גרבוז מוכר בעיקר כאמן ולזכותו נזקפות כמה אמירות פוליטיות אומללות או שלא, תלוי את מי שואלים.
הספר מתיימר לסקור עשרות ספרי מקור ותרגום שיצאו במהלך מאה השנים האחרונות. בין היתר מתייחס גרבוז לברנר, ג'יימס ג'ויס, נורית זרחי, גונצ'רוב, קורטאסר, מנדלי מוכר ספרים, עמוס קינן, משה שמיר, דוסטויבסקי, אסף ענברי, יעל נאמן, נתן זך, חיים באר, יונה וולך, אבות ישורון, מתן חרמוני, ברנרד מלמוד, עגנון ועוד רבים וטובים אחרים.
לכאורה נשמע מבטיח, אך למרות שגרבוז מתאמץ ליצור עניין זה לא מצליח לו. הכתיבה לרוב מתיימרת, מתנשאת, מתחכמת, מורכבת עד שלעיתים לא ברור מה רצה לומר.
לעיתים יש הבזקים של משפטים חדים וממוקדים, אך הספר ככלל לא ממריא ולא יוצר עניין ועל פי רוב די מקרטע ולא ברור.
במקביל אני קורא את הביוגרפיה של יוסף קלוזנר על טשרניחובסקי, לא משווה כלל בניהם, אך קלוזנר יוצר עניין רב בנושא הרבה יותר מורכב ויבש ומעביר ידע בצורה כה ברורה, יפה, חדה וממוקדת שממש לא עשה חשק להמשיך עם גרבוז.
ממליץ לוותר ולגרבוז להמשיך להיות אמן ופחות סופר.













![תקוות גדולות [מהדורת 1991]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1006529.jpg)



