אני דוקא הלכתי לארץ כן נודעת ובגלל זה לקחתי איתי את הספר הזה. אני הייתי שלשום בניתוח ויום לפני זה יעני יום שני היה היום הכי גרוע שעשו לי כל מיני בדיקות וסימונים שחלק היו כואבים וכל היום הייתי צריך לחכות אז היה לי הרבה זמן לקרוא. רציתי שיהיה איתי ספר שאני בטוח יהיה מבסוט ממנו ובגלל זה לקחתי ספר של קוני ויליס כי היא כל מה שקראתי ממנה עד היום הייתי מבסוט ממנו.
ביום של הניתוח הכי הייתי מבסוט מזה שבבית חולים הם נתנו לי להחזיק את הספר אצלי עד הניתוח יעני עד שבאו להרדים אותי וזה היה מאד מרגיע למה שבמקום לחשוב על איך הולכים לחתוך אותי חשבתי על הסכנות של הכרסמנים ושל שאר הדברים המסוכנים שהיו בארץ הלא נודעת. כל הזמן היה בראש שלי איך אני עם עוד כמה אנשים בחדר וכל אחד חושב על דברים אחרים ואין לו בכלל מושג מה עובר בראש של אלה שאיתו בחדר. אני קיוותי שהמנתח בראש שלו יש רק הניתוח שלי ואיך יצליח בו. נראה לי שככה היה בגלל שעד עכשיו לא כואב לי כלום.
בספר הזה יש שלושה סיפורים. אחד זה הסיפור הארוך שקוראים לו ארץ לא נודעת והוא מספר על שני סיירים שהולכים לכוכב חדש וצריכים לבנות את המפות של המקום ושל כי מי שחי שמה. מה שהכי מוצלח בסיפור הזה זה שאתה מגלה פתאום שהארץ הלא נודעת זה גם אתה בעצמך יעני פתאום באמצע הסיפור אתה מגלה שחשבת כל מיני דברים שהם בכלל לא נכונים יעני חשבת אותם בגלל ההרגלים שלך ובגלל מה שיש מסביב תמיד אבל זה לא היה כתוב בכלל ופתאום זה גם לא נכון. אני לא חושב שזה קרה לי בגלל התרופות. אני חושב שהיא בכוונה עשתה את זה ככה.
הסיפור השני זה כמו המשך לסיפור ספר יום הדין שהיא כתבה יעני גם פה חוזרים אחורה בזמן הפעם לתקופה של הבליץ. זה סיפור נחמד אבל אין מה להשוות עם ספר יום הדין ומי שלא קרא את זה (יעני ספר יום הדין) עדיף לו לקרוא.
הסיפור האחרון זה הסיפור הכי קצר ואני מאד אהבתי אותו. הוא מדבר על הפמיניזם ועל מה שקוראים השחרור של האשה ועל היחסים של בנות עם האמהות שלהם והוא מסתכל על זה מכל מיני כיוונים. אני חושב שזה מה שיפה בסיפור. לפעמים אני רואה את כל האלה שמחבקים עצים וחושב שהבורג אצלם הסתובב אבל פה הסיפור מראה לך שכל אחד יכול לחשוב ככה על מישהו שהוא לא מבין את המחשבה שלו אבל זה לא אומר שההוא אין לו מחשבה ולפעמים מתי שמסבירים לך אתה יכול אפילו לחשוב שגם ההוא נורמלי.


















