“****


על כריכת הספר, כתוב: "מערבון פוסט מודרניסטי חתרני". המשפט הזה לקוח אולי מהגירסה האנגלית של הספר, אבל כך או כך, נראה שהמוציאים לאור בונים על העובדה שרוב קוראיהם לא לגמרי מבינים את המושג פוסט מודרניזם, ולא - חוסר פואנטה הוא לא ממש פוסט מודרניזם, אלא רק היבט אחד שלו. לחילופין, ייתכן שהמשפט הזה נכתב כי אין כאן שקר מוחלט מאחר שאפשר למעשה לדחוף כמעט כל יצירה, טקסט או משפט שנכתבו בעשרים השנה האחרונות ואף יותר מכך מתחת לשמיכה הזאת של פוסט מודרניזם. אלא מה, כמי שלמד (ולימד) בבצלאל, אולי מעוז הפלצנות האקדמית, פיתחתי אלרגיה לשימוש חורג ב"ism"ים מיותרים, ולא מצאתי כאן הצדקה ממשית להגדרתו של המערבון הדי-שגרתי הזה כפוסט מודרניסטי, או חתרני. שוין, לפחות הוא מערבון.


מתישהוא באמצע המאה התשע עשרה, יוצאים שני אחים, שכירי חרב של בוס מקומי, להוציא לפועל חוזה שהוצא על ראשו של אחד, הרמן וורם. בדרך הם הורגים כמה אנשים אחרים שמפריעים להם במשימתם או שסתם רוצים להרוג אותם, הם נתקלים בכל מיני דמויות מסקרנות, מזונות בארים עטויות שמלות קפלים צבעוניות דרך פושטי-פרוות, רופאי שיניים שיכורים ופועלי אורווה הפכפכים עד למחפשי זהב שתקניים ומזוקנים, ובינם לבין עצמם הם עורכים שיחות נפש של אחים הנוגעות בין השאר בשאיפות עתידיות, מהותו הפילוסופית והאתית של משלח היד המפוקפק שבחרו לעצמם (הי, אולי זה הפוסט מודרניזם ההוא! כי ידוע שפעם לא היו שיחות פילוסופיות), וכן גם מתחילים להטיל ספק בצדקתו המוסרית של החוזה שאותו הם אמורים לקיים.

מעבר לסיפור המערבון עצמו, שהוא נחמד וקליל ואכזרי למדי במונחים עכשוויים אבל שאפשר להינות כפליים מצפייה ב"דדווד", למשל, אותי עניין בעיקר לקרוא (ולהתחלחל), על התחושה המובהקת והמחרידה למדי של ניהיליזם מוחלט, של היעדר חוק וסדר, חסרונם של אמצעי אכיפה, אפילו איזה שריף מקומי. משהו. זה מדהים אותי לחשוב שאם פלוני היה רב עם אלמוני, הם היו יכולים לפצוע או להרוג זה את זה לאור היום, בדו קרב או בדרך אחרת, בלי שהחוק היה חושב שראוי בכלל להתערב. עולם כזה, שבו הכול חופשי, לכאורה, שבו אתה יכול לחפש זהב בנהר כאוות נפשך אבל אם אינדיאני היה מקרקף אותך זה היה בסדר באותה מידה, נראה לי מפחיד מאוד, בעולם המולאם עד אימה שאני חי בו, וכובל עצמי למדינה מתוך רצון חופשי, אם אפשר לקרוא לזה כך.

לגבי הספר - אפשר לקרוא. לא הפסד גדול אם לא, לא תבינו מה חתרני בו, אבל יש בו כמה תתי סיפורים חביבים. רוצים מערבון מרהיב, עמוק ועתיר רבדים? לכו על דדווד.”

“ה'אחים סיסטרז', של פטריק דה-ויט, הוא ספר מושלם. נקודה.

המערבון מתרחש במערב הפרוע, במקום שאין חוק ואין דיין. סוסים רוצחים, שיכורים וגנבים - אלו הן הדמויות הדומיננטיות, ומי שניחן במיומנות שליפת האקדח הוא השולט ובעל השפעה. הכל מותר והכל אפשרי. ניהיליזם בהתגלמותו. העלילה פשוטה בתכלית, בעל השליטה, קומודור, מטיל על שני שכירי החרב, האחים סיסטרז, צ'ארלי ואיליי, לחסל את קרמיט וורם.

הרומן מסופר מנקודת מבטו של הרוצח, איליי. וכמעשה קסם, הקורא נשאב לתוך עולמו התמים והפשטני. בלתי אפשרי שלא להתאהב בדמות התמימה והרגישה הזו, כמו גם באחיו הצעיר, צ'רלי. מפרק לפרק, הצוהר לעולמם הנפשי מתרחב ומתרחב, ונחשף לפנינו דמויות הגדושות בתמימות, ילדותיות ונאיביות כובשת.

הספר מספר את סיפור מערכת היחסים שבין שני האחים, שלמרות שהם כה שונים זה מזה, הרי שבאותה השעה הם גם קשורים בקשר נצחי. לשני האחים אמנם מטרה משותפת, אך דרכם ותפיסתם שונה (או כפי שהתבטא איליי במילותיו הנהדרות: "יש לנו אותו דם. אנחנו פשוט משתמשים בו בדרכים שונות" - עמ' 154). איליי, האח הבכור, הרגיש והמתחשב, זה שחש רגישות רבה לסוסו הפצוע, ונפשו יוצאת כאשר נער צעיר הולך לצפות בקרב יריות אלים. וצ'רלי, הדמות הגסה, האימפולסיבית, זו השקועה באלכוהול וזנות, וכמעט ואינה יודעת רגש מוסרי מהו. השילוב של שני דמויות הללו, בטינופת, בצחנה ובריח של המערב הפרוע, מעוררים למחשבה, הרהורים קלים ובעיקר לתענוג צרוף.

אדגיש: הספר אינו טומן בחובו עומקים פילוסופים ותהיות אקזיסטנציאליסטיות נשגבות, וטוב שכך, זהו סוד קסמו. הוא בלול בהומור קל, סרקזם, וכמובן אלימות, שכולם יחד נכתבו מתוך פן פילוסופי דקיק, ופרודיה קומית על 'משמעות החיים'. ובכל זאת, כאמור, צפות להן תהיות והגיגי לב אודות היחס והרגישות כלפי הזולת, תלות בתוך המשפחה וגעגועים פשוטים...

הכתיבה, מצד אחד, אומנותית משהו, שזורה היא באירוניה ובהלעגה, ומאידך היא זורמת וכיפית. הפרקים קצרים וקלים לעיכול, וההומור והצינות נשפכים כבקבוקי הברנדי. אני לא חושב שהספר הוא בגדר של חובה, הוא אינו מהספרים ש"כל קורא מוכרח לקרוא", ובלעדיו ההשכלה מחוסרת. אבל, הוא בהחלט ספר קליל, נחמד, שנון וכיפי - אני ממליץ עליו בחום!”

“זה שוב מקרה של ספר ותסריט שנכתבו יחד, רק שיש פה איזה טוויסט. זו לא העלילה כי היא פחות או יותר סטנדרטית. פה שיחקו עם הליהוק. קחו לכם איזה מערבון שיש בו שני אחים, רוצחים שכירים ידועי שם, דוהרים לעבר משימת החיסול הבאה שלהם, תשאירו את כל התפאורה, את העיירות הצרובות ובתי הזונות ומחפשי הזהב, אפילו קצת אינדיאנים, ורק את הגיבור, האח הצעיר, תחליפו. פשוט תעיפו משם את איסטווד או את ג'ון וויין או את מי שבחרתם ובמקומו שימו נניח את יו גראנט. אפשר אפילו ג'ייסון אלכסנדר.

איך יצא? די משעשע. כי ההילה המערבונית מתפוגגת ופתאום עולות בעולם הזה שאלות על גיל פרישה ופנסיה, תהיות על טיב היחסים ועל צער בעלי חיים, געגועים לאמא, מה שלא תרצו, והכל כתוב היטב ושזור באירוניה דקיקה, מאד מודע לעצמו. פשוט כיף.”

“תמימות היא התייחסות לכל נושא כפשוטו, חוסר יכולת לראות זוויות אחרות ומורכבות המסתתרות בו. בדרך כלל היא מאפיינת ילדים וחלק מ"החוכמות" הילדותיות שאנחנו כל כך מתענגים עליהן מבטאות תמימות. בשפה העברית "תמימות" משמעה גם שלמות. אולי אלה שהמציאו את השפה חשבו שהיא מידה שמן הראוי לשאוף אליה. הספר הזה עוסק (גם) בתמימות, והמספר את הסיפור אמנם אינו ילד, ולפעמים גם לא כל כך חמוד, אבל הוא תמים באופן שובה לב.

הסיפור עוסק בשני אחים באמריקה של אמצע המאה ה 19, שהם רוצחים שכירים בשרותו של בעל ממון שמפעיל אמצעים עסקיים שונים - ובינהם רוצחים - על יריבים ושותפים עסקיים. האחים ששמם נודע לפחד ולשמצה הם צ'רלי הבכור השש אל אלימות ומדון וחולם יום אחד להיות רב כוח כמעסיקו, ואיליי הצעיר שהוא בחור שמנמן ומנומש, צייתן, אמפתי ותמים. הסיפור מתרחש במספר חודשים בהם שני האחים רוכבים לקליפורניה למצוא מישהו שמעסיקם רוצה לחסל.
זה מערבון העוסק בתרבות שרווחה בשנים אלה באיזורי הספר האמריקאים: כל דאלים גבר, חיי אדם (ובהמה...) אינם נחשבים, המנצח הוא השולף המהיר ביותר, מחפשי זהב נוהרים "לעשות מכה" ואלה שמצליחים מבזבזים את כל מה שהצליחו להשיג, ומחפשים עוד. החזקים מרוויחים, נשים וילדים צריכים להתקיים איכשהו. גם שמו הגאוני של הספר מוסיף למימד הקומי והסרקסטי.

הסיפור כתוב מצויין ומרתק מאד. בפרקים קצרים ובהירים הוא עוקב אחר מסעם של השניים, אחר ההבדלים הברורים באישיותם, וגם אחר התפתחותו של איליי מבחור תמים, פתי מאמין העושה מה שאומרים לו וכובש את רגשותיו וחמלתו על חלשים ועל בעלי חיים, להתפתחות של מודעות והבנה, ולהתחלה של התבגרות והתמודדות עם מציאות שתמיד נראית אחרת כשמבוגרים. יש בו גם תאורי אלימות וזוועות שהיה לי די קשה לקרוא (במיוחד מה שנגע לסוס), אבל הם קידמו את הסיפור, והיו משמעותיים לעלילה.

אהבתי אותו מאד. כאילו מערבון המסופר מהזווית של "האנשים הרעים". אף פרש בודד טוב וטהור לא יגיע בצהרי היום להציל את הנדכאים. הסיפור מפוכח וציני, משתמש באירוניה והומור, חלקו שחור, וקורא תיגר על תפיסות רומנטיות. ולו מישהו היה אומר לי שאקרא מערבון הייתי פשוט צוחקת. אבל - הנה, עובדה.”