חיים שפירא מניח לפנינו ספר שלם שמדבר על כל הדברים שבאמת לא חשובים,
רק בכדי לומר משפט אחד על הדברים החשובים באמת.

הספר כתוב בנימה אישית, התוכן שזור בהמון אינפורמציה וציטוטים מתוך ספרים ששפירא קרא.
מגלומני מעט לטעמי מחד, ומאידך אישי ואמיץ- פותח לקורא צוהר להציץ על כברת הדרך שהוא בעצמו עבר
בכדי להגיע לאותו המשפט האחד בעל המשמעות בספר.

אותי אישית עניין לראות דרך כמה מילים חסרות-משמעות יש לעבור, לחוות, לקרוא, ולכתוב,
בכדי שכמה מילים בודדות משמעותיות יקבלו תוקף של "אמת".

מראה מעניינת שלנו בני האדם.

אני אפתח בלתת "לייק" לכריכה הצבעונית שמשכה את עיניי,
וההשקעה עם הלכה וההבלטות- משהו! אהבתי!

באשר לתוכן,

תיאורי הנוף והדרך יפים, ואני משערת שעבור הקוראים שהתנסו בקמינו בעצמם,
הם לבטח יפים עוד יותר.

העובדה שהספר הוא סוג של יומן מסע,
יצרה אצלי ציפייה מוקדמת לתובנות או לתהליך של שינוי דרמטי שהדמויות יעבירו אותי דרכן.

זה לא קרה.

וזה הקסם של הספר הזה.

שלא כמו בספרי מסע של דמויות "צעירות" בגילאי העשרים,
שינוי בחיים הבוגרים לא חל מקצה-לקצה,
לא מביא איתו "רעידות אדמה".
אין בו את אותה מידה של ריגושים,
אפילו לא "ריגוש אינטלקטואלי" ברמת תיחכום של דיאלוג.

הספר נשאר נאמן לקווים הללו,
ולכן הוא מאוד אותנטי בעיניי.

העלילה מתקדמת יחסית לאט,
בדמויות חלים שינויים קטנים ומדודים,
עקב בצד אגודל, צעד ועוד צעד.

"מה שרציתי לומר היה: בואי נבלה יחד את שארית חיינו. אבל ברור שלא אמרתי זאת.
הקמינו לא שינה אותי עד כדי כך" (עמ' 369)

זואי ומרטין מתחילים את המסע מנקודות מוצא הפוכות.
הוא אחד שלא משאיר מקום ליד הגורל.
מתוכנן בדיקדוק עד הפרט האחרון.
עם תקציב מתאים, ציוד מתאים, כלי ניווט וכו'.

והיא אחת שמפקידה את עצמה לחלוטין בידיי חסדי הגורל.
מרוששת, עם תיק על הגב שקיבלה במתנה, עם נעליים לא מתאימות להליכה,
לנה במקומות רנדומליים תלויי תורמים, ללא מפות, נסמכת על סימני הצדפות בלבד וכו'.

לאורך המסע,
אצלו הכל נתקע ומשתבש - כנגד הצפוי,
ואילו אצלה הכל זורם ומצליח - גם כנגד הצפוי.

וכך למרות שנראה שדרך החיים שלהם הפוכה לגמרי,
יוצא ששניהם הולכים לאותו הכיוון- נגד הצפוי.


אז גם אני, נגד הצפוי- נהנתי מהספר מאוד :)

בהחלט מבינה את אכזבתם של מחפשי הריגושים וההרפתקאות
שציפו למסע מהסוג של לצלוח את ההימלאיה,
ובפועל מצאו איזה "עגלה" שבקושי מצליחה שלא להדרדר מראש הגבעה
שעליה שוכן בית-קברות...!

הספר הזה הגיע אל ידיי במקרה גמור
ושינה את חיי לחלוטין.

בפעם הראשונה שניגשתי אל הספרון הקטן,
שכתוב בצרפתית שכל ילד בן 7 בצרפת יכול לקרוא ברהיטות,
לא הצלחתי לקרוא בו מעבר לעמוד 25.
וזה לא בגלל שהצרפתית שלי הייתה כזאת גרועה (והיא גרועה).

מעבר לתיאורים הקשים והמזעזעים ביותר,
שבוקעים מפי דמויות של ילדים קטנים,
הדבר שבאמת היה קשה עבורי לעכל,
היה נקודת המבט שממנה הסיפור מסופר.

הילדים שמים לעצמם למטרה,
לכתוב את הסיפור מנקודת מבט נטולת-סובייקטיביות.
נעדרת רגש, העדפה או שיפוט אישי.

"נכתוב "אנחנו אוכלים הרבה אגוזים" ולא נכתוב "אנחנו אוהבים אגוזים",
כי המילה לאהוב אינה מילה בטוחה. היא חסרה דיוק ואובייקטיביות...
המילים שמגדירות רגשות מעורפלות מאוד, מוטב להימנע מן השימוש בהן ולהסתפק בתיאור החפצים,
יצורי האנוש ועצמך, כלומר בתיאור נאמן של העובדות." (עמ' 34).

וכך הסיפור מסופר - סיפור ללא מספר.
אין סובייקט שעומד מאחורי המילים הקשות,
שאפשר לשנוא או לאהוב, לרחם או לחמול עליו.

לקורא אין במה להאחז.
עד כדי כך שהסבתא הנאלחת והמרשעת,
הופכת להיות הדמות האנושית והחביבה ביותר בעלילה.

הגאוניות המרעישה בעיניי של הספר ההזוי לכל הדעות הזה,
היא הביקורת המטלטלת של אגוטה קריסטוף שכמעט בכלל שלא נאמרת במילים.
היא פשוט גורמת לקורא לחוות על בשרו את תוצאות התרגול והאימוץ
של אותה נקודת-המבט העילאית והנשגבת,
שאליה מטיפים כל כתבי הקודש והפילוסופיות האזוטריות לדורותיהם.

אותו המבט הסימטרי של בודהה, חסר הפניות.
אותו החיוך האניגמטי שלו שלא מסגיר כל רגש לכאן או לכאן,
אותו המבט האובייקטיבי על המציאות שצ'קרת העין השלישית פותחת בפנינו.
אותו המבט של השמש, הירח והכוכבים, המבט ממעוף הציפור,
שהוא אדיש לסבלי האנושות, זה שקהלת אמר עליו "עולם כמנהגו נוהג".
המבט שמסמל את השחרור וההארה, זה שמשחרר את האדם מעול אנושיותו.

זה המבט נטול-הסובייקט שממנו הסיפור הזה מסופר.

הילדים הם בעצם כהני דת אדוקים.
יש להם ידע מעמיק בכל כתבי הקודש.

"-מה? קראתם את כל כתבי הקודש?
-כן אדוני. אנחנו יודעים אפילו הרבה קטעים בעל פה.
-אילו למשל?
-קטעים מספר בראשית, מספר שמות, מקהלת, מחזון אחרית הימים, ועוד" (ע"מ 85)

הם מתרגלים ויפאסנה (שתיקה), מדיטציות של חוסר-תנועה, סיגופים כמו צום, עינויים פיזיים.
הם מתרגלים התמסרות כפי שמטיפות פילוסופיות של בהקטי-יוגה,
מתמסרים לרגש "אול-דה-וואי",
מקצינים את הכאב עד שהרגש מובע עד הסוף (מת)
וכך הם מצליחים להשתחרר מהנטל הרגשי.
כמו בודהה, הם עושים זאת כי הם רק רוצים למצוא מזור לסבל.

"אנחנו רק רוצים לגבור על הכאב, על החום, על הקור, על הרעב,
על כל מה שגורם סבל" (ע"מ 90).

התוצאה של התרגול הקדוש הזה היא הרסנית.
האדם מאבד צלם אנוש - הופך להיות נטול "אגו".
אגו = מבנה הנפש היחודי של כל אדם.
זהו למעשה הדנ"א של דפוסי הרגש והמחשבה הסובייקטיבים,
והוא זה שגורם לנו להלחם עם אחרים על צדקתנו.
הוא הגורם למלחמה שבחוץ שבעטיה הילדים הוגלו לסבתא המרשעת בעל כורחם.
זאת דרכם של הילדים להלחם במלחמה שבחוץ- הם נלחמים באגו שבתוכם.

קריסטוף מראה לקורא כיצד יראה העולם מעיניהם של אנשים נטולי-אגו.
והתוצאה טראגית לא פחות מהעולם הרווי-מלחמות אגו.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שהאגו חיוני,
אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו.

אסכם ואומר,
שהספר הזה לא יתאים לכל אחד בלשון המעטה.
ועם זאת, הוא רלוונטי ביותר בעיניי לעידן הניו-אייג'י הנוכחי,
שנדמה שיש בו תנופה מחודשת לרוחניקיות מהסוג שקריסטוף יוצאת נגדה.
רוחניות שבה אנשים "מאוזנים" הם אנשים ששום דבר חיצוני לא מפעיל אותם.
אנשים שחותרים לאושר תמידי, שבלתי-תלוי במציאות המשתנה.

על אנשים כאלה אמרה קריסטוף,
תוך כדי תיאורו של "תרגול בעיוורות ובחירשות":

"במשך הזמן, שוב אין לנו צורך במטפחת לעיניים ובעשב לאוזניים.
זה שהעמיד פני עיוור פשוט מפנה את מבטו פנימה,
החירש אוטם אוזניו לכל הרעשים"

ספר עוצמתי. מצמרר. פוגעני. קשה לעיכול.
מכה הלם. ולצערנו כנראה מציאותי מתמיד.

אפתח בצניעות הנדרשת,
ואומר שזוהי חוויתי והבנתי האישית בלבד,
את דבריו של אוסקר וויילד.

קראתי את הספר פעמיים.
ולו רק מפני שוויילד, כמו מסכם את העולם כולו, בכל משפט שני.
ובכל משפט שלישי, מספק סיכום-עולמי הפוך, הגיוני ויפה לא פחות מקודמו.

הדיאלוגים בין הדמויות מותירים את הקורא במבוכה.
מצאתי את עצמי חשה חיבה, הערכה ותיעוב, בו-זמנית, לכל אחת מהדמויות.

דמותו של דוריאן גריי בספר, מתארת יפה את המבוכה באומרה:
"תפסיק! אתה מבלבל אותי. אני לא יודע מה לומר. יש איזו תשובה לדברייך,
אבל אני לא מוצא אותה. אל תדבר. תן לי לחשוב. ואולי להפך, תן לי לא לחשוב." (ע"מ 48)

הספר מניע את "הגלגלים" של הקורא,
ומייצר המון מחשבה.
ומחשבה - מייצרת קמטים במצח.
זה כל הסיפור בפשטות.

ובמילים אחרות, הסוגיה המרכזית שאני מצאתי שהספר נסוב סביבה:
שינוי במימד המנטלי של האדם, כמו עיסוק יתר בפיתוח המחשבה
משפיע על המימד הפיזי של האדם- על גופו.
ולהפך, עיסוק יתר במימד הפיזי, כמו הימנעות מדחפים של הגוף,
משפיע על המימד הנפשי.

גוף יפה, יוצר מחשבה מכוערת
ומחשבה יפה, יוצרת גוף מכוער

במילותיו של ווילד "החיים שיעצבו את נפשו, ישחיתו את גופו" (ע"מ 54)
"כל דחף שאנו מתאמצים לכבוש מקנן בנפש ומרעיל אותנו.
הגוף חוטא פעם אחת, ובזה הוא ממצה את חטאו" (ע"מ 48)

הסיפור עוסק בטענה שגוף ונפש הם אחד.
הם שזורים האחד בשני כמו "המרחב-זמן" של איינשטיין.
כפי שתנועה/חוסר-תנועה במימד הזמן משפיעה על מימד המרחב ולהפך,
כך גם הימנעות במימד הנפשי, משפיעה על המימד הגופני ולהפך.

אינני בקיאה למדי בהיסטוריה הפילוסופית של המאה התשע עשרה,
וגם לא בפילוסופיה בה דגל וויילד עצמו.
אבל עושה רושם שבאותה התקופה התייחסו לגוף ולנפש כמימדים בלתי-תלויים זה בזה.

"חלום על יופי בימים של מחשבה.... זה מה שדוריאן גריי בשבילי...
הרמוניה של הגוף והנפש... ברוב טירופנו הפרדנו ביניהם והמצאנו ריאליזם וולגרי ואידיאליזם חלול" (ע"מ 41)

הבאסה היא,
שלמרות שנראה שהספר בוחן את הטענה של אחדות של גוף ונפש,
שזה כשלעצמו כנראה מדהים בהתחשב בתקופה בה הוא נכתב כאמור.
וויילד משתמש בדמויות-קצה שמסלולי-ההתפתחות האישית שלהם הם "או-או",
ולא "גם וגם".

קצת מפספס בעיניי את הכוונה,
אם אכן הייתה כוונה אמיתית לדון בהוליזם ולא בנפרדות של המימדים המרכיבים את האדם.
(ובמאמר מוסגר אוסיף את מימד הרוח לרשימה...:) )

דמותו של דוריאן גריי מדגימה התפתחות אישית שממוקדת לגמרי בגוף ובדחפיו, והזנחה פושעת של הנפש.
לורד הנרי מנגד, הוא דמות קצה הפוכה לדוריאן.
הוא מציג מחשבה ועולם נפשי מפותח, אבל הזנחה פושעת של הגוף וצרכיו.

ההזנחה של הגוף בדמותו של הנרי, באופן מתוחכם מאוד,
באה לידי ביטוי בכיעורו של דוריאן גריי - שלמעשה מהווה "יצירת אומנות" של רעיונותיו של לורד הנרי בעצמו.
באמצעות שיתוף מחשבותיו המפותחות והיפות עם דוריאן התמים, לורד הנרי יצר מפלצת מכוערת בדמותו ובצלמו.
קצת מזכיר את דוקטור ג'קייל ומיסטר הייד.

בפן הספרותי, אין מה לומר על הכתיבה היפייפיה של וויילד,
התיאורים שגורמים לקורא להרגיש כאילו הוא בלונדון של המאה התשע עשרה,
השפה העשירה, והתרגום לעברית נהדר אגב.
בין לבין, ישנם גם תיאורים טורדניים ביותר של התהליך האישי שדוריאן גריי עובר.

אני חשה שזה לא היה טורדני במיוחד ומשאיר טעם רע בפה, אילו היה בסוף קטרזיס,
פתרון, או דרך אמצע כלשהי שמציעה איך התפתחות גוף-נפש יכולה להיות מאוזנת ולא הרסנית לצד אחד או לצד השני.

המבוכה שמלווה את הקורא לאורך כל הספר, נותרת בעינה גם בסופו.
ונראה ששתי הדרכים המוצגות גרועות במיוחד כדרך-חיים.

ספר מעולה.

הספרייה שלי בבית מכילה בעיקר ספרי-רוח.
ספרי-רוח די דומים לספרי אגדות בעיניי.
המוטיב החוזר שאני מוצאת בהם הוא - ניסים.

"קציצות" של אילן הייטנר הוא אחד מהספרים הבודדים בספריה שלי
שהם מה שאני מכנה ספרי-מציאות.
הוא נטול ניסים. נטול התייפיפות. נטול מסננים.

הוא מסתכל למציאות בעיניים ומעיז לדבר אותה כמו שהיא.
מבלי לנסות להתחבב על הקורא, עם הרבה הומור וסרקזם שמצליח להלך על החבל הדק
שבין שנינות כנה להתחכמות מאוסה ולא ליפול.

כבדרך אגב, הוא גם מצליח לייצר דיאלוג מעניין בין המציאות לעולם הרוח.

עיניים "ערות" בוגרות, לא תמיד אוהבות את מה שהן רואות,
אבל הן מקבלות את מה שיש ומחבקות את המציאות כפי שהיא.

בעצם עשותן כן,
הן מצליחות להוציא מכל הקישקע הלעוס והטחון הזה של החיים,
תבשיל מטעמים ערב לחיך- קציצות.

ספר פשוט תענוג.