אדל היא נימפומנית. זו עובדה שצריך להתייחס אליה כפשוטה. היא חובבת סקס בכל מקום ועם כל אחד, אבל במקרה שלה נאמר "האנשים הבלתי מסופקים הורסים סביבם הכל". זה אמנם לא נאמר עליה, אבל מתאר אותה בדיוק.
את המחברת לילה סלימאני הכרתי מספרה השני, שהתפרסם ראשון בישראל, שיר ענוג. כשמודן ראו כי טוב, ומדובר גם הוא בספר בינוני, אבל נמכר, הלכו ופרסמו את הספר הגרוע שלפנינו בלי מחשבה שניה. מדובר בסדרה לספרות יפה ופה אין שום ספרות יפה. אדל, תושבת פריז, נשואה למנתח העושה הכל ליצירת אווירה משפחתית ולתת לרעייתו את מירב החופש. היא כמובן מנצלת את המצב להתחיל עם כל גבר שייכנס אתה למיטה. מילא בגידה קטנה פה ושם, אבל במקרה שלה זו התבהמות שכתובה רע, נקראת רע ולא מגיע לשום מקום.
אפשר לקרוא את הנובלה הקצרה הזו, אבל לא לפתח שום ציפיות, לא ספרותיות ולא אחרות.

שלום, אני אדל, ואני מכורה למין.

רגע, רגע, אישה? מכורה למין? והרי זו טריטוריה השמורה לגברים...

המחשבה של להיות "מכור/ה למין" מעוררת לעיתים גיחוך שכן היכן עובר הגבול בין יצר מיני חזק לבין התמכרות, ועוד אצל אישה, רחמנא ליצלן. שלא לדבר על המוסכמות החברתיות והשלכותיהן בהבחנה בין גברים לנשים (הרי גבר ייקרא "זיין" ואישה - "שרמוטה" "נימפומנית").

המיניות הנשית נקשרת, לעיתים קרובות, עם אהבה, חושניות, תשוקה, רומנטיקה ואימהות ולא עם הפרעה. הנושא של המיניות הנשית הוא בבחינת טאבו בחברה, כל שכן מיניות הקשורה לנשים המכורות למין.

וזה נושא הספר שלפנינו.

אדל, עיתונאית צעירה, חיה חיים בורגניים ברובע יוקרתי בפריז עם בעלה הרופא ובנה בן ה-3. מאחורי חזות חיי המשפחה, המאושרת לכאורה, מסתתרים חיים כפולים שמנהלת אדל עם ה"מפלצת" שאותה צריכה להאכיל. וה"מפלצת" הזו היא דחף מיני בלתי נשלט הבא לידי ביטוי בציד מתמשך של פרטנרים מיניים, לצורך סיפוק אותה תשוקה רגעית. אדל אינה בוחלת באף גבר : קולגות לעבודה של בעלה, זרים אקראיים, חברי משפחה וחברים לעבודה. זירת ההתרחשות משתנה אף היא: בתי מלון, סמטאות חשוכות, חדרי ישיבות, בארים אפלים ודירות פנויות. המיניות היא נכס חשוב לזהותה והיא מאמינה שאינה יכולה לאהוב או להיות זכאית לאהבה ללא אלמנט מיני. באמצעות הגברים היא מספקת את הצורך שלה להיות נחשקת על מנת להרגיש קיימת.

האם אישה המכורה למין מסוגלת ויודעת לאהוב? לפי סלימאני, כנראה שלא. דמותה של אדל מצטיירת כמי שוויתור והקרבה בשביל אדם אהוב אחר, בן זוג וילד, אינו עולה בקנה מידה עם אותו שיעבוד למין.
השקרים הם חלק מסדר יומה, המתנהל סביב ההרפתקאות המיניות- להחמיץ תור אצל רופא ילדים בשביל פגישה עם מאהב, להמציא מצב חירום בעבודה כדי לבטל חופשה משפחתית, לשקר לבעלה באשר למקום המצאה, לארגן נסיעות שווא, לבחור בית מלון, לבחור בגד לפגישה, לחשב חשבונות, למשוך כסף מזומן ולא להשאיר עקבות.

מתי ולמה נולדה אותה התמכרות למין? אנו לא מקבלים על כך תשובה ברורה. אבל סלימאני שוזרת בסיפור רגעים מילדותה וממורכבות יחסיה עם אמה, אשר מעלים את הסברה למקור הבעיה.

סלימאני אינה נוברת בתיאור נפתולי נפשה של אדל, ואף לא שופטת אותה, היא מתארת את התנהגותה וההשלכות שלה על מערכת היחסים עם הסובבים אותה ובעיקר עם משפחתה. סלימאני משרטטת את איבוד השליטה על מערכת חיים נורמטיבית שמנסה אדל לתחזק למראית עין. הבריחה למרחב המיני מספק לה סוג של אופוריה ותחושה רגעית של שליטה שרק מעמיקה את הכאב והסבל.

אז מה היה לנו פה? סקס, שקרים ו......מינימליות. סגנון הכתיבה מינימליסטי, מנוכר ונטול כל רגש, דבר אשר מתיישב בהלימה עם התנהגותה של הגיבורה. לא מדובר בספר ארוטי. התיאורים המיניים טכניים, אינם מפורטים ומציגים את היצר האנושי בשיא שפלותו.
סלימאני חודרת אל תוך מעגל הבושה ומגישה לנו מסמך מרתק (נראה אף כי מבוסס מחקרית), כמו יומנה של מכורה למין רק בגוף שלישי, המספק מעין הצצה חושפנית לעולמם של המכורים למין.

במהלך הקריאה נזכרתי באותה עצומה, עליה חתמו נשות תרבות צרפתיות, כנגד קמפיין ME TOO בטענה, בין היתר, כי הוא מאיים על החופש המיני. על אף שצרפת מצטיירת כפתוחה מבחינה מינית, ישנן מוסכמות חברתיות שכנראה זהות בכל זירת התרחשות.

למרות שסיימתי לקרוא את הספר בתחושה אמביוולנטית, מדובר בנושא מרתק ובסיפור מיוחד ושונה.

אני מורידה בפניה את הכובע.
מורידה ואוכלת את כולו.
גם אם חומרי הגלם עשויים מקקטוס קוצני וטעמו, נוסף לפצעים המתהווים בפי, מר, אני ניזונה ממנו ושותה חומץ על מנת להורידו בנקל לקיבתי.

לילה סלימאני שספרה ״שיר ענוג״ יצא כמדומני באוגוסט, שנה שעברה ואותו קראתי זה מכבר היה עבורי מקור להתלבטות.
ושלא תבינו אותי לא נכון; קראתיו בנשימה עצורה ובסקרנות הורגת חתולים על אף הסוף הידוע מראש והכתיבה הרזה והעובדה שלדעתי לא הגיעה לה לזכות בפרס גונקור היוקרתי. מבקרים ואנשי ספרות בצרפת כתבו כי העלתה לפרק היום נושאים חשובים כגון עובדים זרים ותרבויות שונות ועשתה מהם מטעמים בספרה.
אך לפי עניות דעתי הייתה זאת נובלת מתח ותו לא.
המקבילה הנשית של סטפן קינג וכל ענייני הפוליטיקה היו משניים, כבדרך אגב, על הדרך ואולי משום מוצאה המרוקאי מצאה לנכון להעלות את בעיות הפליטים, השפה והעלבונות שמין הסתם נתקלה בהם כאזרחית סוג ב׳ בצרפת הגזענית.
לאחר יומיים כבר שכחתי ממנה והמשכתי הלאה לספרים אחרים והנה רק אתמול, בעודי עושה את הסיור השבועי בחנות הספרים הוירטואלית ע-ברית, נתקלתי שוב בשמה ובספר שנראה כאילו יצא זה עתה ממכבשי הדפוס אך לא, הסתבר לי כי זה ספרה הראשון ושמו ״בגנו של עוג״ כלומר: בגנו של המפלצת ורק עכשיו תרגמו אותו.
מיד התחלתי לעיין בפרק הראשון וידעתי שאני הולכת להנות ובגדול.

אדל, גיבורת הספר נשואה לרופא ואם לבן קטן, לוסיאן.
היא חיה חיים טובים, מעושרים. חופשות נחשקות, דירה לתפארת, בגדים ותכשיטים.
אך על אף המותרות והיכולות שלה להשיג כמעט כל דבר שתרצה היא אינה מרוצה. היא מסתירה מבעלה סודות וחיה חיים כפולים.
הכפייתיות שבה הורסת כל חלקה טובה במשפחתה הגרעינית אך במקביל גם שולחת זרועות מאיימות למעגלים הנרחבים יותר: אביה ואמה, חמה וחמותה, עבודתה וכן חבריהם המשותפים.
אנו מבחינים בהידרדרות מהירה לכיוון האבדון וכמו בספרה הקודם, הסוף ידוע מראש ובהחלט אינו אופטימי.
סלימאני מתמקדת בספרה זה בפן הפסיכולוגי. באישיות שהינה אובססיבית, היפר-סקסואלית שאינה יכולה לעצור בעצמה.
היא מתארת מצבים והתנהגויות חריגים ותוך כדי כך מגיע הקורא להבנה מהיכן הם נובעים.
אדל שונאת את עצמה ומשום כך בזה לכולם, היא משוכנעת שאיש לא יוכל לאהוב אותה כפי שהיא וחשה שאסור לה להיות תלויה בזולת שאם כן, לעולם לא תהיה מסופקת.
היא שק החבטות של עצמה, מוקצית מחמת המיאוס ומיותרת בעולם.

גם ביצירה זו קיימת מינימליות מבורכת; התמצות הינו לחם חוקה ובאמצעות משפטים קצרים היא מחזיקה את הקורא ״בביצים״ לאורך זמן.
היא מעוררת עניין ותהיות, משניאה ויוצרת אהדה לדמויות.
מסכסכת, מתווכת, מחנכת ולא מניחה לנו לעצור לרגע ולתפוס נשימה.
כשהגעתי לסיום הייתי מאוכזבת. כיצד זה ייתכן כי הוא כה בנאלי וחסר משמעות?
אך פתאום קלטתי שלכל דמות בעלילה הסוף שונה וכל אישיות קיבלה את אשר הגיעה לה.

אני אוכלת את הכובע ומודה;
סלימאני היא הרבה מעבר לסופרת מותחנים.
יש בה ראיה מחודדת ותובנות פסיכולוגיות עמוקות שגם אם נכתבו בעקבות מחקר, עדיין מרתק לקוראם וללמוד דבר מה על מהות האדם.

"כל אימת שהיא עוצמת עיניים היא שומעת את הקולות, האנחות, הצעקות, המכות. גבר עירום מתנשם, אישה גומרת. היא הייתה רוצה להיות אובייקט ותו לו בלב ההמון פראי, שיטרפו אותה, שימצצו אותה, שיבלעו את כולה. שיצבטו את שדיה, שינשכו את בטנה. היא רוצה להיות בובה בגנו של עוג"

כמו ב"שיר ערש" גם כאן לילה סלימאני לא עושה הנחות לקורא וכבר מההתחלה מעמידה מולו את תמצית הסיפור אם לא את סופו.

הו הבורגנות.

אדל אם צעירה בת 35, לילד בן 3. עיתונאית במקצועה הנשואה לרופא. הם חיים בעושר בלב פריס.
אבל משהו חסר.
אדל מכורה למין. טורפת כל הזדמנות לסקס חסר מעצורים, חיה חיים כפולים ולא מצליחה להפסיק את המרוץ לריגוש הבא. שום דבר לא עומד בדרכה, לא בנה אותו היא תשאיר עם אומנת כדי לגנוב מפגש מהיר נוסף, ולא בעלה, שלא יכול לספק לה את הריגוש לו היא זקוקה.

"היא לא רצתה את הגברים שעימם התרועעה. לא הבשר עורר את תאוותה, אלא המצב עצמו. להיכבש, להתבונן במסכה של הגברים המגיעים לפורקן. להתמלא. לטעום רוק. לחקות אורגזמה אפילפטית, התגעשות שטופת זימה, עונג חייתי."

זהו ספרה הראשון של סלימאני ומה שמעניין כאן הוא שוב הנושא שבחרה לתאר על רקע מוצאה. סלימאני, מוסלמית שנולדה במרוקו וגדלה בצרפת, בוראת דמות נשית חסרת מעצורים, מינית, רעבה למגע. כל מגע. מכל אחד.
בעולם ממנו הגיעה סלימאני, דמות כזאת היתה נסקלת באבנים במקרה הרע ומגורשת מהקהילה במקרה הטוב.
סלימאני לא שופטת את הדמות אלא פשוט מתארת את ההתמכרות שלה כהוויתה.
שיחרור מיני? מגבלות חברתיות? מוסד המשפחה?
במשפטים הדוקים, דחוסים, בעלילה מהירה וחסרת מעצורים, כמו מעשה אהבה ללא רגש, כאן ועכשיו עד האורגזמה.

מקווה שהפעם לא אמתח את רגישותו של אף אחד בעודי מרעיף תשבוחות על צילומה של עדה ורדי המעטר את הכריכה.

הסדרה לספרות יפה - הוצאת מודן.

גם שבועיים אחרי קריאת הספר עדיין אני שב אליו בראשי ומודד את המחשבה שלי את יכולת העוצמה של המילים שחדרו פנימה. ספרים יכולים לשכון במעמקי כתלי האדם ולהגיח לרגע ללא אזהרה לנצוץ או להרתיע אבל בהחלט להיות קיימים ונוכחים זה מה שיפה בספרות. יש לא מעט כמה ספרים שמלווים אותי מסעות הגיבור "ביום אינו כלה" והבלבול המרגש "בקורות הציפור המכנית". התרגשות מספרים של אלזה מורנטה והרשימה ארוכה. ותמיד אני מחפש את הרגע הזה שנוצץ. מחפש לאומי אני.
הספר "בגנו של עוג" הוא בעיני אחד הספרים העצובים והבודדים ביותר שקראתי. מי שרוצה ומעדיף יכול להסיר בעניים עצומות את הפרוורטיות הבועטת בספר ובאותו רגע יכול להסיר את מרחב החמלה שכמעט אינו נמצא בספר. קורא יכול לבחור לעשות דברים רבים בתוך הספר, אבל אף קורא לא יכול להסיר מהספר את ממד העוצמה והבדידות שצועקת בכל הספר.
כתיבה יש בה פורקן בסיסי ואומץ למי שמעז לגעת בקצוות החשופים והספר הזה הוא אחד הנוכחים ביותר. כתיבה רזה, מילים בוהקות ונושא לא פשוט. ושם בתוך המילים ניתן לזהות ההתפרקות של חיים שלמים. עולם מתפרק לאט.
לטעמי ספר שדורש מחשבה עמוקה, אין בו יומרנות ואין בו פסיק קטן של צביעות מעושה. לכו תקראו כתיבה עזה .

זה ספר על מונוגמיה, על היסטריה ממונוגמיה ועל השתקפות. בהתאם, כל מונוגמיסט מתחיל, יוכל למצוא כאן משהו מעצמו, ממי שהפך או יהפוך להיות, ממש בקרוב.
כי ב'גנו של עוג', מיוצגת תמצית שבירתו של תא. זוגיות במשבר המוגשת בתוך קפסולה של מציאות טהורה, כשכל אחד מהצדדים משמש סיבה ותוצאה להשתלשלות הארועים.

"האהבה קיימת, אין לה ספק בכך. אהבה גולמית, קורבן של היומיום. אהבה שאין לה זמן לעצמה."

ממש כמו בכל ניתוח מערך זוגי, נמצא כאן את הטוב ואת הרע, הבוגדני והנטוש, את זו שלא יכולה בלי, ואת ההוא שלא יכול, באופן כללי. נדנדת הזוגיות ממשיכה בתנועה ותמיד ימצא בה מישהו למעלה, בדיוק כשהשני מגרד את התחתית.

היא, הוא, אנחנו
יש כאן מגוון דמויות צנוע יחסית, שהמרכזיות שביניהן מחזיקות את הסיפור (אם כי לא תמיד בקלות).

את אדל, אותה דמות נשית ראשית, אהבתי והזדהיתי חלקית עם צעדיה, כולל אהבה זהירה, זוגיות מודעת, והורות גם. בהמשך הסיפור, כשהיא נשלטת בידי הצורך להתממש כמרכז יקומם של גברים לרוב, איבדנו אחת את השנייה, אבל רק לרגע. בכל מקרה לאורך הספר מצאתי עצמי מחבבת אותה, או לפחות בולעת את טרופה באהבה (קצת כמו שעשו הדמויות שסביבה).

"היא מרגישה יפה ונחרדת מן המחשבה שיופייה ירד לטימיון, שעליצותה תסתיים בלא כלום."

את הדמות המרכזית הגברית (או הזכרית כי גבריותו לעתים מוטלת בספק), מצאתי פחות מחוברת לסיפור ובעיקר לעצמה (עצמו). מדובר בדמות שטוחה (אך לא שטחית), שרק בחלקו השני של הספר קיבלה גוף, משקל ותודעה ספרותיים. באופן עקרוני, זה מסוג הספרים בהם בכל נקודת זמן במהלך הקריאה, מצאתי עם מי להזדהות, או לפחות את מי להבין.

"הוא נותן בה אמון. פשוט ואכזרי כפי שזה. אם יתעורר, האם יראה עליה את העקבות שהותיר בה הלילה?".

טרוף של תשוקה (או להיפך)
התשוקה כאן מניעה עניינים והם מניעים אותה. יש כאן תשוקה מינית ברורה וודאית, אבל לא רק, כי חשובים ממנה הצורך להיראות, להיות, כמו גם החובה לכבוש ולהיכבש.

"היא רצתה שיתכלו למענה, שיאהבו אותה עד שיסכנו הכול, היא שמעולם לא סיכנה דבר."

לטעמי ובניגוד לדעה הרווחת, 'בגנו של עוג' עוסק פחות בנימפומניה, יותר בחיפוש עצמי/נשי/לא ממומש (או שזהו פשוט הרובד העמוק יותר של הסיפור). כי למרות כמות מפגשים מיניים שקשה לספור, יש כאן בעיקר צורך בכיבוש שלא יודע שובע. כשאותו צורך מגדיר את הדמות הראשית, המיניות היא רק תרוץ. באותה מידה גיבורת הסיפור היתה יכולה ללטף אוזני גברים או לספר להם את הפוני. העיקר שיבחרו בה ויתנו לה להשתמש בשרותיהם (ולהיפך, כמו שכבר כתבתי).

"אדל הייתה רוצה להתהלך בבית מפואר בלי שום דאגה מלבד השאיפה להיות יפה לקראת שובו של בעלה. נפלא בעיניה הרעיון לקבל כסף תמורת כשרונה להסיח את דעתם של הגברים."

איכשהו, התובנה האחרונה, גרמה לי לחזור ולאהוב את גיבורת הסיפור.

"היא היתה הנוירוזה שלו, השיגעון שלו, משאת נפשו. החיים האחרים שלו".

ממליצה שתגיעו אליו, אבל עוד קודם, ממליצה שתשאירו את השיפוטיות בבית, אין לה כאן מקום (ואם אתם גברים, תנשמו עמוק ותקשיבו).
כי אחרי הכל, 'בגנו של עוג' הוא תמרור אזהרה לאהבה זוגית ומה היא אהבה אם לא טרוף חסר גבולות, כמו מחלת נפש קטלנית שאיש לא עוסק בריפויה.

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

הספר הזה הוא מסוג הספרים שהקורא שואל את עצמו תוך כדי הקריאה, ובמיוחד לאחר סיום הספר, מה היה הטעם בכלל לקרוא בו. לא מצאתי בספר עניין ותוכן, לא הפקתי ממנו הנאה, ידע או תובנות. אדל, גיבורת הספר היא דמות שטחית, קרה, ובעלת התנהגות לא מובנת, דוחה, שמעוררת שאט נפש רבה. היא לא משקיעה ומזניחה את בעלה, את בנה הקטן ואת עבודתה בתור עיתונאית, ועסוקה כל העת בחיפוש אחר גברים כדי להשביע לרגע את היצר המיני ודחפיה הבלתי נשלטים. לא אכפת לה אפילו איזה גבר היא מוצאת לצורך המפגש המיני הקצרצר- הוא יכול להיות מכוער לטעמה, זקן, אלים, חבר של בעלה או הבוס שלה. היא לא בוחלת בכלום. היא מוכנה אפילו לעשות זאת באמצע הרחוב, כשכולם מסתכלים.
התלבטתי האם להפסיק את קריאת הספר באמצע. קיוויתי שלפחות הסוף יהיה מעניין. אך הסוף היה פתוח ומעצבן, כמו שאר הספר.
לאור העובדה שנהניתי מאוד מקריאת הספר הקודם (שיר ענוג) של אותה סופרת- האכזבה מהספר הנוכחי היתה כפולה.

נתחיל באזהרה - ספר משעמם אבל דוחה.
מן גירסה תפלה של "חיי המין של קתרין מ." על אשה, אדל, המכורה לסיגריות ומין. מהסיגריות היא לפעמים נהנית...
יש לאדל ילד שהיא לא אוהבת, בעל שמפרנס אותה (וזהו) הורים עלובים ועבודה שהיא קיבלה בזכות פרוטקציה ושהיא לא אוהבת. נפלא.
בכל פרק היא מזדיינת עם גבר אחר, ללא כל סיבה למעט העובדה שהוא שם.
משעמם? גם אותה, וכנראה גם את הכותבת.

כשסיימתי את הספר הבנתי מדוע הוא משך אותי מלכתחילה ואהבתי את האומץ של הסופרת לעסוק דווקא באישה מכורה למין ולא בגבר. כתיבתה של הסופרת שונה מכל מה שהכרתי והיא מיוחדת במינה. היא כותבת בקצרה, באדישות ושומרת על מרחק אך בו זמנית היא חודרת וחסרת רחמים. לא הצלחתי להפסיק לקרוא את הספר גם כשרציתי, הוא פשוט לא הניח לי. זה לא ספר שמתאים לכל אחד, אבל אם הוא מעורר את הסקרנות שלכם אז בקשתי אליכם היא פשוטה: תקראו אותו.