גליון 16 של כתב העת הספרותי 'הו' שם לעצמו למטרה להפנות זרקור אל שתי השפות שעמדו בצלה של העברית, פרויקט הדגל התרבותי של הציונות. מדובר כמובן ביידיש, שפתה של יהדות מזרח אירופה, ובערבית, שפתה של יהדות ארצות ערב וכן של הפלסטינים, שכניי ההתיישבות הציונית בארץ. כל אחד משני חלקיו של הספר עב הכרס הזה, מחולק לשירה, סיפורת ומסות.
מן החלק הערבי אהבתי את המסה של אלמוג בהר על הערבית המושתקת בפיהם של היהודים יוצאי ארצות ערב בארץ, ושיר אחד נפלא של א-סמואל בן עאדיא מתקופת הג'אהליה (הבערות) הפרה-איסלאמית. מדובר במשורר מחצי האי ערב במאה הששית, יהודי ככל הנראה. השיר שתורגם להפליא בידי יהונתן נדב, 'לאמיה', משתייך לז'אנר שירי ההתפארות השבטיים (בן החמולה מקלס ומשבח אותה ועוקץ את החמולות היריבות), והוא זוהר מרוב עוצמה, גאווה ונדיבות בחרוזיו השקולים. גם שירים ערביים אחרים מאוחרים יותר, מימי הביניים, משל אבו א-נוואס ואבו אל-עלאא אל-מערי יפים מאד וחושפים מחשבה מעמיקה ועמדה אמיצה אל מול קשיי הקיום. לאחר כל הטוב הזה, התאכזבתי מאד מהחלק הנרחב בהרבה של שירה ערבית מודרנית, במיוחד זו הפלסטינית. אולי הבעיה נעוצה בבחירת השירים שעשה נביל טנוס, אבל מלבד שיריו של מחמוד דרויש, הכל החויר לעומת השירה הקלאסית הגדולה. מסתה של הודא אבו מוך על תרגום מערבית לעברית קוממה אותי. לפני מספר שנים קראתי את ספרו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי באב אל-שמס, ולא הבנתי מדוע התעקש המתרגם משה חכם שלא לתרגם לעברית את שמות המקומות הערביים שיש להם מקבילה עברית (עכא/עכו, נאבלס/שכם, אלג'ליל/הגליל). עתה, לאחר שקראתי את המסה של אבו מוך, הבנתי שמדובר באסכולה אידאולוגית שגורסת ש"אחריותו של המתרגם היא להנכיח את הנכבה בעברית בלי למחוק אותה, בלי לביית אותה... על המתרגם לייצר שפה חדשה שלא תדבר מפיו של הריבון... בעצם כך הדגיש המתרגם את זרותו של התרגום בתוך תרבות היעד". נראה לי מובן מאליו שהתרגום לעברית של יצירות בערבית, ועל אחת כמה וכמה כאלה שעוסקות בנכבה, הוא כיום מעשה פוליטי חתרני. הרעיון שעצם הטקסט המתורגם הוא זירת מאבק שבה נאנקת הערבית המדוכאת תחת קולמוסו הדורסני של המתרגם הריבון הוא לא בלתי מעניין, אבל בכל זאת עלה בי חשק עז לומר לאבו מוך ועמיתיה לאסכולה "תנוחו!". דווקא את המעטים שבחרו לקרוא ספרות ערבית אתם בוחרים לענות בשלל מנגנוני הזרה, שהטקסט האומלל יתגלגל כחצץ בפיהם, כדי שחס וחלילה לא ישכחו שיש כאן "שפת ריבון" שחייבת לעבור "דה קולוניזציה"?
בחלק היידי בלטו מסתה היפהפיה של סיוון בסקין שגדלה בוילנה של שנות ה-80, בה היתה היידיש מעין "לטינית משלנו", ומסתה האישית והמרגשת של רחל שליטא על המשוררות היידיות הגדולות. מבין הסיפורים המתורגמים אהבתי את זה של סגלוביץ' 'שבע השנים שלי בתל אביב', שמתאר את החוויות הראשונות של פליט יהודי ממזרח אירופה שמגיע לארץ בשנת 1941, והוא כבר סופר ידוע. מבחר השירים המתורגם הוא ממש בגדר אוצר, ובמיוחד שיריהם של אנה מרגולין ולייב ניידוס. יעקב גלאטשטיין, שנודע בעיקר בזכות שני הרומנים שלו, 'כשיאש נסע' ו'כשיאש הגיע', מתגלה כאן גם כמשורר מעניין. בתור מוזיקאי, מצא חן בעיני מאד שירו 'מוצרט', שיוצר השוואה בין המלחין האוסטרי לבין ישו. המהות ה"מוארת" בחלק מיצירותיו של מוצרט היא תופעה יוצאת דופן במוזיקה הקלאסית המערבית. מן הסתם, בגלל האופן האישי כל-כך של גילויה למאזינים, לא מרבים לדבר עליה. גלאטשטיין בהחלט ראה לעומק.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
