הביקורות, גם במוסף הספרים של הארץ וגם בידיעות אחרונות, כל כך השתפכו על הספר הזה, אז למרות שזה ממש לא הז'אנר שאני נוהג לקרוא שמתי את ידי עליו כדי להבין על מה ולמה המהומה. וכשסיימתי בעיקר נדהמתי מהפער בין ההבטחה העצומה לספר נועז וחסר תקדים לאסופת הקשקושים שאיגדו ל-160 ומשהו עמודים וקראו להם ספר. זה לא באמת ספר אלא שיר הלל לגייסון דנינו הולט המסכן שכולם רוצים למסטל אותו ולזיין אותו ואין לו כוחות ואומץ להגיד לא, כי ההורים שלו הם סוג של בני זונות לא אכפתיים שלא מתעניינים איפה הילד שלהם מסתובב בלילות ובחברת מי. וכולם אשמים - הגברים הפדופילים שסיממו אותו וחשקו בו וההורים הלא אכפתיים והחברים שדחפו אותו ובני הזוג שניצלו אותו, וכל זה כתוב ברוטינה שחוזרת על עצמה פרק אחרי פרק עם שפע של אהבה עצמית שבסיומה אי אפשר שלא לתהות אם המחבר לא מאונן את עצמו לדעת רק מול מראה.
יש בספר 2-3 פרקים מעניינים שכתובים היטב. כל השאר משעממים. לקח לי בערך חודש לסיים את הספרון הקצר הזה, כולל פסקאות שדילגתי עליהן מחוסר עניין, והמשכתי בתקווה שמשהו יקרה ובעיקר קצת פחות אוננות עצמית. זה לא קורה. הספרון הזה לא באמת מתקדם למקום כלשהו אלא חג סביב עצמו עם שטיקים קבועים שלא מקלפים יותר מדי. בזבוז זמן משווע

מכירים את זה שלפעמים בא לכם לקרוא ספר בידיעה ברורה שהוא בעיקר כלום ושום דבר, ושאם תכתבו עליו ביקורת היא תהיה מכסחת להפליא? אז הספר הזה.
אני מאוד אוהב ספרי טיסה, אפילו שהפעם האחרונה שטסתי לאנשהו היתה ממש מזמן, כי הם נותנים לי שעתיים-שלוש של ניקוי ראש. ולמרות שאת בעלי לא בבית לא אהבתי, והייתי צריך להחזיר את הספר הזה לידידה שהביאה לי אותו, לא עמדתי בפיתוי וקראתי.
מירב הלפרין מאוד מנסה להיות עירית לינור, אבל היא לא מוכשרת כמותה, לא מושחזת, לא צינית והכתיבה מאוד לא אינטיליגנטית. בנוסף לכל אלה יש עלילה מופרכת, שהדבר הכי טוב בה זה שהיא מסתיימת מאוד מהר, כאילו גם המחברת רצתה להיפטר מכתב היד. בסופה של קריאה לא הבנתי מה יש לאהוב בדורון ועוד יותר מה יש לאהוב בספר הזה שמככב ברשימות רבי המכר.

קצת סיקרן אותי לחזור אל הספר הראשון שאחזתי ביד וקראתי לפני עשרים ומשהו שנה, כי זכרתי שממש התלהבתי ממנו. עזבו התלהבתי, קראתי אותו כמה וכמה פעמים באותה תקופה ואפילו קניתי אותו שלוש פעמים כי חברים ששאלו אותו ממני כמובן שלא החזירו. הייתי בטוח אז שזה הספר הכי יפה והכי מדהים והכי מרתק והכי טוב שאפשר לכתוב וכשמצאתי אותו בשבוע שעבר בבית הוריי, היה לי ברור שאני לוקח אותו וקורא שוב רק כדי לחוש אם הקסם עדיין שם.
ותכלס, הוא היה שם. הקסם. זה באמת ספר יפה. כתוב טוב, מרתק ומעניין, ושגם היום יכול להצליח עם שינויים מינוריים בעלילה והתאמתו לרוח התקופה. לגמרי היה נחמד לחזור אחורה לספר הראשון שקראתי ולגלות שאני עדיין יכול ליהנות ממנו.
חמישה כוכבים רק בשביל הנוסטלגיה.

נתחיל מהסוף. הרבה זמן שלא צחקתי מספר כפי שצחקתי במהלך קריאת הספר הזה. וזה לא מובן מאליו כי הסופרים הישראלים ברובם חסרי חוש הומור, לא שנונים במיוחד והניסיונות שלהם להיות מגניבים או לכתוב צעיר ושונה נדון בדרך כלל לכישלון. קראתי כמה וזה שאני אפילו לא זוכר את שמם אומר הכל.
ועכשיו להתחלה. כמו בקומה רביעית בלי מעלית, האחרון של המחבר, גם הפעם הגיבור הוא תל אביבי סטרייט שמתגורר בדירה מתפוררת, משלם עליה מחיר שערורייתי ונע בין עבודות מזדמנות. בניגוד לגיבור של קומה רביעית שהיה רווק בן 23 וקראו לו נתיב, הפעם הגיבור בן 32 וקרואים לו נדיר. היפוך מספרים ומשחק על אותו שם. ויש לו חברה שצעירה ממנו בעשור, מליונרית (אהבתי את התיאור, "היא לא יודעת מה זה צדק חברתי ואני בטוח שהיא אפילו לא יודעת איך מאייתים את זה. צדק חברתי בשבילה זה לצאת עם בחור מרושש כמוני שיגיע לדירה משלו רק אם המדינה תחלק בחינם. לא יקרה") שקובעת עבורו בכל דבר ומאלצת אותו לעבור לירושלים, כי שם היא רוצה ללמוד וגם לגור.
רגע של תהייה בנוגע לבעיה הראשונה שיש בספר. נדיר והחברה שלו ערבה (מאיפה הוא ממציא את השמות האלו?) ביחד שלוש שנים, אבל גם בסוף הקריאה לא ממש הבנתי מה מחזיק אותם ביחד כל הזמן הזה. הם רבים המון (אם כי ערבה אוסרת על נדיר להכניס הביתה את השורש ר.י.ב. על כל הטיותיו. הם רק מתווכחים), בעלי תפיסות עולם שונות בכל דבר, לא מאותו מעמד כלכלי ודי ברור שגם אין ביניהם משיכה הדדית (היא חרמנית לאורך כל הספר על עמית סגל). חשבתי כל הזמן שבאיזשהוא שלב יצוץ איזה רגע של קרבה או אהבה או משהו שיסביר את העניין. לא מצאתי כזה.
בחזרה לעלילה. בסיוע של חבר מהצבא שמנהל את מזנון הכנסת, נדיר מתקמבן על עבודה כיועץ תקשורת של חבר כנסת חדש בשם אורי בדש שחבריו הקרובים מכנים בדבדושי, שמסתבך בלי הפסקה בשלל שערוריות שחושפת כתבת רכילות של מקומון ירושלמי, שבמקרה גם עבדה בעבר הרחוק עם נדיר במקומון של פתח תקוה וכמעט היה ביניהם משהו. אם זה לא מספיק, העוזרת האישית של שרת התיירות היא במקרה חברת ילדות של נדיר מהקיבוץ. מכאן די ברור, לאן כל העסק מתגלגל.
בעיה שנייה בספר: בכל פעם שאורי בדש מפציע בספר, אי אפשר שלא לדמיין את אורן חזן. אז נכון שהשערוריות שבדש מסתבך בהן מטורללות יותר מאלו של אורן חזן, אבל בהחלט שאי אפשר להימלט מההשוואה ביניהם, אפילו שבדבדושי מוצג כבן של אוליגרך כלשהו ולא של חבר כנסת שהסתבך בעצמו בכל מיני פרשיות. נדמה לי שהיה מוטב שהמחבר היה בוחר אישה לתפקיד, אם כי גם במקרה הזה כנראה שההשוואה למירי רגב או נאוה בוקר היתה בלתי נמנעת ודמותן היתה צצה בזמן הקריאה.
ושוב בחזרה לעלילה. כמיטב המסורת בספריו של זיו כהן, גם הפעם יש גייז והם מופיעים בתור השכנים מהדלת ממול לדירה שנדיר וערבה שוכרים. הם חיים בטריו שנדיר לא מסוגל להבין, אבל דמויותיהם לא תופסים נפח משמעותי בספר. מי יודע, אולי בספר הבא של המחבר הוא יצליח להמנע מגייז בכלל. השאלה היא האם הוא מסוגל.
לא לומד לקח לא חף מבעיות עלילתיות והסוף שלו לגמרי צפוי, אבל נדמה שהוא לא מתיימר להיות יותר מספר קיץ קליל, אתנחתא קומית בנמנמת הבחירות שנחתה עלינו, ובשורה הזאת הוא לגמרי מספק את הסחורה. הכתיבה השנונה והצחוק הבלתי פוסק שתפס אותי כמעט לאורך כל הקריאה, הופכים אותו לממתק כייפי. כמו גלידת יוגורט עמוסה בתוספות, רק בלי הקלוריות. בחום של הקיץ ולנוכח הצורך להוריד חולצה בים ובבריכה, זה בהחלט לא מעט.

מהספרים האלו שאתה קונה כדי שיהיה בבית ויום אחד אם ממש ישעמם לך ובחנויות לא יהיה מבצע אטרקטיבי, תוציא אותו ותשב לקרוא.
והנה גם זמנו הגיע.
מכיוון שיש עליו כבר הרבה ביקורות, אז הנה כמה נקודות שחשבתי עליהן במהלך ובסיום הקריאה.
1. אחת הקומדיות הרומנטיות שאהבתי (ראיתי כמה פעמים עם האקסית שלי) הייתה "איך להיפטר מבחור בעשרה ימים". בסרט, עיתונאית במגזין נשים נחשב צריכה להכין כתבה איך היא מכירה גבר וגורמת לו לזרוק אותה בתוך עשרה ימים. בספר, הגיבור הוא עיתונאי שלצורך כתבה צריך למצוא בחורה ולהתחתן איתה בתוך 30 יום. הסרט מצחיק וכולל כמה סצנות בלתי נשכחות. הספר לא יותר ממעלה חיוך.
2. נהוג לחשוב שנשים לחוצות חתונה, רק מחכות שהגבר יציע להן או עושות זאת בעצמן, ושגברים פחות היסטריים מהעניין. גיבור הספר מציג מראה הפוכה. הוא זה שלחוץ להתחתן, הוא זה שיעשה הכל כדי להתחתן, והוא כל כך מעורר רחמים לפעמים, עד שאי אפשר שלא לחבב אותו.
3. יש פה סיפור שלוקה באמינות קשה, אבל עומר ברק מיטיב לספר מה שמדחיק את חוסר האמינות בעלילה. במיוחד מדובר לגבי החברה הכי טובה של הגיבור, שהיא גם עורכת המוסף של העיתון שבו הוא אמור לפרסם את הטור שלה. הניסיון להציג אותה כביץ' משל הייתה עורכת מגזין האופנה בסרט "השטן לובשת פראדה" (עוד סרט שאני מת עליו), שכל מה שמעניין אותה הוא המוסף שהיא עורכת והכתבה שאמורה להיות העוגן שלו, לא ממש מצליח להתרומם. היא פשוט לא מתוחכמת מדי.
4. עולמם של הגברים בספר, הגיבור וחברו הטוב ערן, זה הקטע הכי אמין בספר.
5. על כריכת הספר, וגם האחורית, מופיעות ביקורות נלהבות מצד דנה ספקטור ורענן שקד, שני כותבי טורים נחשבים בידיעות אחרונות. בעמוד התודות מסתבר שהם חברים טובים של המחבר. וככאלה, מה יגידו, שהספר מחורבן? ואם כבר גילוי נאות, רצוי שהוא יופיע לפני שקונים את הספר ולא אחרי שמסיימים אותו.
6. אני כבר בן 37 ולא לחוץ חתונה. אולי עומר ברק יכתוב עליי? מוכן להסדר כמו עם אדם לפיד, בתנאי שיסדר לי 100 דייטים בשלושים יום פלוס חשבון הוצאות פתוח לכך.
7. קומדיה מבחינתי היא ספר שגורם לי לפרצי צחוק בלתי נשלטים. לא קרה לי עם הספר הזה, אבל הוא בהחלט משך אותי לקרוא עד הסוף (הייתי משוכנע שאדם והעורכת שלו יגלו ברגע האחרון שהם מאוהבים ויתחתנו). רומנטי? בהחלט.
8. ספר בסדר, בעיקר בגלל הכתיבה של עומר ברק, בלי יותר מדי תובנות. מתאים להעברת זמן.

יש הרבה סיבות לאהוב את מייקל קוריטה. הוא כותב מתח משובח, יש לו טוויסטים נהדרים בעלילה, הספרים שלו תמיד מתרחשים בעיירות נידחות בארצות הברית וכוללים דמויות נהדרות, אבל בעיקר אני אוהב אותו כי הוא מצליח תמיד לגרום לי לרצות חבר כמו הגיבור הראשי. כמו בספריו הקודמים, גם בספר הזה מדובר במישהו לצאת איתו לבירה, לשחק איתו פוקר, לבקש ממנו הלוואה בידיעה שהוא ייתן אותה בלי לשאול שאלות, או פשוט לספר לו כל מה שמציק לך, ולדעת שיהיו לו תובנות והערות והארות.
ואחרי שהפלגתי בשבחי הדמות הראשית, יש פה גם מתח מהוקצע. רוב בארט מגיע לעיירה קטנה כדי לחקור היעלמות של שני צעירים. את העיירה הוא מכיר היטב כי סבא שלו ניהל בה פאב שקיבץ אליו את כל הדמויות השליליות של העיירה, ושלט במקום ביד רמה. יש עדת ראייה לאירוע, אבל היא מוכרת בעיירה כשקרנית וגוזמאית ובעיקר מסוממת.
הספר נפתח בווידוי מדהים שלה, לפרטי פרטים, על ההתרחשות בלילה שבו נעלמו שני הצעירים. היא קושרת את עצמה להיעלמותם ולרציחתם, מפלילה טיפוס נאלח שכמוהו יש בכל עיירה, אבל הגופות לא נמצאות במקום שהיא אומרת שקברו אותם. מכאן מתחיל מסע מפותל ועוצר נשימה לחקר האמת שכולל פיתולים רבים, טעויות בזיהוי, ודמויות שלא תמצאו בדרך כלל בספרים מהסוג הזה.

15 שקל בצומת ספרים לא תקנה? ברור שתקנה גם אם אתה לא אוהב את ליעד שהם (ואני אוהב) וגם אם הטייטל שהצמידו לו "גון גרישם הישראלי" נראה בעיניך מופרך (והוא מופרך ואידיוטי) וגם אם לא התחברת לספרים האחרונים של שהם (ומודה שלא התחברתי אליהם. הנושאים החברתיים שהוא נוגע בהם פחות מדברים אליי). 15 שקל זה הסיפור שעומד כאן ונדמה לי שהוא עושה עוול לליעד שהם.
מצד אחד יש כאן סופר מצליח שצבר צבא נאמן של קוראים שישלמו כל מחיר הגיוני על ספר חדש שלו מבלי לקרוא בכלל את גב העטיפה.
מצד שני יש רשת ספרים שמפרגנת ללקוחות המועדון שלה ספר של סופר מצליח במחיר של כדור גלידה.
מצד שלישי המו"ל של אותו ספר מצליח הוא גם שליש מהבעלים של רשת הספרים שמפרגנת ללקוחות שלה.
ועכשיו מצד ליעד שהם.
הבן אדם השקיע שנה ומשהו בכתיבת ספר. מניח שכמו כל מי שכותב ספרים הוא רוצה להגיע לכמה שיותר קוראים, אבל נראה לי שבמחיר המצחיק שבו מוכרים אותו הוא קצת מרגיש לא נוח גם אם הוא מוביל את רשימת רבי המכר של אותה רשת שמוכרת אותו בזול (שזו חוכמה קטנה מאוד. גם סופר אלמוני שימכרו את ספרו במחיר הנמוך מזה של לחם בוטיק יכבוש את רשימת רבי המכר). ובכלל, מה ההיגיון לקחת סופר מצליח שבמשך שנים ניסו למתג אותו כסיפור הצלחה ולהפוך אותו לסופר של 15 שקל? סתם תהייה שעלתה בראשי.
ועכשיו לספר.
שהם כהרגלו עוסק בעולם המשפט והפעם ברשת סבוכה של מזימות ותככים שגיבוריה הם כל מי שמגיע לאולם בית המשפט (למעט הפנסיונרים שפוקדים את האולמות) והם אלה שמרכיבים את פסיפס החלומות של כל פשע שמפרנס את עמודי החדשות. הפרקים קצרים, כל אחד מהם מסופר בידי אחד הגיבורים, והתוצאה היא הנאה צרופה לחובבי הזאנר (ואני ביניהם). לא נכנס בכוונה לעומק העלילה כדי לא ליצור ספויילרים, אבל היא בהחלט מרתקת.
רק מה, וכאן אני חוזר לנושא שאיתו פתחתי, כשייצא הספר החדש של שוהם, אם הוא יעלה יותר מכוס קפה (לא של קופיקס, של הביוקר) נראה לי שתהיה לי בעיה לרכוש אותו. קשה לרכוש ביוקר משהו שקיבלת בזול.

העיבוד הטלוויזיוני לספר הזה היה כל כך מתוק וכייפי, שהסתקרנתי לקרוא את הספר. המדיום הטלוויזיוני, כמו גם גרסה קולנועית לסרטים, מאבדים בדרך כלל המון פרטים ובמיוחד את סגנון הכתיבה שמאפיין כל סופר. בדרך כלל הם פחות טובים מהספר עצמו וחשבתי לעצמי שאם כל כך נהניתי מהסדרה, הספר חייב להיות מאסטר פיס.
אז זהו, שלא בדיוק.
הכתיבה של נועה ידלין מתישה לפרקים, יותר מדי ניסיונות להתחכם. ההומור שעבד על המסך לא ממש מצליח להצחיק בספר וגם הדמויות קצת מאולצות. אולי זה קשור לכך שכשאתה קורא את הספר אתה לא יכול להשתחרר מהדמות של השחקנים ששיחקו כל אחד מהדמויות ותמונתם מתעתעת בך בכל פעם ומקשה להתחבר אל אלו שבספר.
מכיוון שהכרתי את העלילה, די נכנעתי בשלב מוקדם.
ולמה ציון 3? כי זה ממוצע בין הסדרה (5) לספר (1)

משהו בי מאוד רוצה להתחבר לכתיבה של אילן הייטנר ולהייפ סביבו ולמרות ניסיון לא ממש מוצלח עם ספר אחר שלו, קניתי את 7,250 - 29 שקל לחברי מועדון בצומת ספרים. קופסת סיגריות עולה יותר - ולקחתי אותו איתי לים. שבת, שמש, אבטיח קר, בירה צוננת, וספר. עונג שבת כהילכתו.
השמש הייתה נהדרת, הבירה החליקה בגרון, האבטיח היה מתוק במידה ורק הספר קלקל הכל.
תשמעו, יכול להיות שיש קהל לסוג כזה של ספרים. כמה שבועות ברשימת רבי המכר מוכיחים את זה. מי הקהל הזה אין לי מושג, ואם הוא מוצא קסם בתובנות החיים שהייטנר מוכר לו - כאמור בזיל הזול - שיהנו כל הדרך. הקהל והייטנר. אני לא הצלחתי להתחבר. ובאמת שניסיתי. אחרי שני פרקים נכנסתי לים שלא על מנת לשוב לקרוא. כשיצאתי מהמים המשכתי לקרוא עם בירה נוספת ואז הופיע משפט מסורבל שסירב להסתיים (עמוד 21 למעלה. סימסתי לעצמי שלא אשכח) ובכל זאת המשכתי עוד קצת. המשפחה הגיעה לאיזה מלון מזעזע בצ'אנג מאי ואני שוב נכנסתי לים. קניתי בירה שלישית, הגעתי לעמוד 49, הגיבור בדיוק צרח "החיים שלי סיוט", ואני הרגשתי כמוהו.
בגללו.
זו לא רק הכתיבה הנוראית, המשפטים המסורבלים והתובנות בחצי שקל. זה פשוט ספר שלא הולך לשום מקום, ואפילו לא מצחיק. עזבו מצחיק, בקושי מעלה חיוך. עלבון לאינטיליגנציה שגם 29 שקלים זה שוד לאור יום.
לפני שעזבתי את החוף, חזרתי לילדות וחפרתי בור. הכנסתי את הספר פנימה וכיסיתי. כמובן שהיה פשוט יותר להשאיר אותו בחוף - על להחזיר לחנות לא חשבתי כי הוא די התלכלך - אבל אז מישהו היה עלול לקחת אותו והייתי מרגיש קצת אשם על שגרמתי לאדם חף מפשע עוגמת נפש שכזאת.