“הסיפורים ב 'בריכה כמעט אולימפית', נשזרים יחד לאיטם, במעין קשר סמוי, חבוי אך גם גלוי וכזה שצף מעל פני המים, לעיתים צף בגאות חזקה מדי. רוני ברודצקי כותבת על מקום, ספק עיר, ספק עיירת פיתוח, בו יש קניון ויש יהודים וערבים ואלה גרים בחלק אחד ואלה גרים בחלק אחר, והם נפגשים ופוגשים. הדמויות שברודצקי כותבת עליהן, הן דמויות בשוליים שאוהבות לפנטז, לצייר לעצמן את העולם בצבעים אחרים, להתאהב בחלומות אך המציאות היא אחרת, אכזרית, בועטת, מנפצת חלומות על חלומות.
הספר נפתח עם הסיפור 'צומת' על בחור ערבי שלוקח טרמפיסטית יהודייה. המחשבות שלו על המקרה, הסטיגמות והסטריאוטיפ. המחשבות שלה על כך ולבסוף המוות והמציאות שכופה את עצמה על הכל. אין מקום לדמיון באמת. אלא למוות ולשנאה הרוחשים מעל ומתחת לפני הקרקע.
'צומת' הוא אבן דרך, כיוון שהוא פתיח לשאר הדרכים, הוא המקום אשר ממנו בוחרים לאן ללכת, הוא מקום הבחירה והאפשרות, אך בסיפורים האופטימיות מתפוגגת והתקווה מאבדת מקומה. אולי רק במחשבות עד אשר המציאות טופחת על הפנים. גם זה משהו בחיים האלה.
ברודצקי כותבת על דמויות נשיות ונוגעת בנושאים שונים כמו דימוי גוף, גובה לא פרופורציונלי, מיניות מתבגרת, יופי משתק, אכזבה, תקווה, אבל, הטרדה מינית. הכתיבה נעה לאיטה במין סוג של הפתעה, כאילו מתרחשת המתנה למשהו שישבש את הכל. משהו שיהרוס את ההכנות. במובן הזה הדמויות טרגיות והסיפורים קודרים.
בעיר יש את הרחוב המרכזי, הקרוי 'רחוב עמק הבכא', סמל לסבל הכלל אנושי. ברחוב זה הולך עמוס יחד עם יעלה. הולך איתה לרופאה שתבשר על מצבו הקשה ולמעשה הולך איתה ברגעיו האחרונים. ברחוב זה הוא גם ילך לבד בכדי 'להרגיש שאריות אחרונות של מציאות'. ברחוב הזה פסטי תלך שבורת אהבה.
בנוסף, יש את עניין 'לעשות את הדברים כמו שצריך'. חלק מהדמויות בסיפורים מתייחסות לתפקיד שלהן בצורה רצינית, ללא פשרות. לדוגמת במאי תיאטרון, קצינת ביטחון ראשית, מנהל אבטחה בקניון. אפילו שרונה, בהדרכתה במוזיאון. כאילו החיים האלה צריכים איזו רצינות עיקשת בשביל להנחיל משמעת וסדר במקום שאין בו משמעת וסדר. אך האירוניה היא, שהסדר והמשמעת, התוכניות והצחקוקים, נפרצים ונשברים עקב מציאות לא ברורה. כאוס החיים. לא משנה כמה תנסה לקחת שליטה על חייך, יש כוחות גדולים ממך, אתה שחקן בתוך תיאטרון מציאות החיים המזרח תיכונית, הישראלית.
שם הספר 'בריכה כמעט אולימפית' מרמז על הניסיון להיות מקצועי, לעומת פער החיים. הניסיון לחלום ולהזות לעומת כשלי החיים והמציאות המאכזבת. ואכן הדמויות חולמות, מפנטזות, על אהבה אמיתית אך הפנטזיה רחוקה מן המציאות. הפנטזיה היא חלק מהשחרור, מהניסיון להיות במקום אחר מאשר עיר פריפריאלית. ואולי הפנטזיה היא גם חלק מדבר מהותי יותר: אהבה תכסה על הכל. אהבה היא זו אשר נחוצה, זו אשר זקוקים לה, זו אשר יכולה להביא גאולה לעולם. הכמיהה לאהבה קיימת בזמן שמשפחות גוססות ודועכות, בזמן שאהבות אחרות דועכות, בזמן בו המוות רוחש.
באחד הסיפורים, שרונה מספרת לארנון על סרט שהייתה רואה, ובסופו בניינים של עיר המתמוטטים ונופלים וארנון עונה לה שהעיר לא צריכה להתמוטט בשביל שיתנשקו. והנפילה הזו, ההרס, החורבן, הוא גם התקווה שמשהו יקרה כי במקום בו השגרה שואבת, מקום בו מקדשים את השממה, צריך הרס וחורבן בשביל שממנו תגיע האהבה. וזה חלק מהיופי בסיפורים, בהם שזורים משאלות לב ותקווה למשהו אחר שיקרה, לדבר חי ונושם, לאהבה שתחייה את השממה וגם כשזו לא קורית וגיבורי הסיפורים נעזבים חבוטים ותשושים, גם אז, עדיין יש איזו תחושה שהיא זו היכולה להציל, לגאול. אני חושב שכאן יופיו של הספר. ההזדהות והאמפתיה לגיבורים, לדמויות, לשרונה וארנון ופסטי, ניז'מי, יוסוף ואורנייה, עמוס ויעלה ועוד, היא הזדהות שמתהווה מצד המספר ועוברת אל הקורא. בתוך המעבר הזה, המתרחש דרך הכתיבה הנוגה, דרך התפלות ההתרחשויות, בתוך זה, מתגלה היופי והכאב. הדמיון והמציאות. החלום ואי התגשמותו והתקווה כי עוד יקרה, כי מגיע לכל אחד ואחת יותר.
ויש את הרגעים בהם דברים מסתיימים או שבכלל לא התחילו: אהבה, זוגיות, גירושין, הצגה בתיאטרון. מה נותר אחר כך. מה הזיכרון. איך ניתן להמשיך הלאה. הקושי של הדמויות להמשיך בנהר החיים מבלי לסחוב על עצמם את כאב הזמן ואת מה שחלף, את מה שהיה. הקושי של הדמויות לקום מאי מימוש הפנטזיה.
בסיפור 'רחוב עמק הבכא', נכתב 'העצירה היא שמעניינת אותו ולא התוצאה. העצירה, הנשימה שממלאת את בית החזה, הרגליים הרועדות קלות'. נדמה שכאן המספר מתמזג עם המחבר: העצירה, ההשתאות, ההשתהות, המחשבה, ההתבוננות. וזה חלק מקסמו של ספר זה, בהתבוננות הזאת במצבים של לפני ואחרי. לא רק בשהייה בתוך הדבר עצמו. החיים בנויים מן הציפייה למשהו, מן האכזבה כשמשהו לא קורה או משתבש וההתבוננות בכך, היא עמוקה, מלאת אמפתיה, כאב, אהבה.”
