הספר של אריק גלסנר, "מבקר חופשי" הוא ספר מעניין, ולא רק למבקרי ספרות. והרי רוב מי שכותב כאן בסימניה הוא סוג של מבקר ספרות , אם כי נדמה לי שאין כאן מישהו שזה מקצועו הרשמי
אז מי אני ומה אני שאבקר מבקר מקצועי ובכל זאת הרהבתי עוז ואני ואלפי הדל במנשה והכברתי מילים על ספרו של סיני עוקר הרים וטוחנם הגאון והבקי בתורה וגמרא, וגם בחכמות עם לועז הדוקטור הכסוף אריק גלסנר.
ספרו של גלסנר כמו כל דבר בצבא (לפחות זה שאני הייתי בו לפני מליון שנה) מתחלק לשלושה חלקים. בחלק הראשון עוסק אריק בביקורת בכלל, מהי ביקורת? מהו תפקיד המבקר בעידן המודרני? וכדומה. בחלק השני מתאר גלסנר יוצרים קלאסיים אהובים עליו ומנסה לנמק את העדפתו אליו, בצד ירידה לעומק המעשה הספרותי שלהם. החלק השלישי הוא אוסף של ביקורות קצרות על ספרים ספציפיים מ "חסד ספרדי" ועד "האחים קרמזוב".
החלק שעניין אותי במיוחד היה החלק הראשון, החלק המעט פילוסופי ובו עוסק גלסנר בתפקיד המבקר בעידן הפוסט מודרני ותוהה מי שמו? מי אנחנו שנבקר ספרים של אחרים? מי אנחנו שנפסוק זה טוב וזה רע? מדוע זה השמדת ערך וזה ספר מופת? והרי כולנו רואים את הקולות, וגם אם מחלוקת לשם שמים מחלוקת היא, אני חושב שדוסטויבסקי הוא סופר מופתי אבל יש הרואים בו את אבי אבות השעמום, איך זה ייתכן? האם יש הבדל אמיתי דוסטויבסקי לג'וג'ו מויס או שהכל בעין המתבונן?
האם תפקידו של המבקר הוא אך ורק לייצג את ההגמוניה? את האקדמיה, את ההון התרבותי או שאולי תפקידו להבדיל בין האמת לכזב? בין השקר הנח לאמת המרה? בין הטוב לרע?
גלסנר טוען שיש הבדל, אמנם אנחנו חיים בעידן פוסט מודרני, אבל האמת לא מתה היא רק חבויה בפינה עד שאיש כמעט אינו רואה אותה והוא אף מביא ק"ן טיעונים לטענותיו, חלקם משכנעים, וחלקם משכנעים פחות.
עם זאת גלסנר אינו משוכנע לגמרי שבידו האמת, ובניגוד למבקרים שקנאים לספרות כמו יהודה ויזן למשל, שממטירים אש וגופרית על הסוטים מהאמת הספרותית, ואף חרפות וגידופים מידי פעם, ביקורתו של גלסנר היא תמיד אנושית, סלחנית, ואף פעם אינה פונה לגופו של אדם.
הספר הוא גם מסעו האישי של אריק שמשתקף בספרים שהוא אוהב ושונא, אם חלק מאבחנותיו אני מסכים, דוסטויבסקי הוא ספר מופת ובלשי פרא הוא אחד מהספרים המופתיים של המאה ה 20, ואם חלק מאבחנותיו קשה לי להסכיף כמו ההעדפה שלו לספרות מרכזית ומעט זלזול בספרות הז'אנרית למיניה בין אם מדובר במדע בדיוני או בספרות מתח, או ההערצה שלו לאחד מהסופרים המשעממים עלי אדמות הלא הוא קרל אובה קנאוסגורד, (שרק על השם הוא ראוי לשלוש מיתות) האם אני צודק? האם אני טועה? או שאולי הוא טועה ואני צודק? היכן נמצא את מי שיכריע?
אריק כדתל"ש מעדיף ספרות של דתיים ודתל"שים שאני מתקשה להתלהב מרובם, נדמה שאריק שהתאכזב מהניסיון למצוא אמת בפולחן הדתי ונדמה שהוא רואה בו סוג של טקס ריק מתוכן, מחפש את האמת בספרות ובסיפור שהיא מספרת לנו על החיים והעולם, האם יש אמת בסיפור? האם אפשר באמת למצוא אותה?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
