ניסיתי פעם להכין רשימה של דברים שעושים לי ממש טוב והייתי בהלם עד כמה היא קצרה.
מסתבר שכל אותם דברים שחשבתי שמיטיבים עמי לאורך זמן, למעשה פג תוקפם זמן קצר לאחר עשייתם: שופינג, מחמאות, אנשים שחשבתי שאני מכירה, הגזמות וגוזמאות בסיפורים אבל גם אצל טיפוסים המתיימרים להיות משהו שהם לא.
לא דברים רבים מספקים אותי ועל כן אני נאלצת לקבוע כי אני מסתפקת במועט.
הסלידה מלבלוע את החיים בבת אחת ולהתנסות בכל מה שחדש שמרה עלי עד כה מצרות וחסכה לי המון זמן, בעיקר בספרים שהרי יש מהם כל כך הרבה.
אז כן, נפלתי עם כמה מהם מספר פעמים לא מבוטל ובעיקר כעסתי על עצמי שהתפתיתי לקרוא משהו כדי להעביר את הזמן (בכדי לפנות מקום לעוד זמן) אך בעיקר משום שדבר לא נדבק בי מאותם ספרים נשכחים, משל הייתי מחבת טפלון.
ואם אני קוראת ולא מצליחה להפנים מבחינתי נכשלתי.
מבאס אותי לחשוב שלא יישרתי קו עם מחבר הספר, שלא ירדתי לסוף דעתו שהרי ככלת הכל, כל כך התאמץ עבור עבורי, עבור קוראיו.
תיאמר האמת שרוב כותבי הפרוזה אינם באמת ממציאים את הגלגל במציאות אליה נחשף הקורא.
דמיונם אינו חייב להיות פורה יתר על המידה והם אינם חשים חובה לרתקנו מפרק לפרק, זה גם כמעט בלתי אפשרי. אך מספר ממש טוב ידע שהתחכום לעיתים, מן הגיהנום ועל כן לא ינסה לעבוד על הקורא באמצעות מלאכת מחשבת של מילים מנופחות אלא יצליח להעביר לו תמונת מצב מדוייקת ונוגעת ללב באופן הכי תמציתי, הכרחי ומרוכז, מבלי לגרום לאחדים מאיתנו ״לרוץ״ עם הטקסט משום שהוא כה קריא ובזאת לפספס את כל הפואנטה.
אברם קנטור הוא מספר טוב, מעולה למעשה. הוא הצליח לגרום לי ״להקשיב״ לו לאורך כל העלילה. להתפעם מהסיפור הפשוט, הלא מתוחכם והכל כך אמיתי שהוא שזר, עד כדי כך שהשתכנעתי שאין בו דבר מן הבדייה, שגיבור הסיפור, אבינועם, הוא אברם.
ואכן ״אביק״ הקרוי כך בפי אשתו, נעמי, מצליח להעביר לנו את הלך רוחו מהרגע שהשתחרר מבית החולים לאחר פציעה קשה ועודו נתון בהלם קרב מהמלחמה בה נטל חלק. נסיונותיו הנואשים ומכמירי הלב לחזור לחיים נורמליים ניכרים לאורך כל העלילה.
הוא לא משתף את משפחתו בסיוטיו ובלבטיו אלא מנסה להתמודד עמם באופן עצמאי ובריא: לצאת לרוץ בשדות בשעות בין ערביים, להתחבר לתמימות המתוקה של ילדיו ולתקשר ברמה הכי אישית והכי נוגעת עם אשתו האהובה, העיקר שלא לפגוע בסובביו שמא יהפוך חלילה לנטל.
סיפורו כה אנושי ונוגע, כה אינטימי ומינימליסטי במובן החיובי של המילה, במובן של ״לא רוצה להעיק עליכם יותר מידי ואם יש לכם מעט זמן אולי תיאותו לקרוא אותי״.
הוא לא תופס הרבה מקום בלב אך משמש כסוג של ״איקי דביקי״: מעביר דביקותו בין ארבעת החדרים ודואג שהפעילות בהם תמשיך באופן שוטף ותקין.
השתדלתי שלא לעשות לו עוול ולסיימו תוך פחות מיממה.
משכתי את הזמן, קראתי שוב את תיאורי הטבע ויופי השקיעה כי מתוכם הבנתי את הריפוי בתהליך הכואב שעבר והרי אני, מתוך נסיוני בריצות ארוכות, מתוך השתלבות עם הטבע פותרת לעיתים כעסים ומתחים שהצטברו בי ואינם מוצאים דרכם החוצה.
דווקא הייתי רוצה לקרוא את דעתך על הספר, ״רץ״.
משום מה, לאצן כמוך שגם קורא וכותב אודות ספרים שתוכנם לעיתים מיליטנטי, יהווה הספר מעט חומר למחשבה.
מומלץ בחום.
