לא זוכרת מתי קראתי ספר בעברית עם שפה כה עשירה, כה מתגמלת את הרוח בכזה יופי ספרותי. פתאום הרגשתי שלמילים יש כנפיים כי לקרוא את בוריס זיידמן זה לעוף עם שנינות וחדות יוצאת דופן והרבה רבדים וכפל משמעויות. הספר מלא הגיגים ודיבור סטריאוטיפי שלקוח מהמציאות הארץ - ישראלית עם כל הגסות הוולגריות המתלהמת לצד כל היופי שבה. והגדולה של בוריס זיידמן היא: לקחת את כל השפה על השכבות שבה וללוש אותה היטב באופן מדויק.

" ומה שלוקחים, אמר לו פעם וולודקה הערס מהכניסה השנייה, כשהלאים לו את הרוגטקה, מה שלוקחים לא מחזירים! הוא זוכר שנתפס לאמונה הפרימיטיבית (כי הרי כל אמונה היא פרימיטיבית, חוץ מהאמונה בניצחון הקומוניזם העולמי) שאם רק ירים ראשו הכל אבוד".

כשטוליק עלה לארץ עלתה בו במחשבה על כל היהודים שההורים שלהם הכירו והנאצים לקחו אותם למרות שהבנים שלהם היו לידם ובכל זאת לא הצליחו לשמור עליהם. למרות זאת הוא רצה להיות ליד אבא שלו שבמקרה לא יפלוט שטות נגד המולדת ונגד המשטר הכי צודק בעולם. לכן כשעזבו את יו אס אס אר לכיוון צ'ה ( צ'כוסלובקיה) אס אס אר הוא נזהר והצליח לנשום רק כשהרכבת החלה לנסוע שוב והם היו בצד השני. (אנחנו כל כך בדמוקרטיה כאן שאפילו אנחנו לא מדמיינים איך זה לפחד).
ומשהו שאף פעם לא חשבתי עליו שהעולים הרגישו בוגדים בכך שעזבו את המולדת. כי מולדת לא עוזבים, נשארים ונלחמים עליה!

"הוא זוכר את התחושה בזו בוודאות, מגרדת בכל הגוף, הם בוגדים במולדת, בורחים, נוטשים את "הרודינה", את ה"סטראנה" (אין לי משג מה זה) הכי טובה בעולם. מסתלקים למערב המתנוון שעוד מעט ימכור לנו לרוסים את חבל התליה של עצמו".

לכאורה העלילה היא פשטנית, על בחור בשם טל שני שהוא כתב בעיתון. היות ועלה לארץ מחבר העמים כשהיה קטן הסוכנות היהודית ביקשה עזרתו. שיטוס וירביץ קצת אהבה ארץ ישראלית וידרבן נוער לעלות ארצה. ומי יותר מתאים מאדם שדובר שתי שפות, שנחשב למלח הארץ והצליח להתברג בעיתון מקומי , שהיה בצבא... ופרט שולי שהוא אף פעם לא ביקר את הארץ והעיר שעזב.

בפועל בקושי נוגעים בעלילה בטל שני, כי העלילה מלאה אנקדוטות קטנות רגישות ויפות על הילד טוליק ומשפחתו. על הילד הקטן שהיה אז וזיכרונות ילדות שלו מהעיר שבה גר. על מהי מולדת ומהי שייכות. והבלבול לאן הוא שייך אבל בעיקר הכפילות הזו כאילו אפשר בכלל לומר ללב עכשיו אתה לא שייך ליו אס אס אר, או לאנשים עם הקלצ'ניקובים ברכבת שבודקים תעודות, או שעכשיו אין מה לפחד מהגרמנים הם כבר לא ייקחו אף אחד. להיות עולה חדש זה לוקח זמן, זה תהליך ומותר להתגעגע וזה מה שעשה זיידמן בספר.

היות והספר חזר בזמן עבר לפעמים העלילה משתמשת באותו הלך רוח ילדי שמשחק בדמיון עם עצמו ועם דמויות פליימוביל ונכנס לרוח תאטרלית. לפחות כך הרגשתי, שאני בתוך ראש של ילד עם כל המחשבות שלו והפחדים שלו והזווית שהוא כילד רואה את העולם. נניח כשהוא מתאר את הספרייה של רוזה חברה של אמו:

"כולם עמדו שם דום בשורות ישרות וצפופות, החיילים שלו, ה "כל כתבי": במרכז המדף האמצעי כרכי הירוק בקבוק של צ'כוב, נתמכים משמאלם על ידי פלוגות גוגול האפורה. גדוד דיקנסים חמורי סבר במדי חום שוקולד, מחץ אותם מימין, כרך צמוד לכרך בסדר בריטי הדוק." וכו... הוא ממשיך עם מרק טווין והפושקינים וחטיבת טולסטוי במדי קפה בחלב...


לאורך הספר טל מספר על הרפתקאות שחווה ומחשבות שמחק אותם אך הנסיעה לשם והמראות בדרך החזירה לו את הזיכרונות ובכך עשתה לו סגירת מעגל. כי עכשיו כשהוא מבוגר ונותן דרכון במעברי גבול והכלבים מרחרחים הוא כבר לא שייך לשם. לא שייך לוחמי חיל הגבולות הסובייטי שהגנו על גבולות המולדת. לא שייך לצבא העם, צבא השחרור שהעריץ אותם כשהיה ילד ועכשיו יש לו צבא אחר שהוא מעריץ וארץ אחרת ששייך אליה בוורידים ובמלחמות.

את סיפור הדרורים שנפלו ומתו בכלא הכי שמור בעולם אשאיר לכם כמו עם שאר הסיפורים המרגשים בספר.

טל שני, סופר מתחיל, מקבל שיחת טלפון ברוסית מנציג הסכנות. ברוסית? טל שני? הרי הוא ישראלי לכל דבר, מלח הארץ, בדיוק חזר מהמילואים במחסום קרני, מי לעזאזל מחפש אותו ברוסית? "האלכס התורן" מבקש ממנו להשתתף באירוע חינוכי ברוסיה, לדבר על ספרו ולהשפיע על היהודים המקומיים לעלות. מה לטל שני ולאירוע חינוכי באותו מקום רחוק וקר? נציג הסוכנות נענה בנייט מוחלט. עם זאת האלכס לא מוותר ומסביר לו שהאירוע יתקיים בדדניסטרוגרד, עיר הולדתו של טל. הנייט הופך לדא וטל מחליט לנסוע ולו רק על מנת לנצל את ההזדמנות לפגוש שוב את טולקה, טוליק שניידרמן בן העשר אותו עזב עם העלייה ארצה לפני יותר משני עשורים.
עם העלייה למטוס, בין כל דוברי הרוסיאתית, בין הלובות והסשות, שלכאורה אין ביניהם לבין טל שום דבר משותף, הזיכרונות מתחילים להציף. עד מהרה מתברר כי טוליק שניידרמן הוא טל שני עצמו, אותו ילד חרדתי, אך מלא דמיון, חלש פיזית, אך פיקח ומוכשר (ילד יהודי טוב, שאמנם לא מנגן בכינור או משחק שחמט כיאה, אך צייר מוכשר). ציר הזמן של הזיכרונות נע קדימה ואחורה מהלך מספר שנים לפני העלייה ועד אותה נקודה הגורלית. הזיכרונות כתובים כסיפורים נפרדים ובגוף שלישי, אך מביאים את נקודת המבט של ילד. חלק מהסיפורים משעשעים וחלק מרגשים ומעוררים הזדהות עם אותו ילד יהודי, בעל דילמות קשות מנשוא הנאלץ לבחור בין הנאמנות למולדת הכל יכולה לבין היותו ז'ידיק קטן ולא שייך. הפרק האחרון, בו חוזרים לטל שני הגבר, בארץ, מנסה לגשר בין טל וטוליק, אך אין בספר הזה סגירת קצוות אמיתית, אך אין הדבר פוגם כלל בחווית הקריאה.
החוויה האישית שלי מהספר הזה הייתה חזקה ביותר. לעתים קרובות במהלך הקריאה אני חשה הזדהות עם הגיבור הראשי. במקרה הזה היה משהו מעבר להזדהות. הרגשתי כטל שני, חשתי את הזיכרונות של טוליק במלואם כאילו היו שלי. אם לא הייתי יודעת בוודאות שמעולם לא פגשתי את בוריס זיידמן, הייתי חושדת שהוא כתב את סיפור ילדותי, אמנם עם הזזה של עשרים שנים קדימה, אך מתואר בדיוק מפליא, עם חירות אמנותית כמובן
השפה של זיידמן עשירה וקולחת, עדכנית ומשעשעת. הוא שוזר לא מעט ביטויים ברוסית ובאותה רוסיאתית (שפה שלטענת טל שני, מדברים בה העולים בארץ). אותי זה שעשע, אך אני לא יודעת אם קוראים, שלא יודעים רוסית, יתחברו לטקסט באותה צורה.מבחינתי, הספר נכנס לטופ 20 של ספרים אהובים.
אני חושבת שזה ספר חובה לכל מי שבא משם. כמה שעות של הנאה, הנהוני ראש נמרצים וחיוכים מרירים, מובטחות. כולי תקווה שגם מי שלא חווה את חווית העלייה, יוכל להתחבר ולהינות מהספר הזה.

ציטוט שהתחברתי אליו ממשא המפרך לארץ, ברכבת לאוסטריה [עמוד 20]: " אחר-כך הוא זוכר את קרון השינה ואת המיטה הנשלפת מהקיר ואת הסנדוויץ' הלחם-נקניק-גבינה ותה בטעם תרמוס (אותו הסנדוויץ' שבגללו יצעקו לו "רוסי גוי" בפעם הראשונה ויקללו אותו בשפה לא מובנת בעוד פחות משבועיים) וכל ה"אין דרך חזרה" הזה התמוסס באיזו תשישות כמעט ביתית ואפילו התחיל למצוא חן בעיניו.

עוד סצנה שהעלתה לי רגשות הזדהות אמיתית מתוארת בעמוד 154, בה מתאר טוליק את האנדרטה לת לוחמי החופש המוקמת באחת מכיכרות העיר:
"אך כל אימת שנתקלו עיניו במבטו הבוער של הלוחם השלישי, היה נתקף מבוכה עמוקה...עורו של הלוחם השלישי, הניצב לצד חבריו ממשפחת העמים המדוכאים, התהדר בגוון קפה-בחלב...הינומה צחורה, ששוליה נחו על כתפיו, כיסתה את ראשו... שפם שחור עיטר את שפתו העליונה והדגיש קו מתאר של פיו, הפעור גם הוא בקריאה למלחמת שחרור קדושה. על דגלו חרת הענק המשופם" "הקץ לאקופציה הציונית בשטחים הערביים הכבושים!" אתו, עם השלשי, הייתה לטוליק בעיה. הוא נקרע בין הזדהותו עם מאבקם הצודק של כל עמי ערב הנאנקים תחת עול הכיבוש הציוני, לבין החשש שיום בהיר אחד...הוא עלול למצוא את עצמו בלב השטחים הערביים הכבושים...ולא סתם ימצא את עצמו שם. כשיגדל יצטרך להתגייס לשורות "צבא האגרסורים הציוניים!"...."
ואני זוכרת את עצמי בגיל 6, לאחר מלחמת לבנון, צועדת בבית עם דגל אדום וצועקת עם הטלוויזיה "ציונים, הסירו טלפיים מלוחלחים (הטעות במקור:-)) מלבנון החופשית!" ואבא שלי כמעט נחנק, אבל מה הוא יכול לעשות מול מכונת תעמולה המשומנת?

"שני ספסלי העץ שהתחפרו משני עברי שביל הכניסה לבית, בדרך כלל היו מאוכלסים בבושקות מקומיות, שסרקו במבט חודר את כל הבאים והיוצאים, מתייקות בזכרונן החד כתער כל שינוי מזערי בהרגליהם ובסדר יומם של הדיירים. שקועות במלאכת הסריגה, [...] 'מי זה בא? אפשר לעזור לטובריש?' 'ואת אזרחית צעירה? לדירה שתים-עשרה? לאינג'ינר וולקוב?' אשתו בדיוק נסעה לאימא שלה במינסק, מעניין, מעניין... 'אה, אחותו?' מעניין, אף פעם לא סיפר שיש לו אחות. ועוד אלגנטית כזו... פוז'לסטה, אזרחית, קומה שלישית מימין... הפעמון מקולקל, צריך לדפוק, כן, כן.."
"שעות על שעות ישבו על המשמר, עטופות שאלים אפורים מצמר. ידיהן מפעילות את המסרגות, אצבעותיהן מרושתות הגידים נעו בתנועות מעגליות, משלשלות אל ברכיהן את דגלי הצמר. הבבושקות לא היו מביישות שום קו ייצור של מפעל סוציאליסטי מצליח".

טל שני, תל אביבי, אחד מהחבר'ה, חזר ממילואים כששיחת טלפון העירה אותו.

מעבר לקו, הציג עצמו קול ממחלקת ההתנדבות של הסוכנות "דוברי וצר [=ערב טוב] מר שני" (הפנייה ברוסית גרמה לו לטל מיד להשתיק את הרמקול, להידרך וללחוש בחזרה), האיש מזמין אותו להגיע לעיר הולדתו ולהרצות בכנס.
הפנייה והבקשה המפתיעה, הסירוב האוטומטי הראשוני, ההתרצות והיציאה לטיסה לדנייסטרוגרד עיר הולדתו וילדותו - קילפו ממנו את ה'טל' ואת ה'שני' התל אביבי העדכני מהתרשמות שיטחית - בוגר חוף מציצים, הגימנסיה, עזה-רמאללה, בצלאל, משרד הפרסום, זה שה'עולה-החדש-מברית-המועצות' כבר מזמן נעלם בתוכו וחשפו את טוליק, טולינצ'קה (אנטולי יפימוביץ' שניידרמן), ילד-נער-רוסי שעלה עם הוריו, בראשית שנות השבעים בהיותו בן 14, בדרך הארוכה מברית המועצות דאז דרך פולין אל ישראל, והחזירו אותו במחשבות ובזיכרונות שצפו ועלו בו אל ילדותו. אל שם. שם לא ביקר מאז.
אל הגעגועים לבית הקטן והחם עם בבושקה, איתה גר בחדר משותף, בבושקה ששמרה עליו וטיפלה בו כשהוריו בעבודה הסובייטית, עד למותה. לילדות עם אבא שאמר מה שחשב ואמא שחששה ממש שהאבא חשב בתוך מסך הברזל. הקייצים בדוצה והזיכרונות הטובים.
אל המחשבות הנעימות על היולקה [=עץ חג המולד], דד מורוז (סבא כפור) [=סנטה קלאוס בגירסה הרוסית] וסנגורוצ'קה [=הנכדה של סבא כפור, שמגיעה ביחד איתו עפ"י האגדה ויחדיו הם משאירים מתנות לילדים] אצל היולקה.
אך בעיקר נדדו המחשבות והזיכרונות אל הפחדים של הילד בן שבע עד עשר שנותר לבדו בבית לפני בית הספר (הלימודים בבית הספר היו במשמרת שנייה מהצהריים עד הערב) כשההורים בעבודה הסובייטית ובבושקה שומרת עליו עכשיו רק מתוך תמונה תלויה על הקיר. והדמיון העשיר שהחיה את הסיפורים, ופיתח פחדים ודאגות בראשו של הילדון החכם על הגרמנים שבאו עם טנקים ולקחו את סבא (ומיד יגיעו ויקחו אותו, לפי רעש המשאית בחוץ). על הדוד שנמצא 'שם' ואוכל מלא דובים מתוקים (שם=בכלא בסיביר), התעללות הילדים בבית הספר ועוד הרבה.

הזיכרונות מחזירים את טל גם אל "הסעיף החמישי", בפנקס שקיבל מאבא בהיותו בן 10, זה האדום העשוי מעור תנין, עם עיטורי השיבולים שחובקות את המגל והפטיש ולמטה הכיתוב "אני אזרח ברית המועצות" בצבע זהב, שעורר בו גאווה עצומה ותחושת בוגר ושווה ושווה בין שווים, אך חשף, בתוכו גם את הפגם - בסעיף החמישי - נציונלנוסט: יווראי (=יהודי). אכן, לכן, מודה עכשיו אמא, קוראים לו הילדים בבית הספר ז'ידיק. לועגים לו. לא משתפים אותו בכדורגל. בגלל זה לא שולחת אותו אמא לקייטנה בקיץ, אלא לדצה (=בית הקיץ) של הדודה רוזה הבודדה (כי הדוד נסע לאכול דובים מתוקים בסיביר).
הסעיף החמישי, בגללו ארזו הוריו אותו ואת חייהם בשבע מזוודות ויצאו בדרך הארוכה למקום הזר - לישראל. שם היה העולה-החדש-מברית-המועצות, הרוסי, עד שנפרד מדמותו של טוליק והפך לטל התל אביבי, אחד מהחבר'ה. ועד שכבר שכח איך אומרים ואללה ויאללה ברוסיאתית, מבאס ושבוז, בא החבר מהסוכנות, קילף את טל שני וחשף את טוליק.

הספר קטן 220 עמ', איטי, אמיתי, מסופר לפרטי פרטים (אולי מדיי) ומקלף אט אט אט קליפות ועוד קליפות מהזיכרונות של טוליק.
אני לא בטוחה שכל קורא יתחבר, יאסוף את הסבלנות ויהנה מהסיפור, יתכן שהוא ירגיש 'כבד' ומלאה (הציטוט בתחילת הדברים, הוא הקטע ההומוריסטי אולי היחידי בכל הסיפור, אין להסיק ממנו).
אותי לקח הסיפור בחזרה אל הילדות, אל סיפורי SSSR, אל הספרייה שכללה את כתבי המינגוויי טולסטוי פושקין ושות' בשפת המקור, ואל בבושקה (והציטוט הפותח, אין מדויק ממנו, כמה משעשע - ככה מדויק. ככה הייתה בבושקה) ואפילו ניסיתי ביחד עם טל שני להיזכר איך אומרים ואללה ויאללה - כזה או שבוז ומבאס - ברוסיאתית כאילו (?) (=ברוסית כזה) :)
אני אהבתי.

בוריס זיידמן הצליח במקום שבו הרבה מאד סופרים אחרים נכשלים- וזה להעביר בדיוק עדין את חווית הקריעה בין פה ושם מבלי ליפול לקלישאות.

לאחר שהגיבור טל שני מתבקש לחזור לרוסיה ע"מ להרצות על ספרו ובכך לתרום למאמצי העלייה, הוא נזרק לילדותו בתקופת הקומוניזם ומהר מאד נזכר בחוויית הילדות של טוליק שניידרמן.

ספר מקסים, רגיש, חכם ופשוט עושה חשק לעוד. ללא ספק אחד הספרים שחוזרים אליהם.

המלצה על ספר
גשם הציפורים המתות? המינגווי?
איך מגיעים לספר טוב?
זה התחיל עם טלפון מחברה, אשר שאלה אותי האם קראתי את ספרו של בוריס זיידמן המכונה "המינגווי וגשם הציפורים המתות". המינגווי, מממ. נשמע מעניין. "קחי אותו מהספרייה שלכם ותגידי לי מה דעתך." אמרה ולא הוסיפה. שמעתי לעצתה והספר כמובן נמצא בספרייה ואף לא היה עליו תור מהסיבה שהוא כבר ישן נושן במושגים של הקוראים הסאסאיים המזמינים ישר כל ספר חדש היוצא לאור.
ספר זה נכתב לפני מיליון שנים ב 2006.

הספר הפתיע אותי מהרגע הראשון. הוא כתוב בשפה עברית עשירה מלאת דימויים מתריסים ( כמו הכינוי לברית המועצות , ברית המוצצות, והמבין יבין) אלה המילים המדגישות את היחס האמביוולנטי של אזרחי הארץ אל גלי העליות הרוסיות. ".האסוציאציות הרבות השזורות בין ובתוך הרצף הסיפורי שבו פלשבקים עם עושר לשוני וחוויתי, דבר שלא מקל תמיד על הקריאה. הסופר שזה ספרו הראשון מעביר לקורא בצורה ריאלית חויותיו של הילד טוליק , פחדיו והתמודדות של ילד יהודי הנמצא בתוך סביבה עוינת שאמנם דוגלת בערכים שוויוניים, אך הלכה למעשה איננה מיישמת אותם. הערכים הסותרים, החשש להעלמות האב , כמו שהסב וגם הסבתא נעלמים פתאומית מבלבלים את טוליק ה ילד שגדל בשנות ה-70 בעיר דנייסטרוגרד.

בוריס זיידמן מתאר ברגישות דמויות מילדותו, הסבא האגדי שנעלם אי שם, האם הדואגת, הסבתא הרוסית הטיפוסית, הבבושקה, אצלה הוא מתארח בחופשות. סבתא זו המבינה את טוליק הקטן והמפוחד. דמות האב הקומוניסט ציוני משורטטת באמינות עם הקושי למצוא את עצמו בין שני העולמות ולהדריך את בנו במבוכי המוסר והערכים.

טוליק שניידרמן עולה ארצה בגל 13 , הופך ברבות הימים לטל שני, איננו מצליח להשתחרר מנוף ילדותו ברוסיה. הוא מתאר בציניות ובהומור את עלייתו ארצה עם הוריו והסתגלותו המהירה למנטליות הישראלית, אותה הוא מפנים חלקית . מצד אחד הוא הופך " אחד משלנו, מלח הארץ", אך חזרתו לעיר הולדתו מחזיר באחד את כל השדים מילדותו המיוסרת מתוארים בצבעים חיים וברגישות רבה.
זהו ספר על העלייה הרוסית שאני מאד אהבתי, וממליצה עליו בחום.
רבקה רצ'בסקי

בוריס זיידמן. המינגווי וגשם הציפורים המתות. עם עובד. 2006
שש נובלות מעניינות בעברית קולחת המשבצת אמירות רוסיות שעולים משנות התשעים מרבים להגיד. הסיפור "סבא סלולארי" ממש פיוטי ועדין ומרגש הגם שנכתב בצורת דיאלוג. גם הסיפור "אנאטולי פרנק" יפה בעיני. במשיחת מכחול עדינה רשם המחבר את עובדת השואה בכל הסיפורים בספר. אין להתחמק ממה שקרה ליהודי אירופה, מעתה ועד עולם (לדעתי).
שושן

интереснейшая тема- образ чужого(?) в литературе