הפרוזה האהובה עלי ביותר היא זו שמגוללת סיפורים אנושיים קטנים מעולמן של דמויות מהחיים, כך שכבר נקודת ההתחלה של הספר מצאה חן בעיניי. הספר מביא את סיפורם של שני עולים מבריה"מ, ארקדי וחיים, עובדים בבית מלון במרכז הארץ. ארקדי עובד במלון בתפקיד זוטר, חי עם אמו ומנהל מערכת יחסים עם אנה. חיים נשוי ואב לילדה, עובד במלון כמנהל שירות חדרים ומצפה בכיליון עיניים לקידום שמבושש להגיע, תפקיד מנהל מזון ומשקאות.

הספר מביא בפנינו את כל העוולות החברתיות אותן זוכים לקבל חיים וארקדי, כשסכין הסטיגמות והדעות הקדומות מפלחת את ליבם שוב ושוב, ובאותה הזדמנות גם את ליבם של הקוראים. ואין זה דבר של מה בכך, בעיקר בהתחשב בעובדה כי הסופר, עמיחי שלו, הוא בכלל יליד הארץ. האופן שבו הוא מביא את סיפורן של הדמויות, בגוף ראשון, הוא אמין, מכמיר לב ומעורר הזדהות. ההישג הספרותי גדול, לדעתי, מן ההיבט הזה, כי הסופר הולך על חבל דק מאוד. קצר מאוד הוא המרחק בין ניפוץ סטיגמות ודעות קדומות לבין ביסוסן, ועמיחי שלו עובר את המכשול הקשה הזה בהצלחה. "אני רואה דרך המבט שלה את כל מה שהיא חושבת על העולים מרוסיה שלקחו לה עבודות, שחושבים שהם פה כמה שנים וכבר הכול מגיע להם. אבל מצד שני, הם אנשים די טובים, לפחות השכנים חיים ומאשקה, שהם לא מרעישים, לא עושים צרות, הילדה שלהם נראית כמו בובה, מקווה רק שלא תגדל ותהיה נערת ליווי כמו אלו שמסתובבות בטיילת"...

השפה שבה משתמש שלו היא שפה פשוטה ועממית, אך אין הדבר גורע מאיכותו של הספר אלא דווקא מוסיף לו המון אותנטיות. יותר מכך, השפה היא פשוטה, אך לא רזה כלל ועיקר: "רחוב בלפור. לב השמש פועם. סנה מזוין וארוך מבטון. ירקות מפונצ'רים על הקרקע. בניינים בגוונים שונים של עייפות".

במחצית השנייה של הספר חלה תפנית עלילתית מפתיעה, והספר מנתב לכיוונים אחרים. אזהרה: הולכים להיות בהמשך ספוילרים חזקים, שלדעתי חיוניים להמחשת דבריי... בתו הקטנה של חיים מקבלת מכות מילד מגן אחר. איך אתם הייתם מגיבים אילו ילדכם הקטן, ציפור הנפש שלכם ובשר מבשרכם, היה חוזר הביתה כשגופו מלא חבורות ומתלונן שילד אחר הרביץ לו?? חיים שומר על קור רוח מפתיע ומגיב בצורה שקולה ורגועה. הוא מדבר בתחילה עם הגננת של בתו. כשהדבר לא עוזר הוא מדבר עם הגננת של הילד המכה. גם כשפעולה זו נוחלת כישלון חרוץ הוא לא מאבד את שלוות הנפש ומדבר עם האב של הילד האלים. לא, חיים לא אומר נואש גם כשהאב מגיב בזלזול ובהתנשאות ומפריח לחלל האוויר גם כמה ביטויי ארס שנותנים דרור לדעות קדומות. חיים מתקשר לעירייה ומדבר עם המפקחת על הגנים, ללא הועיל. הוא אף יוצר קשר עם אבא של ילד נוסף שזכה לנחת זרועו של הילד האלים, אך האב מתחמק בטענה קלושה שהילד שלו כבר לא סופג מכות.
ואז חיים פוגש בילד המכה, אוסף אותו לרכבו ומדבר אתו בעדינות. הילד יורק בפניו ומטיח בפניו משפטים נוסח "תעזוב אותי, רוסי זונה". מכאן ואילך חלה שרשרת אירועים קצרה שמוכיחה לנו עד כמה קצר המרחק בין שלוות נפש לסערת רגשות שמובילה למעשה שאין ממנו דרך חזרה. רק פסע קטן מפריד בין חשיבה רציונלית לחשיבה מעוותת, בין שפיות לטירוף. סוף הספר מטלטל, מצמרר, הופך קרביים ומעורר המון מחשבה.
ספרים רבים לימדו אותי עד כמה האדם לא מכיר באמת את האנשים הקרובים לו ביותר. הספר הזה לימד אותי עד כמה האדם לא מכיר אפילו את עצמו.

ממליץ בחום.

בן אדם פותח ספר חדש, קליל, 200 ומשהו עמודים על שתי דמויות המתארות שני עולים חדשים לא חדשים שמנסים בכל כוחם להשתלב בארץ שלנו וחווים קשיים של שפה, תרבות ואת היום יום עצמו והדבר האחרון שאותו בן אדם מצפה לקבל זה את השוק שמקבלים כשמסיימים לקרוא את הספר הזה.
התחלתי ככה כי אני באמת רוצה שתבינו מה עומד מולכם.

ארקדי וחיים, שתי נשמות אבודות בחלל הזמן הישראלי העכשווי, שניהם עובדים במלון השלום, שניהם באים ממשפחות קשי יום של עולים מרוסיה, שניהם עונים על הסטריאוטיפים שיש על הרוסים בארץ והכל מתיישב בדיוק במשבצות הנכונות. 70% מהספר נקראים באופן שוטף ודי בנאלי, כלומר, החיים הם החיים - ההתמודדות שלהם עם מאורעות היום יום, התאהבות, ניסיון לצלוח את החודש בעזרת משכורת עלובה, קצת שתייה פה, קצת שתייה שם, חברות, עבודה וחוזר חלילה. הכל במין תבנית כזו שהבסיס לכל הדבר הזה זה הניסיון להראות כיצד שתי דמויות קשות יום מנסות לפלס דרכן דרך החיים.

שום דבר, אבל שום דבר לא מכין אתכם למה שקורה בסוף הספר!
אני לא רוצה להרוס לכם, אני לא רוצה לשחד אתכם ולא רוצה להכריח אתכם לקרוא את הספר הזה - בסופו של יום זו היא החלטתכם אבל באמת שעם כל הבנאליות שהספר הזה בונה לו בדרך ולעיתים אכן עוצרים וחושבים - ״לאן הספר הזה יתקדם בכלל? האם הוא יתקדם בכלל?״ הסוף פשוט גורם למוח של האדם הפשוט להבין שהחיים האלו הם לא צפויים בכלל!
אני נדהמתי, הטריק הזה של ההגזמה וההפתעה הקיצונית עבד עליי לגמרי וזה מה שגרם לי להגיד על הספר הזה שהוא מעולה, פשוט כי להרבה סופרים היום אין אומץ לכתוב ספר שלם על מנת להגיע לסוף מסוים, לא צפוי ומטורף כמו הסוף של הספר הזה.

נכון, ספר לא נמדד רק לפי הסוף שלו - אבל גם הכתיבה לכל אורך הספר וגם הרעיון שעומד מאחוריו - הצגת הדמות הרוסית וההתמודדות שלה עם החיים בארץ זהו לא נושא שכיף לכתוב עליו וזהו לא נושא קל לקריאה, בוודאי לא לי שאני רואה וראיתי מקרוב מאד את ההתמודדות הזו ולכן הספר הזה מומלץ לא רק בגלל מה שקורה בסוף, אלא גם בגלל ההתחלה שלו והאמצע.

אתם לא תפסידו ובחייאת, מה זה עוד 230 עמודים לקרוא?

את הקריאה על העלייה הרוסית ( זאת של שנות הפרסטרוייקה , לא של הסירובניקים בשנות ה-70), עשיתי בשלושה צעדים.

התחלתי עם ספר מאוד אקדמאי ויובשני, בשם "אתם ואנחנו: להיות רוסים בישראל" מאת אילנה גומל. זוהי קריאה נינוחה ובאופן אקדמאי ומופשט היא חלפה עלי בנחת. הבנתי משהו מהמחברת, אפילו השתכנעתי, אבל זה נשכח. טוב, זה גם היה די מזמן.

משם עברתי לסופר לאוניד פקרובסקי , שנכנס יותר לעומק המיץ (של הזבל) ומתאר את חוויותיו מול הישראלי המכוער והמצפצף והמזלזל. הוא עושה זאת עם הרבה הומור מעודן, וכך שומר על אווירת קריאה ברמה סבירה. לא יותר מדי עצוב, כך שרק נותרת צביטה בלב, אבל ממש קטנה.

ואז לתומי עברתי לספר הנוכחי, עם מחבר בעל שם ישראלי למהדרין. לא חשדתי לקראת מה אני הולך. פה חטפתי בעיטה לא נעימה, ובעצם לא הצלחתי להגיע לסוף הספר - כי הוא ממש עשה לי רע. סיפור מאוד קשה, ממש HARD CORE . אבל כנראה זה הסיפור האמיתי - אותו אני לא אשכח.

אף על פי שלא הגעתי לסוף.

(הצצתי לביקורות פה ומצאתי רמזים על סוף הספר וזה הספיק לי)

מעניין לדעת ; יש איזה שהוא סופר רוסי שכתב משהו מצחיק ? סגנון של סיינפלד או וודי אלן ? אם יש כזה - יופע נא מיד.