מצאתי על 'ספסל נתינה' ברחוב.
הבאתי בחשבון כמה שבועות קריאה-הספר העבה ביותר בו נתקלתי כנראה-900 עמודים.
עלי להודות שמהכתוב על הכריכה התרשמתי שמדובר באפוס אמריקאי רחב יריעה הנמשך על 40 שנה אודות פניה האמיתיות של ארצות הברית. האנשים הפשוטים וסיפוריהם שהם נשמת אפה של אומה באשר היא כולל אומת ענק זו בעלת כל כך הרבה רבדים ועם אזכורים לדמויות בולטות כמו ג'יי. אדגר הובר,פרנק סינטרה ושחקני בייסבול נערצים.כי אומה, בסופו של דבר, מורכבת מאינדיבידואלים.
מתחיל בתיאור טוב למדי של משחק בייסבול בו מתאמצים הצופים לתפוס כדור ששחקן נערץ השליך לקהל ומי שמצליח תוך מאבק הוא נער בן 14,ממשיך בתיאור לא רע של אישה העוסקת בצביעת מטוסים ולאחר מכן על איש משפחה העוסק בפינוי פסולת לסוגיה כולל רעילה.
אבל- אכזבה.
הבעייה האמיתית בספר היא לא תוכנו אלא סגנונו- יבש ולא מעניין.הדיאלוגים שטחיים, סתמיים וחסרי עומק. כמה אמריקאים בשיחה סתמית עם כתבת בריטית בבר,שיחות של גיבורנו מפנה הפסולת עם רעייתו ובין חברים.אולי זה חלק מהרעיון-אפוס המורכב מחיי יום יום אבל לחלוטין לא התחברתי לסגנון הכתיבה החדגוני.
דפדפתי הלאה וקראתי פה ושם, יש איזכורים קצרים נוספים לאותו נער בן 14 שאולי הוא מעין חוליה מקשרת אבל סגנונית זה לא ממש משתנה. פשוט לא ריתק אותי בשום דרך.אחרי כ-150 עמודים איבדתי עניין בשל הכתיבה חסרת המעוף.עניין של טעם.
"כל עמוד תענוג, רומן מרגש ביותר" (על הכריכה) זה לא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
