את היסוד הכימי הזה חמצן, אנחנו מכירים לא רק כחיוני לקיום הפיסי שלנו אלא גם כצורך –שווה ערך לרווחה נפשית, נגיד שאי אפשר בלעדיו, ומי שבוחר בו ככותרת לרומן שלו- סביר להניח שהוא מתכוון לכתוב על הצורך המרכזי ב-"ה" הידיעה, או על תהליך הטמעה (בדיוק כמו תהליך הפוטוסינתזה)– הפנמה והבנה והמשמעויות שאנחנו נותנים לחוויות שלנו.

קיצורו של דבר- <mark>אנדרו מילר</mark> משתמש במילה הזו כמטפורה לניתוח צורך קיומי, וכדרך אלגו

בתור חצי היסטוריונית (סתם, בקושי תואר ראשון) למדתי שאתה מבין תקופה מסוימת אם אתה יודע לדבר בשפה שלהם. והשפה שלהם זה לא השפה הטכנית (אנגלית, עברית, שבדית ומילים שיצאו או נכנסו לאופנה) אלא השפה שבה הם משתמשים כדי לתאר את המושגים שמוכרים להם, כפועל יוצא מהתקופה הייחודית המסוימת שבה הם חיים.
כשראיתי בתחילת הספר "1772" פחדתי ש<mark>אנדרו מילר</mark> יאכזב אותי. אבל <mark>אנדרו מילר</mark> שיגע אותי. הוא עשה עבודה היסטוריונית

אתה לא יכול לדעת על בן אדם מה יושב עליו. אפילו אנשים שכולם חושבים ששיחקו אותה ואפילו כאלה שנהיו מפורסמים לפעמים יושב עליהם משהו שבבפנים שלהם הם מרגישים שהם כישלון אפילו שכולם מבחוץ חושבים עליהם שהחיים שלהם דבש.

ה<mark>מילר</mark> הזה תפר שני סיפורים שאתה יכול לבזבז את הזמן שלך בלחשוב למה שם אותם ביחד אבל אני חושב שעשה את זה בשכל שאתה מבין שזה בכלל לא משנה איזה קשר יש בין זה לזה. מה שחשוב זה שכל האנשים שיש ב

#
במאתים וחמישים השנים האחרונות חיי בני האדם השתנו ללא הכר. ברוב התחומים אדם מהמאה שלנו לא היה מוצא ידיים ורגליים בעולם של המאה השמונה עשרה. יש די הרבה ספרים וסרטים המנסים לשחזר את חיי האנשים באותה מאה. אנחנו תופסים אותם כ"רומנטיים" מתלהבים מהתלבושות (הבלתי אפשריות) ומהמוסכמות "של פעם". אבל הסרטים האלה מונגשים לנו בתוספת ממתיק מלאכותי. לרוב, אם כותב אותם סופר בן זמננו, הוא מתעלם מהפינות האפלות, מ

ד"ר האוס- גרסת האבטיפוס.

אנגליה במאה ה-18.
עולם הרפואה מבוסס על הקזות דם, צמחי מרפא ובעיקר על המון תפילות וקמיעות.
והנה מופיע משום מקום רופא גאון, פורץ דרך, כירורג מחונן, שמשוטט בעיירות ובכפרים ומרפא חולים בשיטות שטרם נראו כמותן.
ניתוחי לב, כריתות איברים כירורגיות, ניתוחים קיסריים ועוד מעשי ניסים שכמוהם הכפריים הבורים מעולם לא הכירו.
לד"ר ג'יימס דייר המושלם יש רק פגם אחד בלבד, (או שמא יתרון