האם צריך לקרוא כל ספר שהגיע לידיים? האם צריך לכתוב סקירה על כל ספר שקוראים? לא בטוח. אבל אפשר לפחות לנסות. בלי לשים לב לקחתי באותה תקופה שני ספרים בעלי נושא משותף. כמו "הנמלטת האחרונה", גם ב"המצאת הכנפיים" יש לבנים ושחורים, דרום ארצות הברית, נשים בעמדת נחיתות, עבדים שחורים בשיעבוד. כמו כן יש בשני הספרים תפקיד חשוב לשמיכות טלאים, ולקוויקרים. קרוב. אולי אפילו קרוב מדי. האווירה הדומה ערבבה לי את שתי העלילות השונות בראש, ועשתה שמות. "הנמלטת האחרונה" הוא סיפור בדיוני, בעוד המצאת הכנפיים מבוסס בחלקו על סיפורן האמיתי של האחיות גרימקה. מצד שני, התחושה היא שהתחקיר שטרייסי שבלייה עשתה היה הרבה יותר רציני, מקיף ומעמיק, ולכן משווה לסיפור הבידיוני שלה, עומק רב יותר מזה שהצליחה לארוג סו מונק קיד לסיפור האמיתי בחלקו.

השמיכות הן החלק החשוב. נוח לחשוב שאדם אנאלפבית הינו מחוסר השכלה, ולכן בור, אינו מסוגל להשאיר מסרים ומורשת אחריו. מכאן גם הדרך קלה לחשוב שאינו אנושי, אינו חש כאב, ושאינו מתאים אלא למלאכו הבזויות ביותר. ה"כנפיים" משולשי בד העוברים כמוטיב קבוע מטלאי לטלאי, מספקים לשרלוט אמצעי ביטוי. כך היא מעבירה בצורה נסתרת וברורה כאחד, את סיפור חייה להטי ביתה. כך היא גם מעבירה אליה את התשוקות, הרצונות, והשאיפות שלה. שרלוט והטי הן דמויות משניות, אבל השמיכה הזאת היא בעיני החלק החשוב של הסיפור. שרה היא ה"גברת" של הטי, היא לבנה ושייכת לאצולה. אך גם לה כבלים משלה, כבלי מסורת והדברים שנאות לעשות או לא. הסיפור של שרה, המלחמה הכפולה שלה, הוא עיר הסיפור. אבל השמיכות של שרלוט הן אלה שמשכו את לבי.

ספר זה מלמד כל כך הרבה על העבדות של שחורים באמריקה, ולפעמים טוב ללמוד דברים מפרוזה ופחות מספר עיון. בחצי הראשון של הספר, בו מתואר על משפחת בעלי עבדים בדרום, מתואר מאוד יפה החויות של עבדים שחורים אצל לבנים, היום יום שלהם, הגאוה שלהם, קריאת התיגר הקבועה שלהם, הפחדים והאומץ. אם כי יש לומר שהחצי הראשון היה משעמם מעט, וללא התפתחות ממשית, לעומת החצי השני שקראתי בשקיקה. מדובר על שרה גרימקה ואנגלינה גרימקה, דמויות היסטוריות אמיתיות ומבין הראשונות בהיסטוריה (או הראשונות ממש) שהטיפו לביטול העבדות והקדישו את חייהן למלחמה על כך. תוך כדי המאבק נגד העבדות הן גם לחמו על זכויות נשים להביע דעתן בזירה הציבורית, להשפיע על חיינו ואף לחמו על זכויותיהן להצביע. המלחמה נגד העבדות נשזרה יחד עם המלחמה על זכויות נשים. יש הרבה פרטים מציאותיים אבל גם הרבה דברים שהסופרת בדתה. הסופפרת כתבה בסוף הספר ש"אוהל הדוד תום" קיבל השראה מעשייתן של נשים אלו, הוא למעשה נכתב בזמן המחאה על העבדות באמריקה.

הסיפור מתרחש בסוף המאה ה 19 בצ’ארלסטון שבדרומה של ארצות הברית, והדמויות המובילות את הסיפור הן שרה גרימק, בתו של בעל אחוזה והטי, השפחה השחורה שלה. שתיהן, כפי שאפשר להבין משם הספר, לא משלימות עם המציאות בה הן חיות ורוצות להצמיח כנפיים כדי להשתחרר מהדפוסים, ההרגלים, והחוקים שכובלים אותן.

הספר ממחיש את התקופה, גם בתיאורי הנוף, הבגדים, התלבושות והמאכלים וגם את הלכי הרוח החברתיים. הן במעמד הגבוה, של הלבנים, והן במעמד של השחורים. גם העבדים וגם בני החורין. בספר מתוארות סיטואציות יומיומיות, חלומות ושאיפות וגם אכזבות וכעסים על הרקע הזה. הכתיבה הנהדרת, וגם זה שסיטואציות תוארו משני צידי המתרס, הכניסו אותי לאווירה וסחפו אותי לדילמה על שוויון, שינויים במערך החברתי, זכויות נשים וזכויות של מיעוטים ומקומה של הדת וסוכניה בסדר החברתי. מחשבות שמתכתבות עם מה שקורה גם בימינו אנו.

כמה מרחב יש לנו, בחיי היום לשנות ולהשתנות? כמה מזה יאפשרו לנו הסובבים אותנו מבלי שהשינוי יאיים עליהם? כמה רחוק נהיה מוכנים ללכת אחרי החלומות שלנו ולשלם מחיר אישי וחברתי? – כל אלה שאלות שהגיבורות מתמודדות איתן. גם שרה הלבנה, שכביכול כל העולם פתוח בפניה ולמעשה חוקים חברתיים נוקשים כובלים אותה, ואיומים בנידוי וחרם. וגם הטי השפחה השחורה שמוצאת אפשרויות למרי גם בתוך החצר הקטנה, וגם בדרך שבה היא מפלסת לעצמה את הדרך החוצה ממנו.

למרות שהעבדות בוטלה מזמן, אפשר ללמוד משתי גיבורות הספר, דרכים יצירתיות להצמחת כנפיים כי מעמדות חברתיים והרגשת כליאות הם סובייקטיביים, ורק אנחנו נוכל להוציא את עצמינו מהם.



אני ממליצה בלב שלם – לקרוא!!

המצאת הכנפיים – The Invention of Wings - מאת סו מונק קיד

הסופרת לוקחת אותנו לעבר (מ-1803), לתקופת העבדות באמריקה. תקופה בה כל האריסטוקרטיה החזיקה עבדים לרוב. התושבים האמינו בלב שלם כי "האל הועיד אותם למשול בהם."

גיבורת הסיפור – שרה – בתו של שופט, פטריוט דרומי, אריסטוקרט ובעל עבדים, אינה נשואה, מגיל צעיר התנגדה לעבדות, הפכה לקווייקרית (מתנגדי העבדות הנמצאים באזור אחר של המדינה, צנועים ואינם חיים חיי ראווה). אחותה הצטרפה אליה בשלב מאוחר יותר ושתיהן הן אלו שפעלו ראשונות כסוכנות נשים מטעם האגודה לביטול העבדות. אחת היא זו שכתבה הראשונה מנשר פמיניסטי מקיף והשנייה דיברה בפני גוף מחוקק.

התקופה היא זו בה עבד העובר ברחוב ומולו מתקרב אדם לבן, עליו להרכין ראש ולזוז מדרכו. תקופה בה ישנם ספסלים המיועדים לעבדים בלבד ואסור ללבנים לשבת עליהם. תקופה בה שרה - בת הגביר - מקבלת מתנה ליום הולדתה האחת עשרה: עבד, ילדה בגילה שתלווה אותה ותדאג לה למשך כל הימים. זו תקופה בה העבדים ישנו על השמיכה ברצפת הפרוזדור, צמוד אך מחוץ לחדר אדוניהם: "הייתי שוכבת על הרצפה בפרוזדור, מנסה להתחמם ברוח פרצים, מתהפכת ומחפשת את הקרש הכי רך. הסתדרתי עם הסבל הזה וקיבלתי נחמה מהמים."

הסופרת אינה חוסכת בתיאורי זוועה על עינויי העבדים כאשר לא ביצעו את תפקידם לשביעות רצון, או מכל סיבה אחרת שהתחשק להם לנקוב בה. אם זו הייתה צריבה באש על כל חלקי הגוף על ידי ברזל מלובן, עקירת השיניים מהפה בפטיש או הובלתם ישירות ל"בית המלאכה" לעינויים. לאלה שגנבו אוכל או שדיברו הרבה מדי, קבעו להם זמם-ברזל על הפה שהוחדר על ידי חודים מברזל לפה וחוזק עם מכשיר מיוחד מאחורי הראש. ניתן לומר, כי כל הטיפול בעבדים הייתה אכזריות לשמה, ללא נקיפות מצפון או חרטה.

אהבתי את דמות הילדה, העבד, שהסופרת יצרה – הנדפול. את סגנון דיבורה האותנטי, את הדימויים שמשתמשת בהם, הכל כדי להמחיש ולהשלים לנו את הדמות לנגד עיננו:
"היא הצמידה את האצבעות שלה חזק חזק לעפעפיים כדי שהם לא יישפכו."
"היא דחפה את עצמה למעלה לאט, רזה כל כך שהגוף שלה נראה כמו גבעול שצומח מהמזרון."
"בלי להתכוון, הלב שלי הסתבך בלב שלו."

הספר נכתב לאחר עריכת מחקר מעמיק על ידי הסופרת ותוכנו, ברובו אמיתי, בשינויים ותוספות קלים, מתוך כוונה להוסיף עניין לקורא. ואכן, היה מעניין מאוד לקרוא ולהיוודע על אותה תקופה, למרות שוודאי הזדמן לכל אחד לקרוא עליה ממקורות שונים. יחד עם זאת, ישנם חלקים בספר שאינם דינמיים במיוחד, בהם ההתנהלות איטית, אינם מעוררים בקורא מתח וסקרנות להמשך ולעיתים, הקורא מפתח ציפיות אשר אינן מתגשמות. לדעתי, מאחר והמחברת דבקה במקורות, נמנע ממנה ליצור לאורכו של כל הספר את המתח ואולי להפתיע בסופו, כפי שהקורא מצפה לו.

הסופרת אמריקאית. כתבה את "החיים הסודיים של הדבורים" ו"כיסא בת הים" שתורגמו לשפות רבות ונחלו הצלחה.

בעבר, קולן של הנשים לא נשמע ולא היה נחשב.
בזכות נשים, כמו שרה גרימקה, נשים כיום יכולות להשמיע קולן, לפעול לרווחתן, להביע דעתן ולבחור!
נשים צריכות לחשוב מי מנבחרי הציבור יפעלו לשיפור מעמד האישה וקידומה.

זהו ספר סוחף, מדהים ומעורר מחשבה על מסע אל עבר החופש.
ספר על אומץ, על התמודדות עם דיכוי ועל כוחן וקולן של הנשים.

זהו סיפור על שתי בנות אשר גדלות במציאות קשה וכובלת, הנלחמות לשנותה ומצליחות בזאת רק בשנות בגרותן בצורה מעוררת השראה ויוצאת דופן.

הסיפור מתחיל בשנת 1803 בצ’רלסטון.
שרה גרימקה, בת למשפחה לבנה עשירה, מקבלת ליום הולדתה ה – 11 בעלות על שפחה שחורה, הטי “הנדפול”.
הסיפור מתאר את חייהן החל מגיל זה ולאורך חייהן.

הספר מתאר את כבליהן -
הטי,בהיותה שפחה שחורה בתקופת העבדות. היא מקבלת עונשים וחווה התעללות קשה. היא חיה תחת פחד תמידי.
שרה, כאישה לבנה בתחילת המאה ה – 19 בצ’רלסטון, כבולה למוסכמות התקופה והחברה מהיותה אישה.

הספר כולל דמויות נוספות, בינהן אימותיהן של שרה והטי וכולל דעות שונות לגבי מה זה אומר להיות אישה – בין אם שפחה ובין אם אישה חופשייה.

הספר מבוסס מחקר מקיף על הנושא העבדות ומעמד האישה.
ממליצה בחום!

ספר מעולה! מבחינת השפה תענוג לקרוא, שפה קולחת , אותנטית ועשירה.
הסיפור המרתק מבוסס על מציאות, מציאות קשה של עבדות ומעמדות. הדמות של שרה גרימקה מרתקת.
לא מבינה איך לא שמעתי עליו עד כה?!
הנושא המרכזי לדעתי שהספר עוסק בו היא חרות האדם מהי? והתשובה: חרות במחשבה.

אני נזכרת שבעבר קראתי מספר ספרים שעניינם עבדות : אוהל הדוד תום, העזרה, 12 שנים של עבדות והנה הגיע לידי הרומן החדש המצאת הכנפיים.
הרומן הזה צבט את ליבי . הוא יפהפה ,סוחף ומרתק שנכתב על רקע תקופת העבדות בצ'רלסטון באמריקה של המאה ה- 19.
הספר מציג את בני משפחת גרימקה האריסטוקרטית , משפחה עשירה ומיוחסת - המנהלת את חייה סביב אירועים בחברה הגבוהה - המחזיקה כנכס 17 עבדים בתנאים קשים , הזוכים ליחס נוקשה ואכזרי ביותר בכל פעם שלא מלאו את תפקידם כראוי. הסופרת מתארת את ילדותן של האחיות במשפחה שרה ואנג'לינה הצעירה שכבר בילדותן חברו יחד בהתנגדותן לחוקי דרום קרוליינה כשסירבו לקבל ליום הולדתן משרתת אישית ולאביהן -המשפטן -שסייע בניסוח החוקים הללו .כעבור שנים רוויות באירועים ,כשבגרו התנתקו סופית ממשפחתן שהתקשתה להשלים עם דעותיהן החריגות כשדגלו בגלוי בשוויון גזעי ובשחרור מיידי של העבדים - שהיה בזמנו רעיון קיצוני ביותר ונחשב לבגידה . מרגש ונוגע ללב מרקם היחסים בין שרה להטי המשרתת האישית שלה ואמה של הטי , שרלוט , משרתת שניחונה בכישרון התפירה . ניכר שהסופרת ערכה תחקירים יסודיים ומקיפים על העבדות באמריקה של המאה ה-19 ובנתה עליהם סיפור דמיוני מרתק על מאבקם של השחורים החופשיים והמשועבדים למען חירותם .
הדמויות בספר הן באמת בלתי נשכחות , מבחינתי ספר מעצים ומעורר השראה. נהניתי ממנו מאוד.

ספר מקסים! סיפור מסען של שתי נשים חזקות ואמיצות, הטי ושרה, אל החופש הנכסף.
הרומן מבוסס על סיפורן האמיתי של שרה גרימקה ואחותה שהיו הנשים הראשונות שלחמו נגד העבדות בארצות הברית ומהראשונות שלחמו למען זכויות הנשים.
הסיפור מחולק לפרקים לסירוגין, פרק על הטי ופרק על שרה.
הטי הינה שפחה שחורה שחיה בצ'רלסטון בראשית המאה ה- 19. שרה גרימקה היא בת למשפחה עשירה ומקבלת במתנה את הטי ליום הולדתה ה- 11.
זהו סיפור חייהן של שתי הנשים המדהימות, הטי ושרה, ומערכת היחסים המורכבת ביניהן הכוללת רגשות אשם, ניכור, חמלה ואהבה.
הטי, שנקראת גם הנדפול, עוברת ייסורים והתעללות קשה בעיקר מצד אמה של שרה. גם אמה של הטי שפחה באותו בית ועוברת ייסורים כאשר היא מנסה לשמור קצת על כבודה ולעמוד על שלה מול האדונים. הטי חווה אובדן וצער בבית האדונים, מכות ועונשים.
שרה היא פמיניסטית שהקדימה את זמנה, היא יודעת כבר מגיל צעיר כי היא נועדה לגדולות ומסוגלת ללמוד ואף להיות עורכת דין מצליחה כמו אחיה, אך היא כפופה למגבלות שמוטלות על הנשים בתקופתה והוריה לא נותנים לה להגשים את שאיפותיה. ביחד עם אחותה הקטנה, אנג'לינה, הן מנסות לפעול למען ביטול העבדות וחוות נידוי מצד הקהילה. שרה הופכת לאחת מחלוצות התנועה לביטול העבדות ולשוויון האישה.
שרה והטי לא מוותרות על שאיפותיהן, הן מורדות במוסכמות וצועדות מלאות תקווה בדרך אל החופש. מליצה בחום

ספר מרתק, מעשיר ומרגש מתחילתו עד סופו.
לאוהבי הרומנים ההיסטורים מובטחת הנאה צרופה.
אותי הספר סקרן ועודד לקרוא עוד על נושא העבדות והאחיות גרימקה. ( בעברית אין עליהם מידע, ניתן למצוא באנגלית)