• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

מאת אלבר קאמי

הביקורת של תום

תמונה של תום
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
ביקורת נבחרת
הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

מאת אלבר קאמי

הביקורת של תום

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
ביקורת נבחרת
תמונה של תום
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1963
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
עלי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

קראתי את "הדבר" של קאמי לפני חודשיים. הסיבה שאני כותבת עכשיו ביקורת היא רק משום שצפיתי בביקורת אחרת ,לא כל כך אוהדת, לגביו. הסיבה שלא כתבתי בעבר ביקורת היא מפאת הקושי הגדול לתת לספר חמישה כוכבים ולא שישה.
ספר נבחן בהרבה קריטריונים. אחד מהם הוא מקוריות. קשה להמציא משהו אחר, משהו חדש. והנה קאמי הצליח בכבוד! נסיון לעורר הזדהות בקרב הלא מזוהה, נסיון ליצור ויכוחי מהות בדימוי של ויכוחי יום-יום, וגולת הכותרת: השוואתה של מגפת דבר שכוחת אל מימי הביניים על עיר לא חשובה כלל וכלל אל תופעת ה"דבר" האמיתית שהתפשטה באירופה הגדולה של שנות ה-30 וה-40...ועד היום יש לה שרידים!
הגיבורים-לא יוצרים הזדהות בכך שהם המזדהים היחידים- ולולא הם, מה היה? ואיפה אנחנו היינו?
גאונות.גאונות.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ח
חובב ספרות
תמונה של מיכל
מיכל
2קוראים|גיל ממוצע54|50%נשים

על המבקרת

תמונה של תום

תום

ותיקה
חברה מזה 18 שנים
57 ביקורות•27 נבחרות•393 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של תום
תום
ותיקה
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות57
ביקורות נבחרות27
לייקים שקיבלה393
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת29ספרות מקורית9ספרות קלאסית8

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של תום

מגילת סן-מיקלה

מגילת סן-מיקלה

אכסל מונתה

לצערי אינני מעניקה ל"מגילת סן מיקלה" דירוג. אני מקווה להגיע אליו שוב מתישהו בחיים ולדרג אותו בצורה אחרת.
בשלב זה לא הייתי נותנת לספר מעבר לשלושה כוכבים, ואני יודעת כי אני בדעת מיעוט.

משהו בחוסר עלילה שלו הטריד אותי....ואינני יודעת לשים את האצבע על מה בדיוק. האם הייתה זו הכתיבה הישנונית? הסיפורים הבלתי נפסקים על בעלי החיים? תחום הרפואה שלא דיבר אלי?
בכל אופן משהו בסיפור הזה ישן. ואולי חלק בי רדום.
אולי אני מחפשת סיפור שיהיה בו שקט וגם בערה (כמו עגנון למשל) וזה עניין של גיל....ובשלב מסוים אחפש סיפור אחר. ואין כל ספק שבמגילת סן מיקלה מהלך קסם שאלי עוד לא הגיע אבל הוא חיי וקיים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•תום
בלשי הפרא

בלשי הפרא

רוברטו בולניו

ספר מרהיב! אחת מחוויות הקריאה המעניינות ביותר שהיו לי, ובוודאי, אחד מן הספרים המוצלחים שקראתי.

"איש אחד מתחיל ללכת ביער...והאיש הזה הולך ופוגש חמש מאות אלף גליסאנים (צ'ילנים) שהולכים ובוכים. ואז הוא נעצר ושואל אותם מדוע הם בוכים. ואחד הגליסיאנים נעצר ואומר: 'כי אנחנו לבד ואיבדנו את הדרך' "

סיפורו של זרם אבוד ושולי בפיתוליה האינסופיים של היצירה המקסיקנית המודרנית. עדויות משוררים לעולם שהוא חלום, או עולם שהיה או עולם שגווע או שמא עולם שמעולם לא התקיים.
השירה, האמנות ועולם התרבות כולו רק נותנים במה לכתיבתו הקולחת של בוליניו לתאר את מציאות הנפש העגומה של דור אבוד ונאבד ושל כל נפש באשר היא.

זוהי ספרות מודרנית משובחת במלוא המובן. מבנה הספר, המתחלק לשלושה חלקים דרמטיים למדי, עיצוב עלילתי לא מסונכרן וסיפורים אישיים שמותירים רושם עמוק.
תיאור רחובותיה האינסופיים של מקסיקו הבירה, סמטאותיה של ברצלונה, ביבי פריז, חשכת רומא, אורות מדריד, מחנק אפריקה ואפילו לחותה הנצחית של תל אביב רבתי מעניקים לספר את קסמו המיוחד.

אע"פ שהספר זכה לשבחים רבים, ממבט קצר בדף, ניכר שלא הרבה קראו או התעניינו בו. זה נכון שהוא לא פשוט וספרות לטינו- אמריקאית ידועה בסגנונה המיוחד (והמתיש לפעמים) אך לא שווה לוותר על ספר כזה מעולה ועדיף לדבוק בו בזמן שבו יש יותר פנאי לקרוא וכך לשמור על הרצף העלילתי.

מומלץ ביותר!*****

לפני 14 שנים•
★★★★★
•תום
מנחם מנדל / טוביה החולב [כרכים ג'-ד']

מנחם מנדל / טוביה החולב [כרכים ג'-ד']

שלום עליכם

"מנחם מנדל" של שלום עליכם הוא מיתוס ספרותי. אולי בגלל זה הופתעתי ממנו מאוד. לא ידעתי אודותיו דבר פרט לכך ש"מנחם מנדל" בתשבצים הוא כותרת וסמל לאדם הבונה מגדלים באוויר.
התאכזבתי לרעה. התלבטתי האם לתת לו שלושה כוכבים או ארבעה...אבל המיתוס ניצח.

פרט מקדים (שאותו חבל שפספתי) הוא שהספר בנוי כחלופת מכתבים בין מנחם מנדל, יהודי כפרי של המאה ה-19, עם אשתו (שתחיה) שיינה-שניידל. בנוסף, הסיפור התפרסם בקבצים בעיתונות, כפי הנוהג דאז, דבר שמאוד משפיע על אופן הקריאה בו מאחר והוא אינו זורם עלילתית בעליל. מנחם מנדל מסתובב לו בין כתריאלביקה לאודסה ומאודסה ליהופיץ (קייב) ומשם לפה ומפה לשם...ובכל מקום שאליו מגיעות רגליו מגיעים גם חלומותיו לכסף וכוח ולטריקים אלו ולטריקים ההם.
וכמו שאמרה אמה של שיינה-שניידל (שתיבדה לחיים ארוכים:) "החולה יקום מחוליו, השיכור יתפכח מיינו, הכושי יהפוך עורו- והשוטה לעולם יהיה שוטה".

הסיבה שהתאכזבתי מהספר היא משום חוסר המבנה שלו כסיפור...ולגמרי ציפיתי לסיפור...כמו לשתות סודה כשחושבים שבכוס יש מים.
ובכל זאת, אין ספק שמנחם מנדל ואשתו הזועפת קורעים מצחוק ומשנינות (ובמיוחד חמותו [שתחיה]) ועל אף שאין עלילה מסודרת בעלת מניע כלשהו, מכניס שלום עליכם את "מוטיב האמריקה" שלו...(למי שקרא חלק מספריו) ואין ספק שיש בכך מן הביקורת שמעבר, מה שבהחלט מרגש.

מומלץ כל עוד יודעים לקראת מה מגיעים.

לפני 14 שנים•תום
תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

וואו!***

אפשר לומר של-תש"ח הגעתי נטולת צפיות. אולי אפילו עם צפיות לאכזבה. מהתנסות יחידנית שלי עם ספריו של קניוק -הוא לא התחבב עלי בעליל. הכתיבה "המסורבלת" (כפי שכיניתי אותה עד היום), לא נעמה לי בסיפורו היומרני מעט, "חימו מלך ירושלים" ואפשר לומר שפתחתי את עמודו הראשון של הספר קצת במרמור.

אז זהו, בעמוד השני קניוק כבר קנה אותי לגמרי.
הספר נפתח בציטוט מספר יחזקאל: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי."
אני לא יודעת למה זה נחשב היום, נורמטיבי, רגשני, צדקני או מי יודע מה...אבל הציטוטים מהנביאים שובים אותי לגמרי. מרעידים אותי.
במיוחד שאם מצרפים לוגית את המילה תש"ח לפסוק הנ"ל... לא צריך להיות חכם גדול כבר בשביל להבין את הכאב הזה שבהקשר הפסוק...ואת האמת הזאת שאי אפשר לברוח ממנה.

שמעתי שמועות כאלו ואחרות שקניוק ניסה להוכיח את המלחמה האמיתית שהייתה שם. זאת השונה במהותה ממה שמנסים לזכור.- שטויות. קניוק מספר מזיכרונותיו "שקר שבא מחיפוש אחרי אמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת",הוא כותב. לא הכל פוליטיקה. לא הכל...לא בעיני.
הדילמות המוסריות שהספר מעלה הן בעיני השגרה של מדינתנו...כמו סלע גדול ושחור שרובץ בקשיחות על האדמה וסביבו קרני אור. צדק סובייקטיבי שלא שווה כלום ושווה את הכל.
***
בזמן קריאת הספר ביקרתי בכמה אתרים בעקבות חטיבת הראל של הפלמ"ח במלחמת העצמאות. לאו דווקא בעקבותיו של קניוק, אלא בעקבותיו של סבי ז"ל שהשתתף באותן הקרבות בדיוק.
הגענו לקסטל,הנצחתו של אחד הקרבות העקובים מדם. היתה שם כיתה של ילדים ערבים. צריך להוסיף משהו? כל אחד בוודאי מוסיף לעצמו...וכל יהודי חיי עם זה אחרת. אבל הוא חיי.
***
הפתיחה של הספר שנגעה רבות לשואה ("הקמנו מדינה למתים שלא יחיו בה") והמעגליות הזאת שתמיד חוזרת בסוף לנקודות דומות הייתה כה אקטואלית עבורי. חיילים, ניצולי שואה, ערבים, אלו הגיבורים ואלו שאינם גיבורים. והספר הזה כל כך ריגש אותי בכל מובן...פשוט ספר טוב. אמיתי ונכון.

מומלץ מאוד!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תום
תולדות ארץ ישראל

תולדות ארץ ישראל

נתן שור

על אף שלא קראתי את כל פרקיו המייגעים של הספר "תולדות ארץ ישראל" והתמקדתי בקבוצת פרקים בודדים, הגעתי למסקנה מעוררת בנוגע לקריאה ההיסטורית השוטפת בכלל ולעברה של ארץ ישראל בפרט.

היסטוריה זה דבר עצום ממדים, במיוחד שהוא התרחש לך כאן ממש מתחת לרגליים...ועוד נותרו מזכרות.
הספר של נתן שור מתיימר לנהל דיון 'תמציתי' ואובייקטיבי על ההיסטוריה המקומית של ארץ ישראל. העבר לא יכול להיות אובייקטיבי, כי בהיסטוריה עתיקה גם האובייקט הוא סובייקט ומה שיוצא מיומרנות זו זה אך ורק בלגן והיעדר של ריגוש.

לרוב התקופות הארכאיות יש איזה 'ממצא' מרכזי ממנו יודעים 98% מהמציאות דאז...ועוד כמה בוטנים וצימוקים שערערו את אמינות ה'ממצא' אותם גילו ארכיאולוגים אחרי מחקרים של שנים ארוכות.
***
אז את הקריאה התחלתי מהפרק הפרה-היסטורי של ארץ ישראל המספר באופן מגובב את החיבור היבש בין ממצאים קלים שונים. התיאוריות המרובות שנפרסו לפני הביאו אותי לדלג לתקופת המקרא ממנה נשברתי אף מהר יותר. אחרי דיון של שלושה עמודים בפונט 9 על איזה ספר 'צודק' יותר- יהושוע או שופטים, החלטתי להחליט בעצמי. אין לי התנגדות עקרונית לחוקרים המראים את האבסורדיות של הכתובים, אבל מבחינתי זה לא ממש היסטוריה, זה יותר ארכיאולוגיה. הדבר הוכח לי ביתר שאת כשהגעתי לתקופת בית שני ותקופת המרד הגדול בארץ ישראל.

כידוע לכולם, האדון שבזכותו שמענו על כל ההא והדא בתקופה המדוברת זהו יוסף בן מתיתהו, או בשמו המגניב יותר:)- יוספוס פלביוס. הוא הגדיר את עצמו כהיסטוריון וההיסטוריה מבוססת רק עליו במידה כזו או אחרת.
יש אודותיו אינספור תיאוריות- הוא אינו אמין, הוא מפריז, סובייקטיבי (נו מה?), משוחד ומה לא.
אם אמר פלביוס יוספוס כי בקרב פלוני לחמו 4 לגיונות רומאים יאמרו ההיסטוריונים כי לא יותר מלגיון השתתף. אם סיפר בן מתתיהו על 20 הרוגים, יקפיץ ההיסטוריון את מספר המתים ל-56.

העניין הוא שכל אותם ההיסטוריונים הם תיאוריקנים בעלי קונספירציות וחוות דעת סובייקטיביות כמו יוספוס בדיוק.
יוסף בן מתיתיהו כתב את הספר 'קדמוניות היהודים' בהתבסס על היסטוריונים בעלי קנה מידה עצמאי בדיוק כמותו.
ההיסטוריה לא הייתה ולא תהיה אובייקטיבית, אבל מה שהבנתי בעקבות הספר של שור הוא שגם אם עלי להתייחס לפלביוס בערבון מוגבל עדיף לי בהרבה לקרוא את 'המקור' שלו ולא את הגיבוב הארכיאולוגי המייגע והבלתי נגמר.
בשלב זה הופסקה באיבה קריאתי בספר.

העבר הוא לא רק מה שהתרחש...הרי שהוא גם מייצג את כל המגדלים שנבנו על שמו ובשמו...ל"ג בעומר המתקרב עלינו לטובה מעיד על כך בדיוק.
על כן, התחלתי בקריאת ספר יהושוע ובכתבי יוסף בן מתיתהו הסובייקטיבי- כי זה מה שיש פה, וזה התכלס.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תום
לפנים מן החומה

לפנים מן החומה

ש"י עגנון

כשאני נזכרת בסיפור הזה נעתקת נשימתי. הליכה של איש ונערה לפנים מן החומה ובתוך קסם העיר העתיקה של ירושלים...סיפור של רגש ושל אמת.
כשקראתי את סיפורי "החולות" של עגנון...'גבעות החול', 'לילות' ו'שבועת אמונים'...המתארים את חולותיה של יפו יפת הימים ואת קסמי בתוליה של נווה-צדק...חשתי שאין עוד אמן שיצליח לתאר כך את תל אביב. בנוגע לירושלים, העניין קצת יותר מסובך. ירושלים מרגשת גם בלי שיכתבו עליה ובלי שיזכרו בה...ובכל זאת, כשהלבטים, השיחות, האנקדוטות החלומות ויותר מכל- החיים עצמם, מטיילים להם בסביבת החומות מפנים ומחוץ בין שורותיו הקסומות והלא נגמרות של עגנון...הנפש עולה על גדותיה.

כידוע (או שלא ידוע), כל כתבי עגנון, על הוצאתם החדשה או הישנה מחולקים ל-7-8 כרכים שפורסמו במהלך חייו ולעוד 13-15 כרכים (ויותר) שבתו אמונה כינסה, אספה וריכזה לאחר מותו.
סיפוריו המוכרים והנחשבים יותר מצויים לרוב בכרכים הראשונים..."לפנים מן החומה" לא נמצא בכרכים שהוצאו בחייו. אף על פי כן זהו אחד הסיפורים היפים ביותר שקראתי שלו...פנינה ספרותית מרגשת.
ממש מומלץ.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תום
הרעיון הציוני לגוניו (לגווניו)

הרעיון הציוני לגוניו (לגווניו)

שלמה אבינרי

אחרי זמן לא מבוטל, סוף כל סוף סיימתי את הספרון "הרעיון הציוני לגוניו" מאת שלמה אבינרי.
הספר אוסף מס' הוגים מרכזיים בתורת הציוניות של המאה ה-19 וה-20 ומפרט על הגותו הרלוונטית של כל אחד ואחד מהם (מאחר ואין ספק כי חלקם כוללים בהגותם הרחבה נושאים רבים ומגוונים פרט לציונות עצמה) .
אין בספר התיימרות להקיף את כל היסטוריית הרעיון הציוני כולה, אלא לתת מעין טעימה מרכזית של האווירה והערכים המנשבים דאז. אני חושבת שעובדה זו- צמצום הספר וע"י כך 'שמיטה' של הוגים ציוניים כאלו ואחרים, היא דווקא חיובית שכן בסופו של דבר הרעיון הציוני כולו נסב סביב מניעים משותפים ורוח חברתית אידיאולוגית, מהפכנית ולאומית של המאה ה-20.

אין ספק- זוהי היסטוריה. היסטוריה רלוונטית וחשובה. אני לא יכולה להעריך באיזו מידה אנו מסוגלים לתפוס את הקיום שלנו כאן, בארץ ישראל בכלל ובמדינת ישראל בפרט, כנספח להשפעתו הישירה של האפקט הציוני ופעילותו.

כמובן שהספר מתחלק להוגים מרתקים, שעיון חוזר בכתביהם ובדיעותהם, גם היום, בתקופה "הפוסט מודרנית", רלוונטי ואף מעורר מחשבה. לדוגמא רבי נחמן קרוכמל וגרץ הראשוניים, והרב קוק, אחד העם וא.ד.גורדון היותר מאוחרים וספציפיים.
(מדהים לראות את ההשפעה של הפילוסוף 'הגל' על הרעיונות וההגות הכללית של סוף המאה ה-19 והמאה ה-20, וכחלק מכך גם על הרעיון הציוני. אני חושבת שכל 'הרהור' ציוני שאינו מתקשר ישירות במימד הכלכלי (סוציאליזם, קומוניזם,קפיטליזם) מושפע ברמה כזאת או אחרת מהגל, וזה באמת מרתק).

כמו כן, הציוניים המעשיים בהיסטוריה הלאומית של ישראל, גם הם מעניינים לא פחות- בן יהודה, הרצל (ברור!), ז'בוטינסקי , בן גוריון ונציין שוב את א.ד.גורדון שכתב אך גם עבד לו בשדות דגניה:)

לא ניתן לומר כי זהו ספר "חובה"... שכן, אם אכליל את כל מה שלראות עיני 'חובה לדעת' כ-"ידע כללי"...הספרים והמאמרים לא ייגמרו לעולם.
אומנם אני יכולה בהחלט להמליץ עליו כספר ענייני הסוקר את ההוגים הציוניים המרכזיים באופן חביב, כלומר לא מקיף אך גם לא תמציתי יתר על המידה.

לסיכום, אוסיף הערה לאלו החוששים לקרוא ספרי היסטוריה מגמתיים.... שלמה אבינרי, לפי ההתרשמות שלי, השתדל לא להפגין את אהדותיו יתר על המידה...גם אם "פה ושם" מופיעות התרשמויות כאלו ואחרות, אין זה מציב את הספר במימד "מכוון" כלשהו.
מומלץ.

לפני 15 שנים•תום
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

המשפט. ספר פשוט גאוני. אני אפילו חושבת שהוא מושלם אף על פי שלא הושלם. מה כבר כמה פרקים לא גמורים של קפקא יכולים עוד להוסיף לאווירה ההזויה של הספר הזה? יותר אקסצנטרי מזה- עוד לא ראיתי!

אודה באמת, לא הכי הסתדרתי עם משפטו חסר הרחמים של יוסף ק'...קראתי את הספר תקופה ארוכה והרגשתי כי כל עמוד נמשך כנצח. הכתיבה קולחת, פילוסופיה אין, אם כן, מה הוא הדבר שגורם לכל להיראות נצחי, ממושך ומתיש ברומן? ואיך זה שכמעט כל פעם שהתשישות תפסה אותי באמצע העמוד אילצתי את עצמי לחזור ולקרוא בו, עד שנפשי תהיה קשורה יחד עם עלילתו ה~סתמית~ כל כך של המשפט.

קפקא המציא ז'אנר, אין בכך ספק... הבלתי הגיוני שהופך להגיוני. כל אותם פרטים לא רציונאלים ולא מציאותיים במשפט ובכל רומן אחר שלו, נתפסים כמובנים מאליהם!! אמת ברורה וחקוקה בסלע. אפקט זה שופך את האור השיגיוני על כל היצירה- קבלתו של יוסף ק' את כל העובדות, המהלכים, ההתנהלות ואף גזר הדין חסר הפשר!
יש סתירה ברורה ונגלית לעין בין הפרטים המתוארים בדקדוק כמעט ראליסטי לבין הערפול הכבד במאורעות עצמם.
הרגשתי שכך האמן הזה, הכישרון המופתי הזה בהתגלמותו- פראנץ קפקא, רואה את העולם בעניים אלו של סתירה נצחית, מעבר לראיה של ה'פילוסוף'. חשתי שקפקא הוא אימפרסיוניסט דגול השופך לנו את אורו ועולמו למשפט של יוסף ק'...

גיבור 'המשפט', הוא דמות מנוכרת וזרה לקורא, התמודדותו עם המציאות היא, כאמור, לא טבעית. ק' נאשם בלא עוול בכפו, אומנם ברצונו למחות, לשנות את גזר הדין והתוצאה, רוצה הוא להיות חופשי...אולם, מקבל עליו ק' את החוק! הוא סופג את העובדה ש''החוק'' הוא הסמכות העליונה, גם אם היא נראית לו בלתי הגיונית.
במהלך הרומן, באופן הדרגתי ומהמם, פוגש ק' דמויות אבסורדיות שונות בהקשר משפטו המצוות את הסתירות והניגודים בין צדק ובין מערכת משפטית (ניתן לומר כי משפטי הבא הוא ספוילר, אבל הסתרת עלילת 'המשפט' אינה רלוונטית ולכן אני משתמשת בה באופן מצומצם מאוד). החל מהאוסרים שלא מוסרים לק' דבר פרט לכך שנעצר, המשך בשופטים-חוקרים האנמים ונטולי הדיעה, הנשים חסרות הנאמנות, הספרים הלא ערכיים של בית הדין, הסניגורים האפסיים (ומן הסתם, סניגורו של ק' הוא חולה במחלת לב קשה ואינו קם ממיטתו!אם כן, מה מעשיו?) , הצייר המייצג את האמנות הכפופה אף היא לחוק ההזוי, וכן איש הדת!! כהן בית הדין המנהל עם ק' דיאלוג עוצר נשימה בבית הכנסייה (אחד הפרקים הטובים ביותר שקראתי מעודי) ומוכיח שאף הוא (!) לוקח חלק באותה שרשרת אבסורדית (כידוע, קפקא יהודי היה. יש כאן ביקורת נוקבת על הכנסייה והדת הנוצרית).
ולבסוף, גזר הדין עצמו, ה ח ו ק עצמו ומימושו.
***
לאחרונה קראתי ספר של גרוסמן, 'ותהיי לי הסכין'. באחד מן המכתבים (רומן התכתבות) מוזכר קפקא. כמה אבסורדי ונורא היה אילו קפקא נאלץ להיות תחת משטר הנאצים במלחמת העולם ה-2, ובשואת היהודים. ברוח זאת נאמרו הדברים, ואני לפתע חשבתי, כמה באמת אסון זה היה יכול להיות...ונראה כי מותו משחפת בגיל כה צעיר היה כמו מזל (נפטר ב-1924). עצם המחשבה על היותו נתון תחת המשטר הנאצי, לפני שהיו רוצחים אותו, מהותו כ''אסיר חופשי'' תחת החוקים האבסורדיים ונטולי הצדק והמשמעות..מרעידה את לבי- חזון יוסף ק' היה פשוט מתהווה במציאות נוראית.

זהו רומן מיוחד ומתיש לקריאה....אף על פי כן, הוא חובה חובה חובה!
מ ע ו ל ה!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תום
שדים [מהדורת 2003]

שדים [מהדורת 2003]

פיודור דוסטויבסקי

'שדים' של דוסטוייבסקי אולי לא ה'רומאן' המוצלח ביותר שלו (לפחות בעיני), אבל אין ספק שהוא כנראה אחד החשובים והמרתקים ביותר של אותו אמן מיוסר.
הרי זוהי פוליטיקה ופוליטיקה- לבלוב התנועות השונות לשחרור רוסיה, הסוציאליזם וערכיו- בפועל. לא עוד רעיונות באוויר, אלא ילדים הנלחמים ברוחם ובנפשם 'להציל' את רוסיה!
דוסטוייבסקי מציג בדיוק ובשלמות את הפן הטהור שבשאיפה לנשגב למוסרי ולנכון ובשוליו את הצד הגועלי והנתעב של הקיצוניות הפוליטית שנכנעת ליצרים של הרס, אלימות, שקר ורפש (במחילה).

כעת, גיבריו הראשיים של דוסטוייבסקי אינם אותם האומללים, העניים והמרודים- עתה אלו הם האצילים, המשכילים- הנוער הגאה- הנוער המתגבש בחברה הגבוהה של רוסיה.
מאלו יצאו הפנינים והתולעים, ברומן וגם במציאות המהפכנית.
התיאורים הבהירים של ה"רעיון" ולידו, אותו החורבן הידוע לכל, מעוררים כאב והזדהות רבה. ככלות הכל, הפוליטיקה בקיצוניותה, גם אם נושאת רעיון בחובה, כביר ככל שיהיה, בד"כ היא פשוט מקיאה אותו החוצה לעולם בצורה מכוערת.
כאן זה מתבטא בבירור, אך ככה זה תמיד...ועל זה דוסטוייבסקי מתעכב רבות.

העלילה של 'שדים', על פי דעתי האישית, לוקה בחסר. נכון, דוסטוייבסקי זה דוסטוייבסקי- התרחישים המפותלים, הרכילות האינסופית והמתח שזורים כהרגלם בסיפור ומעוררים אותו ללא ספק. ואולם, חל עליו האפקט האירוני שברומאן האוטוביוגרפי. משום שהאירועים המתוארים בגוזמתם, חציפותם וצפיפותם נלקחים מן המציאות, והמציאות בד"כ נוטה להיות משעממת או מוגזמת- אני מניחה ש'שדים' הוא לעיתים משעמם ולפעמים מוגזם. אדם שהפילוסופיה של הסופר לא אהודה עליו מאוד, עשוי להתבאס מעלילה.
*
מקריאתי שלי אני מצליחה לראות שדוסטוייבסקי תיאר את המאבק הסוציאליסטי ההגותי והמעשי כחלק מהמאבק המוסרי-רעיוני של האדם, האזרח הרוסי ושלו בפרט.
'שדים' כולו שזור ברעיונות האמונה, בחיבוטיה, בייסוריה ובלבטיה. אתאיזם, אמונה, הצורך להאמין, הרצון לבחור, היכולת לשלוט בתחושות,ברגשות...מהבחינה הזאת הרומאן השאיר אותי נפעמת. בייחוד הפרק האחרון המהווה מעין אפילוג על החרטה.
שמו הראשוני של הרומאן היה דווקא 'אתאיזם', וקצת התבאסתי שהשם לא נשאר כך (אע"פ שכנראה שזה היה מצמצם את מס' הקוראים). השם 'שדים' מבוסס על סצנה מהברית החדשה, ישו הנוצרי מוציא שד הנכנס באדם אל עבר עדר חזירים. מכך משתמע ששם הספר הוכרע לטובת הרעיון הפוליטי, שהוא על פניו עיקרו...אך בעיני שלי, וכנראה שאני משוחדת ביותר, המאבק האמוּני והמוסרי של האדם, של דוסטוייבסקי עצמו, של גיבוריו וגם שלי עצמי...הם עיקרו של הספר הזה שכן מה מעשינו הנועזים אם לא קורבן של אמונתנו בסופו של דבר?....מרתק ללא עוררין.
ניכר שכל גיבוריו של דוסטוייבסקי, על רעיונותיהם השונים בקשר האמונה ואי האמונה- כולם יכולים להיות אותו האדם בודד העוסק בלבטיו.כל אותן התפיסות נכתבו בעוז מלבו המבולבל והמיוסר של האמן!
פשוט מרגש.
מומלץ מומלץ!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תום

ביקורות נוספות על "הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]"

הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

אלבר קאמי

זוהי קריאה שניה של הספר אותו קראתי בימי התיכון. אז הוא היה מרשים והיום הועם זוהרו על רקע מגפת הקורונה, אבל שווה לקרוא ולהשוות אז ועתה, אז שנות הארבעים של המאה העשרים באוראן, עיר על חוף ים באלג'יריה, עתה, 2021 כשהקורונה חובקת עולם.
ד"ר רייה, בשנות השלושים לחייו, עסוק כהרגלו בחוליו המתחלפים, עד שעכברושים מתים מובאים לתשומת לבו כשהם גוססים ומתים, סביב אפם תפרחת דם. קודם לכן נדיר היה לפגוש עכברוש גלוי ועתה הם פה ושם. תופעה מטרידה, יותר אסתטית מבריאותית בתחילה. אלא שאז הופכת הופעתם של העכברושים המתים לשגרת כל מקום כמעט ומאחדים בתחילה הם נאספים באלפיהם. בד בבד מתחילה הופעת המחלה, שבתחילה אין לה שם, כשהחולים סובלים מכאבים ומורסות מופיעות בגופם, בולטות, כואבות ושוכנות בבתי שחיים ובמפשעותיהם. או אז ברור שמדובר בדֶּבֶר, מגיפה שבכל מחזור הופעתה בהיסטוריה גרמה למוות רב.
כאן מתחיל תיאור המאפיין הופעת מגפות בכל מקום, מההכרה הראשונית, עד לפעולות הבהלה הננקטות, לאימה, לכניסתם של גורמי שלטון. אלה שנות הארבעים, השפעת הרפואה המודרנית-צרפתית ניכרת, עד מהרה העיר נסגרת, אין יוצא ואין בא. השלב הבא, המכריע, הוא לראות לאן המחלה ממשיכה, נבלמת ונעצרת אם בכלל. שלב הביניים הוא השלב בה החברה מוכיחה את חוזקה והיא תמיד לא.
המרוויחים מן המחלה, תמיד יש כאלה, הם הסוחרים, שבעת בהלה יש תמיד קניה לא הגיונית, אגירה ליום של מצור. מצד שני, רוב הבריאים מחפשים תעסוקה, מוכנים לראות אותו סרט בקולנוע שוב ושוב, אותה הצגה בתיאטרון. זה ברמת הצריכה. ברמה הרוחנית-דתית, המטיף, האב פאנלו, אוסף בכנסיה את כל המבוהלים ורפי הדעת, המוכנים לשמוע את הפיגוע המוחי הרגיל, עד כמה הם חוטאים, לא שומרים על... על מה? האב פאנלו שב ומזהירם כי תפילה ביום ראשון אינה ערובה לחטאי כל השבוע. זה אכן עוזר למגפה, עוזר להדביק את המתקהלים. התקהלות במקומות רוחניקיים אכן יכול להמית.
ובינתיים, כמות החולים עולה ומדיווח על מתים של מאות אחדות בשבוע, עוברים לדווח על עשרות ביום (מתוך אוכלוסיה של כמה מאות אלפים באוראן). גם ההמתנה לחיסון מצרפת מורטת עצבים, החיסון שמגיע לא תמיד מועיל ופתאום מתגלה מוטציה, ממש ספר הדרכה למה שקורה עתה עם הקורונה, 2020-2021). וכאן כמו אז, בתי המלון מאבדים לקוחות ונסגרים, כך גם מסעדות ובתי קפה.
והנה עוברת לה שנה, הסגר מקשה על כולם, מזג אוויר קר בחורף גורם לכולם להאמין שהדבר יקשה על הדֶּבֶר, אבל גם רוחות החום והאבק של הקיץ באוגוסט לא עושים שום רושם על המגפה. וכדי להראות היכן הדֶּבֶר מתפצל מהקורונה, אוסרים השלטונות - אמנם אלג'יריה, אבל רוח צרפת - על התקהלות בימי קבורה. המתים מובלים לקבר אחים ובסוף לקבורת סיד ואף לשריפה, ללא מתן אפשרות האספות לצורך אֶבֶל. חרום זה חרום ומגפה יש להדביר.
ואילו החיים מובלים לבתי-מלון דֶבֶר. דבר לא משתנה ממגפה למגפה. משפחות נקרעות אם אחד מבניהם מאובחן, אבל זה מתבקש ואפילו חובה. הזמן הוא זמן טרם חוקים מתקדמים, אפילו ניסויים על חולים חיים נעשים, רק לצאת מהמגפה הנוראית, שכל החוטף אותה, דינו כמעט ודאי למות. וכן, גם אז ניסו לשטח את העקומה והסטטיסטיקה פורסמה יום יום ברדיו ובעיתונות.
אם נוצר הרושם שזהו יומן מחלה, זה לא. פה ושם מתגנבים הרהורים לתוך ראשם של הדמויות השונות, מהרופא לפקיד העיריה, לעיתונאי, שלא בטובתו "נכלא" בעיר, ממנה אין יוצא. כבר נובמבר ומהדמויות העיקריות אנו נפרדים מהאב פאנלו, שכל הטפותיו וראיית החטאים לא עמדו לו והדֶּבֶר צחק אחרון.
המגפה עוברת בסופו של דבר והתחושה היא של שיבה אל... אל מה? האם חוזרים בדיוק אל הנקודה בה הופסקו החיים, פחות אותם שכבר לא ישובו? כנראה שלא ממש. החגיגות באמת רעשניות וקולניות, כך גם היריות.
קאמי ניסה לשלב את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית בספרו, בקטן, פה ושם. לא יכולתי להתייחס לזה מאחר ואיני מבין דבר בפילוסופיה זו, או אחרת לשם העניין, וזה לא היה הזמן ללמוד עליה ולהפוך למומחה שלה. זה בטח לא מקל על הקריאה ולא הופך אותה למתגמלת.
הספר תורגם ע"י יונתן רטוש ומכיל ביטויים כמו צמרונים (פודלים) ואמצעי תמנעה (מניעה), למאותיהם. למקרא התרגום, שיצא ב-1963, יש תחושה כאילו יצא ב-1923. צריך להיות חוק האוסר על משוררים מעיסוק בתרגומים, כי מלאכתם אינה מקצועם. ישובו התרגומים למתרגמים מקצועיים ותודבק בעתיד אזהרה מתאימה בגב הספר: "תורגם ע"י משורר. פגיעה אפשרית בנפש הקורא."

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מורי
הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

אלבר קאמי

כדור שני לשואה מחשבות אפוקליפטיות עולות בראשי גם בימי שיגרה. מה אם תהיה שואה נוספת? טילים? רעידת אדמה? מאז שבתי הבכורה חלתה בסוכרת נעורים החרדות שלי קיבלו תפנית לכיוון מחלות. מה אם תתפשט מגפה? מה אם יגמר האינסולין? איך אשיג לה תרופות בזמן מחסור. ובכלל – היא פגיעה יותר, והכל מלחיץ יותר. מגיפת הקורונה המתפשטת, איך לומר, לא בדיוק באה לי בטוב. אני בודקת עשרות פעמים ביום את מצב הנדבקים והנספים. בכל "הרגעה" המציינת שחולים עם מחלות רקע כגון סוכרת הם בסיכון גבוה הרבה יותר, הלב שלי מתכווץ.

קניתי אתמול ערימה של תרופות, ככל שמכבי איפשרה לי. למותר לציין שרוקנתי חצי סופר. שיהיה. כרגע בכל פינה בחדרים מתחבאת לה ערמת שימורים או שישית מים. אפילו שוטטתי באתרים בחיפוש אחרי מסיכות, ולא כאלו של פורים. לא הזמנתי כי בדקתי שהן לא עוזרות יותר מויטמין C ליפוזומי. אבל אני יודעת שאם אנשים יתחילו להסתובב איתן אני בכל זאת אכה על חטא שלא קניתי, ולעזאזל קול ההגיון השפוי. בעלי והבנות מבודחים מהקניות הללו, אבל הם רגילים להכיל את חרדותי ומעלים רעיונות נוספים ומוצרים שטרם עלה בדעתי לקנות. בהבלחות צלילות אני יודעת שהם צודקים, אבל אולי הפעם תתרחש אפוקליפסה אמיתית והצדק יהיה אתי? אם כן לפחות תהיה לי הזדמנות לומר את ה"אמרתי לכם" הפולני. הרי בכל מצב חירום אנשים חשבו תחילה שהכל יעבור במהרה ושלא יכול להיות שהדברים יהיו ממש רעים.

מגיפת הקורונה המתפשטת העלתה מייד בזכרוני את הספר הזה, שהיה קריאת חובה בספרות בבית הספר. ברומן מתאר קאמי את התפשטות מגיפת הדבר באוראן. גם שם הכל מתחיל כאירועים מינוריים. חולדות מתחילות למות. בתחילה בודדות, אחר כך מתגלות גופותיהם בערמות. ואז בעלי חיים אחרים מתחילים למות, ולבסוף גם בני אדם. מרגע לרגע נראה שהמצב הולך ומחמיר, יותר ויותר בני אדם מתחילים למות, ולבסוף סגר מוטל על התושבים והם בעצם בכלא – אין יוצא ואין נכנס. שאר החלקים של הספר מתארים את המציאות הנוראית של התושבים עם המגיפה, המתים הרבים, הצורך להשיג צרכים בסיסיים, הרצון לברוח מההסגר.

כל הילדים בכיתתי שנאו את הספר, מלבדי. הוא נראה לכולם עונש, משעמם ומשמים, חוזר על עצמו, פאסימי ובעיקר חסר סיכוי מול רוח הנעורים הצוהלת שעמידה בפני הפחדות כאלה. אהבתי את הספר מאוד, כלומר, "אוהבת" הוא לא בדיוק המונח המתאים לספר דכאוני ושחור משחור. התחברתי לדיון הפילוסופי של קאמי על אקזיסנציאליזם. העולם הוא ללא אלוהים וללא תכלית. המציאות היא ההווה בלבד, העבר והעתיד לא רלוונטיים. בהעדר אלוהים לאדם יש זכות בחירה ועליו מוטלת האחריות למעשיו. העולם הוא מקום שרירותי, הכל יכול לקרות, אין סדר ואין משמעות, הכל מקרי ושרירותי. מגפה היא כר נוח להדגמת אקזיסטנציאליזם. בחיי היומיום נדמה לנו שיש סדר וארגון, ואילו במצב חירום של מגפה הסדר החברתי הקיים מתפורר, החיים והמוות שרירותיים. אין צדק במוות ממחלה.

הספר מתאר הרבה קונפליקטים בין הגיבור הראשי, ד"ר רייה, שעושה ככל יכולתו לעזור לחולים, לבין האב פנלו. האב פנלו מייצג את גישת הכנסייה, ואילו ד"ר רייה הוא אקזיסטנציאליסט. העולם מבחינתו הוא חסר משמעות וצדק, אך בכל זאת ד"ר רייה בוחר להעניק לו משמעות משלו בכך שהוא בוחר לעזור ללא הפוגה לחולים. האדם מחפש משמעות, אמרו את זה קודם, לפני. קשה לאדם לחיות בעולם של כאוס.

גם בראיה לאחור הספר עדיין מרתק בעיני, למרות שכיום אני יכולה לראות שהוא מציג מודל פשטני מדי. ספר קשה לקריאה, לא מומלץ לקריאה לכל אחד, בטח שלא בימים אלו, ובכל זאת מומלץ מאוד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

אלבר קאמי

להוציא, ומהר, מתוכנית הלימודים של כיתה י'. להכריח ילדים בני 15-16 לקרוא את היצירה המופלאה הזאת זו טעות גורלית. לרובם המוחלט אין מושג קלוש בפילוסופיה אקזיסנטציאליסטית, ולימודי ההיסטוריה על מלחמת העולם השניה גם ככה הוציאו להם את כל המיץ לדון בחירות האדם.

ואחר כך, כשינקפו השנים, לחשוף אותם לאט ובעדינות לספר היפה הזה, שמכיל בתוכו רבדים רבים כל כך, הגות שחודרת לפינות הכי קטנות של הנפש, ביקורת חברתית נוקבת, ובעיקר אהבת חיים ואדם.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•פָּלִימְפְּסֶסְט
הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

אלבר קאמי

הקריאה ב"הדבר" אינה קלה, קל וחומר כאשר אנו בוחרים בתרגומו של יונתן רטוש. המליצה שלו אינה נהירה לכל קורא, ובהחלט תיתפס היום כאנאכרוניסטית.

ובכל זאת, עבורי הקריאה בספר הסבה הנאה רבה. גם בשל עומקו של הספר, העושר האינטלקטואלי האצור בו, וגם בשל אותה מליצה שאני כל כך אוהב.

העלילה בספר נבנית בתחילה בחופזה, בתיאור דיי יבש, תמציתי, ויש בכך מן ההומור, הייתי אומר. באגביות סתמית מסופר על אותם עכברושים מתים, על אותו מקרה מוות, על אותה עווית נוראה. אולם אין להתבלבל ולחשוב כי כך מתקדם כל הסיפור, כי למן הרגע שההסגר מוחל והעיר נשארת "להתבשל במיצים של עצמה", אנו מורידים הילוך ומתחילים לבחון את האירועים ברזולוציה הרבה יותר גבוהה.

ההתקדמות הכרונולוגית עצמה דיי שרירותית, מכיוון שקאמי בא לתאר לנו שלבים מסויימים בתהליך ארוך. כך בין חלק לחלק (או "ספר" ל"ספר") עוברים חודשים בעליהם שוב אנו מקבלים אך ורק דיווח מאוד יבש ותמציתי של מה שקרה (כדוגמת שינויי מזג האויר והשפעתם [לרעה, לרוב] על מצב התקדמות המגפה).

"הדבר" בנוי מכמה רבדים, והתיאור היבש של המגפה הפורצת הוא כמובן רק השכבה העליונה.
הספר מתמקד בכמה דמויות, ובראשם ד"ר רייה, הרופא הנאבק במגפה מראשיתה - וזוהי הדרך שלו להתמודד עם המוות - פשוט להלחם עד שהקץ הצפוי יגיע (וגם רייה בעצמו מכיר בכך).
יחד עם רייה, הדמות המובילה את העלילה, אנו מגלים דמויות שונות, כל אחת והדרך שלה להתמודד עם המוות הצפוי לכולנו (והרי זוהי אחת ממהויות האקזיסטנציאליזם - לחיות ולמצוא מהות אפילו שכולנו מבינים שלא נחיה לנצח, חיים בצל המוות). כך, למשל, אנו מתוודעים אל טארו, המתעד את המגפה בכתביו, או ראמבר העיתונאי שהגיע אל העיר במקרה ו"נכלא" בהסגר עם פרוץ מגפה ומנסה להמלט ממנה (ובכך, באי-הכרתו במוות, הוא מגלה את משמעותו), או האב פאנלו, הכומר הישועי, המייצג את הגישה הדתית.
אופי התנהגותן של כל הדמויות לנוכח המגפה הוא אותו "מרד" - אותה מגפה שבאה לכלות את כל העיר היא אותו המוות הצפוי לכולנו, ובכל זאת כולנו מורדים בו בחיינו.

קיים עוד רובד, והוא רובד ההתנגדות לנאציזם. במובן הזה, כמובן, המגפה מייצגת את הנאציזם הפושה בכל, והגיבורים הם אותם אנשים הנאבקים בנאציזם כנגד כל הסיכויים (פרטיזנים של ממש).

ואולם, לדעתי ב"הדבר" עוד רובד, והוא פחות מתייחס למוות הגלוי והברור, אלא אל הבידוד - אותם אנשים שהושמו בהסגר עוברים תהליכים פנימיים מסויימים הקשורים לבדידותו של אדם המצוי במקום שהוא רואה כסגור ומסוגר, אדם הנאבק כנגד תלאות החיים באשר הן.

אני לא חושב שזה ספר שמתאים לכל אחד, בטח שלא בתרגום הישן של רטוש - אבל כן הייתי ממליץ עליו לכל אדם שמחפש ערך מוסף אינטלקטואלי, על אדם שמבקש להכיר יותר את ההגות האקזיסטנציאליסטית, ולמי שנהנה מהרהורים מעמיקים וחיפושים ארוכים אחר ניתוחים ספרותיים ליצירות קאנוניות בתרבות המערבית.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קורנליוס
הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

אלבר קאמי

אלגוריות, הן טובות במיוחד כשאתה מיד מזהה בהן לא רק את המציאות שהכותב, במקרה הזה צרפתי בתקופה שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, חי בה, אלא את המציאות שלך כפי שאתה רואה אותה.

המשל עוסק בהתפרצות של מגיפת דבר בעיר אלג'יראית ומתאר את התנהגות האנשים תחת האיום.

כמו שקורה בדרך כלל, הדבר של קאמי לא פוגע בכולם בבת אחת. הוא מתחיל רחוק, אצל העכברושים. אחר כך הוא מתחיל לפגוע בשכונות המרוחקות, אצל העניים, כך שאלה שלא חיים שם, אנשי מרכז העיר, נדמה להם שהם יכולים להרשות לעצמם להיוותר שאננים, להרחיק מעצמם את האחריות ואת ההבנה שהסכנה קיימת ושאפשר עדיין, אולי, לעשות משהו כדי לעצור אותה.

קאמי אידיאליסט. הוא חושב שאין ברירה. שברגע שמישהו מבין שקיימת סכנה, גם אם לא עליו היא מאיימת, הוא חייב לעשות משהו, שכשאתה חי במציאות כזאת אתה מוכרח לפעול, לאו דווקא מפני שאתה רוצה אלא משום שאין שום דרך אחרת, משום שפחד הוא לא רלוונטי ופשוט כי אי עשייה תביא בסופו של דבר לכלייה גם עליך, לא בהכרח על חייך, אך ודאי עליך כאדם.

הוא מתייחס לזה כאל צורך פרגמטי, נטול קשר לאמונות. גם אם אתה כומר שמטיף ויודע לייחס את כל החוליים שיש סביבך למעשים שנעשו שלא על מנת לקדש את השם, בסופו של דבר אתה תצטרף לעשייה שתכליתה מלחמה על החיים בלי קשר לאמונה וחוסר אמונה, כי אנחנו כאן וכיוון שכולם כמעט רוצים לחיות.

למרות שיש לי נטייה להיות מאד אופטימית ולייחס לאנשים שורה של כוונות טובות נדמה לי שקאמי לוקח בגדול. הוא למשל חושב שגם אם אנשים מתנהלים באדישות לנוכח סבל, ברגע שיראו ילד שסובל, ילד שברור שעוד לא הספיק להזיק למישהו, הם מיד יתמלאו ברחמים וינקטו עמדה כדי למנוע את זה. אני לא בטוחה שהוא צודק. אני חושבת שיש הרבה אנשים שחשוב להם קודם כל של מי הילד.
ועוד עניין.

הוא גם מתייחס פה לאיזו תסמונת שנראה לי שהיא די שכיחה. הוא מדבר על העידן שאחרי הנצחון, התחושה שעלולה ללוות את מי שנלחם על משהו וגם הצליח בזה. אחד כזה היה אמור להתהלך בתחושה של סיפוק ושל אופוריה, אבל בהרבה מקרים מה שילווה אותו זה דווקא החלל, זה שנוצר אחרי שבמשך כל תקופת המאבק חיית עם תכלית ועם סוג של ייעוד שכוננת לעצמך ופתאם אתה יכול למצוא את עצמך נבוך לנוכח העדרם.

אם הייתי הרבה יותר אופטימית הייתי אומרת שאולי פעם הספר הזה יפסיק להיות רלוונטי, אבל איכשהו נדמה לי שזה אף פעם לא יקרה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

אלבר קאמי

את "הדבר" חיפשתי במיוחד,ובסופו של דבר,אחרי חיפושים רבים בספרייה והטרדות שלי לספרנית,הצלחתי למצוא אותו.
ל"דבר" ניגשתי בידיעה שמדובר בספר לבגרות,לכן חייב להיות פה איזשהו קאטץ'.
חיכיתי לשעמום,לחוסר עניין שיבוא,אבל הוא פשוט לא בא.
סיימתי את "הדבר" ביום אחד,ואני חושב שזה פשוט אומר את הכול.
אלבר קאמי מבחינתי הוא גבריאל גרסיה מרקס הגרסא הצרפתית:אותו סגנון של תיאורים,אותם תיאורים של ערים ודמויות.
הספר לא נחשב כספר מופת בגלל העלילה שלו.
מבחינת עלילה,הוא יחסית דל.
אבל מה שעומד מאחורי העלילה הוא הוא ההופך את הספר הזה ליצירת מופת.

כבר מהקריאה הראשונה,יש ספוילר.
אם מתרגמים נכון את הספר,צריך לקרוא לו "המגיפה",אבל המתרגמים העבריים רצו כנראה להרוס קצת לקוראי ישראל,ותרגמו ישר את שם הספר ל"הדבר",שהיא אכן המגיפה שמדוברת בספר.
הכתב הקטן במיוחד של ההוצאה גם לא עזר לי לחשוב טובות על המתרגמים העבריים..

מבחינת עלילה הספר עוסק בעיר באלג'יר שסובלת ממגיפת הדבר,ומתוארים חייהם של רופא וחבריו בניסיון להתמודד עם התופעה.
יחסית,עלילה פשוטה.
במהלך כל הספר שיערתי שעומד דבר מה מאחורי "הדבר",הרי חייב להיות פה איזשהו משמעות גדולה יותר,אחרת למה שמשרד החינוך הידוע בתעלוליו ישים את הספר כספר לבגרות?
ואכן,שיערתי נכון (צוין בכריכה האחורית שלא טרחתי לקרוא וגם באחרית דבר של המתרגם).

חבל שאני לא יכול להיבחן על הספר הזה,אלא על "סיפור פשוט" שהוא ממש לא פשוט....

לפני 13 שנים•
★★★★★
•omers
הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

אלבר קאמי

תיאור מצמרר של עיר דועכת תחת מגפת הדבר המשתקת. קאמי מצליח בשפה יבשה, ללא פאתוס, לתאר את רגשותיהם, מאוייהם, פחדיהם, יגונם, צערם, אטימותם ואדישותם של האנשים הכורעים תחת אימת הדבר. הדמויות מרשימות, אולי לא מלאות נפח, אבל מלאות תבונה, ויש בכל אחת מהן כדי ללמד משהו על התנהגות החברה האנושית לגווניה בשעת קטסטרופה. אלגוריה מזוויעה למלחמות בכלל, ולמלחמת העולם השניה בפרט.
אחת הנקודות המרשימות היא ההתמודדות של רייה, הרופא, עם הדבר. רייה מסרב לכל אינטרפרטציה מטאפיזית לשאלת הרע, לדעתו הנחת סדר כזה מפריעה לעצם ההתמודדות עם הרע. אפילו האמונה בקיומו של א-לוהים, כזו שמעודדת אדישות פאטאלית, נזנחת לרגע כדי לאפשר התמקדות במלחמה עם הרע. אני רואה בזה את האמונה היותר גדולה. 'אולי מוטב לו לא-לוהים שלא יאמינו בו ושיילחמו בכל הכוח במוות בלא להרים עיניים לשמים שבהם הוא מחריש.. עתה יש חולים וצריך לרפא אותם, אחר כך הם יהרהרו, ואף אני כך".

לפני 16 שנים•
★★★★★
•יוסף
הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

אלבר קאמי

אלבר קאמי- אחד הסופרים וההוגים הקרובים לליבי. הדבר הוא ספר בעל עלילה עוצמתית מצד אחד, ואנשים פשוטים מצד שני, המתגלים כגיבורים כל אחד בדרכו שלו בהתמודדות מול המציאות האכזרית. יותר מכל זהו ספר חברתי, שמראה את כוחה של התאגדות, התמודדות והתגברות האדם אל מול החיים האקראיים וחסרי הפשר, עם כל הקשיים המלווים בזה, כולל מוות יום-יומי של מאות אנשים. קאמי מוכיח שעצם המאבק עצמו הוא המעורר את מצפונם של הדמויות בספר. היה ונשאר אחד הספרים שהשאירו בי את החותם העמוק ביותר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•יקירוביץ'
הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]

אלבר קאמי

הדבר, כלומר מחלה הנגרמת מזיהום חיידקי, הוא אך תפאורה לצד האנושי והפגיע אותו חושף הסופר ביד אמן טיפין טיפין.
השימוש במגפה המתפרצת באותה עיר אפרורית באלגיר, מציב לכל אחת מן הדמויות הראשיות אתגרים קשים אשר מכריחים אותם להתמודד עם שאלות נוקבות על החיים. כל דמות, בדרכה המיוחדת, מתמודדת עם הסבל הנפשי והגופני של המגפה תוך שימוש בכלים שונים; יש הפונים לאל, למוסר פנימי עמוק ויש הפונים לזכרונותיהם, לעברם, לאהוביהם. אך על כולם מאפילה הבדידות הנוראה והראנדומאליות שבה בוחר הדבר את קורבנותיו.

אין שני לקאמי בתאורי ערים בכל עונות השנה ובכל שעות היום. תאוריו בעלי ערך מוסף לאווירה בכל חלק של הספר, ולעולמן הפנימי של הדמויות. אם ישאלוני האם הייתי באוראן בחיי, אני מודה שאתמהמה בתשובתי. האם הייתי שם על הגבעה ? או בנמל ? זוהי גאונותו של קאמי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ארסמוס
דירוג
5.0
לפני 14 שנים

“ספר עמוק ומדהים. ממליצה לקרוא קודם פרשנות על הספר-על ההקבלה לשואה וכו'. אל תיבהלו מהכתיבה ה"כבדה",”

20/32
ביקורות על הַדֶּבֶר [מהדורת 1963]
הבאה
שרית '♥'
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 14 שנים

“כגודל הציפייה.....קראתי את כל הביקורות וציפיתי לספר מרתק. אף פעם לא הפריעה לי רמת השפה וגם לא הפעם א”