את המחבר, פישל שניאורסון, אני מעריך מאוד. ספרו 'חיים גראביצר' הוא יצירת אומנות מפוארת, מלאת חיים ועומק פילוסופי ופסיכולוגי. ככה שניגשתי לספר ברף גבוה, ואולי מסיבה זו התאכזבתי עמוקות. מאכזב. זה הסיכום שלי.
ראשית כל, כתיבתו של שניאורסון מייגעת וטרחנית למדי. במשך כל החלק הראשון (עשרות על עשרות עמודים) מטריח עצמו שניאורסון לתאר לנו את משעולי העיירה, את הנערים, את הזאטוטים, את שלוליות המים, את קרני השמש האביביות או את הבוץ שניגר מגלגלי המרכבה... תשקיפים ותיאורים אלו מיושנים, מורכבים ומסובכים. כתיבה זו קשה לקריאה. אני נוהג להבליג על כך במידה והיא יפה מצד עצמה, או כאשר יש בה הוספה הנותנת ניואנס, נופך מיוחד או צבע מרהיב לעלילה – אך לא כך הוא בספר שלפנינו. התשה לשם התשה. אף דמות לא מרוויחה עומק בשל התיאורים המייגעים הללו [וזאת בשונה מספרו 'חיים גראביצר']. מיותר לחלוטין. מתיש, מכביד ובעיקר מעייף...
אז על מה העלילה? אז ככה, אחרי החלק הראשון, הטרחני והמיותר למדי. הגענו לליבת העלילה שבמרכזה הוויכוח שבין יונה גייטל'ש לד"ר גולדפאלם. יונה מייצג את ההגות החסידית (ובעיקר החב"דית), בעוד שגולדפאלם הוא נציג מובהק של הפילוסופיה הרציונלית בכלל, והקאנטיאנית בפרט.
ואם התאכזבתי מהחלק הראשון מחמת הטרחנות והריקנות, הרי שהחלק השני מאכזב אף יותר. בעודי קורא את החלק הראשון, ציפיתי כבר להגיע לחלק השני, לוויכוח. לפחות אזכה להנות ממנה גדושה של תוכן, משמעות ולעימות סוער. אך כמי שמתמצא היטב במחשבה החסידית, וידו רב לו בהגותו של קאנט – נחלתי אכזבה מרה. הפילוסופיה של קאנט אינה מוצגת באופן סיסטמתי ולוגי כראוי (וזו כבר ממש פגיעה אישית בקאנט), והטענות החסידיות די נבובות, רדודות ומחוסרות משמעות. ממש חבל.
אז בסיכומו של דבר, אני לא ממליץ על הספר. לא נהנתי ולא השכלתי. שני כוכבים קלושים אני נותן, וזאת רק בשל העובדה היחידה שנהנתי מהרעיון לערוך וויכוח ועימות בין ההגות החסידית לקאנטיאנית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
