצועת עזה. הספר מיטיב לתאר את הווי החיים והלך הרוח באותה תקופה ב-2014. הכתיבה נפלאה, ועריכת הספר מצויינת.
התייחסותן של דמויות מהמרכז המנותקות מהמתרחש ומהמצב הבטחוני, הירתמות העם למען חייליו ותיאור אזורי הכינוס והחיילים השבים מן החזית מחזירים את הקורא לאותה תקופה.
למרות הנושא הנוגע ללב וסיפורן המכמיר של הדמויות, לא ניתן להגדיר את הספר כ"כבד". הוא רומן מקסים, מרתק ושובה. על אף התקופה הקשה עליה הוא מבוסס, אין בו נקיטת צד על המפה הפוליטית. הוא עוסק אך ורק בדמויות ובמה שעובר עליהן.
ארוון מיטיבה לכתוב, וזהו ספרה השני שאני קוראת בשקיקה. היא לא מפריזה בתיאורים, ולא מסתמכת על סצנות מין על מנת למכור (כפי שנפוץ לאחרונה). האהבה בספריה מספיקה על מנת לשבות את לב הקוראים, והחיבה לדמויות נשארת עמי הרבה לאחר סיום קריאת הספר.
השפה פשוטה, יומיומית, אך עשירה בדרכה. העלילה לא מייגעת, כך שאין בספר רגע דל של שעמום. הקריאה בו הייתה כה מהנה, עד שלא יכלתי להניחו מידיי.

אז ככה, הכתיבה נהדרת, והתיאורים מרגשים כלכך ממש הרגשתי את השלווה והמשפחתיות במושב. דבר אחד הפריע לי עד כדי כך שהוא גרם לספר לקבל 2 כוכבים. הספר היה , אל תתעצבנו, שטחי נתחיל בזה שהדמות של גאיה מייצגת את כל הדברים שאני שונאת ,היא הבחורה האחרונה עלי אדמות שהייתי בוחרת בה להיות חברתי וקל וחומר כדמות להתחבר אליה. היא בת 26 אך ילדותית ובעיקר נסחפת. קשה לי "כבשים אחרי העדר" אני אוהבת אנשים שמכתיבים את הכללים לעצמם .הם לא רצים 7 פעמים מסביב למושב כי הם אכלו עוגה אתמול וחס וחלילה שתהיה להם בטן קטנה,הם לא הולכים לפי הדעה החברתית ההרסנית שאישה צריכה להיות סמל של יופי ואלגנטיות,בנוסף היא מייצגת את תרבות "תל אביב" שאני כלכך שונאת! איפה העומק? איפה החמימות? מה קרה לרצון לגלות את עצמך ואת העקרונות שלך ולא ללכת לפי המודרניזציה והכללים של אחרים?!. אם הייתי יכלה לדבר אל גאיה הייתי אומרת לה: גאיה תתבגרי! תתחילי לאכול ותחשבי פחות על המראה החיצוני שלך זה לא הכל בחיים! מותר שיהיה בטן ומותר שיהיה שומן רופס בידיים, מותר לא להיות יפה לפעמים,ומותר שיצמח חצ'קון. הבטחון העצמי שלך לא צריך להיות תלוי לא בעבודה שלך , לא בהצלחה שלך, ובעיקר לא בשרירי הבטן שלך! אני מניחה שזה כלכך חורה לי כי אני צעירה ואני מחפשת בכל מה שאני קוראת ורואה סוג של מודל ודרך חיים. וממש התאכזבתי כי אני בת 18 מבולבלת ומבולגנת אבל הרבה יותר בוגרת מגאיה.
עצבן אותי שהיא לא אוהבת ילדים אבל משום מה מכל הילדים "המריירים והמעצבנים" בעולם היא התחברה דווקא לבת של סער, צירוף מקרים מוזר,לא?
לעומת זאת סער מייצג הרבה תכונות שאני בהחלט מעריכה,בגרות, יכלת הכלה, עומק , שנינות,ובעיקר אהבתי את מה שהוא ענה לא על היותה טבעונית כי לדעתי גאיה בחרה להיות טבעונית כי זה גורם לה להרגיש רחמנית ועמוקה, אבל היא לא מבינה שרחמנות ועומק מגיעים מבפנים.
המערכת יחסים ביניהם רדודה.כל מה שאני אוהבת בזוגות טובים זה שהם "סובלים את השריטות" אחד של השני בדרך מכילה ואוהבת וביחד הם מרפאים אחד את השני , הם עוברים מסע שהופך אותם לאנשים טובים יותר ומאושרים יותר.
בקיצור הספר היה קצת שטחי , חסר שנינות , ועומק אבל סביל.

הדרך הביתה / הילה ארוון

חייבת להתוודות- אני לא אוהבת ספרי רומנטיקה וקיטש. ובכל זאת..לא יכולתי להניח את הספר...

גאיה - תל אביבית (במקור מישוב בעוטף עזה), בעלת משרה נחשקת, בן זוג רציני(כך לפחות היא חושבת) וחיים עירוניים לחלוטין מגיעה לביקור ארוך יחסית בישוב הוריה. בעל כורחה היא עוברת שינוי מקצועי ואישי אך לא מהותי(עדיין נשארת תל אביבית לחלוטין) אך האם תמצא את האומץ לעשות שינוי אמיתי ולחזור למקורות שלה?
היא מכירה את סער, אותו מלכתחילה לא אהבה עוד בילדותה, בה אירע לה מקרה כואב ומצער בגללו וחייה צפויים להשתנות מהקצה לקצה, אם תבחר לעשות כן.

הספר כתוב כל כך יפה, כל כך מזמין, כל כך אותנטי וכל כך סוחף!
ספר שכל כולו ישראלי וגם היום, 4 שנים אחרי צוק איתן, התקופה בה מתרחש הספר- עדיין כל כך רלוונטי.
לא יודעת מה יש בשם הזה, סער, זה הספר השני שאני קוראת לאחרונה שסער מופיע כדמות גברית במיוחד (הראשון שמים אדומים).

לא אשקר - היה המון קיטש ולפעמים גלגלתי לעצמי עיניים אבל נהניתי מכל רגע!
מצפה לקרוא ספרים נוספים של הילה.

ישראליות במיטבה, דמויות מהיומיום ושפה עשירה וישראלית. בהחלט ניתן לומר שהילה ארוון עשתה זאת שוב בספרה השני.

הדרך הביתה הוא סיפור ישראלי עדין ומרגש.

גאיה וסער ילידי אותו מושב בדרום הארץ שפנו איש איש לדרכו. כעבור שנים כשנקרית ההזדמנות והם נפגשים צפים ועולים תחושות ורגשות מהעבר. גאיה מגלה שהצלקת הפיזית והנפשית שלה מאז התיכון עדיין מבעבעת בה והתנהגותה כלפי סער מובלת דרך צלקת זו. סער מצידו שומר על איפוק. טראומה שעבר שנתיים לפני שנפגשו מנתבת את חייו ואת יחסו לגאיה.

בצל פגישתם המחודשת בשבילי המושב משתנים לא רק חייהם של השניים אלא גם חייהם של כל אזרחי המדינה עם פרוץ מבצע 'צוק איתן'.

גאיה מגלה לחרדתה שחייה בשנתיים האחרונות היו על חוט השערה. מה שנדמה היה לה כחיים מסודרים ובטוחים מתגלה ברגע אחד כשקר גדול ומכאן עליה להמשיך. או לשקוע במרה שחורה או לשקם את חייה, את אכזבתה ואף את מקום פרנסתה.

היחסים בין סער לגאיה נדמים כצעד קדימה שניים אחורה. המון אי וודאות לצד המוני רגעים קטנים של פרפרים קטנים בלב.

המסע ביחסים ביניהם מלווה במראות, ריחות וצלילים. מיטיבה מאוד הסופרת לתאר ארוחות חג ישראליות, קיץ הביל, ריחות הרפת ושדות העגבניות ואת הפחד והחרדה שטמונים באזרחי המדינה בכלל ובתושבי הדרום בפרט כשטילים ורקטות מלווים את הקיץ של גאיה וסער.

גם את החיים והמנטליות במקום קטן מיטיבה הסופרת לתאר. כולם מכירים את כולם. הרכילות והידיעות מופצות שם ביתר מהירות והלשון כשלא שומרים עליה עלולה להרוס בין בכוונה ובין שבלי כוונה.

זהו ספר עדין ומרגש שבקלות נוגע בכל אחד מאיתנו. כמו בספרה הקודם 'סודות באחוזת השושנים' גם בספר זה הדמויות הן דמויות שכל אחד ואחת מאיתנו מכירים או הכירו בחייהם. הם הבן של השכנה או הבת של החברה. הסיטואציות בספר אינן מופרכות ואינן מומצאות. לרגע מתוארת סיטואציה שכמו חותכת בבשר החי בכאבה וברגע אחר סיטואציה עדינה ומרגשת גורמת לחיוך ענוג.

כדרכה של הסופרת השפה עשירה בישראליות נפלאה. לא סלנג רחוב ולא שפה גבוהה. זוהי שפה שכולנו מדברים אותה ומכירים אותה בדיוק כמו הדמויות.

כילידת הדרום שעזבה למרכז וחזרה דרומה, כמי שעברה את המבצעים, הטילים והמקלטים הזדהיתי עם חלקים נרחבים מהסיפור ואין זה כלל מובן מאליו.

קחו לכם ערב עם רוח סתווית נעימה. תתענגו על מסעם של גאיה וסער ותזכרו:

כשנוהגים העיניים תמיד על הכביש. אל תשחקו עם החיים שלכם ושל אחרים.

אל תקשיבו לרכילות – היא רק הורסת.

כשמשחררים את כעסי העבר רואים ומרגישים דברים נפלאים.



עריכה:נועה טל

אחרי שנהניתי מאוד מסודות בגן השושנים קיוויתי שהדרך הביתה ישמור על הרמה להפתעתי מהרגע שהתחלתי לקרוא התאהבתי בסיפור, בדמויות, ברומן בין גאיה לסער וההתנגשות בין שתי העולמות שלהם ולפי דעתי הספר יותר טוב אפילו. כל הכבוד לסופרת שהצליחה להוציא ספר שני כל כך טוב !

לאחר קריאת ספרה הראשון של הילה סודות באחוזת השושנים פשוט חיכיתי לספר הבא שלה,הספר הדרך הבייתה מספר סיפור יפה על אהבה שנרקמת בין שני גיבורי הסיפור בתקופת מבצע צוק איתן,ספר יפה קליל וקריא כתוב בכתיבה רהוטה וספרותית מאוד,ספר טוב להעביר שני ערבים בכיףףףף

רומן רומנטי מודרני מאוד הדומה בסגנונו לרומן הביכורים של הסופרת