• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
תיק נעדר

תיק נעדר

מאת דרור משעני

הביקורת של עודד

תמונה של עודד
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
תיק נעדר

תיק נעדר

מאת דרור משעני

הביקורת של עודד

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של עודד
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2011
סדרה:החוקר אברהם אברהם #1
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
cujo
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 11 שנים

“בתחילת הספר מסביר הבלש של דרור משעני שהסיבה שאין ספרי בלשים ישראליים היא שאין מספיק מסתורין בפשע הי”

7/35
ביקורות על תיק נעדר
הבאה
תמיד קוראת
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•1 דקות קריאה

שמעתי שהספר עובד לסרט צרפתי, ורצתי לקרוא.

1. לדעתי, יש מספר כשלים בהתכנות בעלילה. מחד החוקר מוצג כבעל יכולת אבחון יוצאת דופן, מאידך הוא עושה טעויות שבלש מתחיל לא היה עושה. בקיצור, עושה רושם, שכדי לשמור על מתח, הסופר עשה לעצמו הנחות.

2. בנוסף, הדמות הראשית- אברהם אברהם, לא מספיק מעניינת, ומעמיקה ברמה האישית, לטעמי. גם דמויות אחרות לא מתפתחות מספיק . מזל שזאב מציל קצת את המצב מבחינה זו.

3. בהקשר לזה, לא פלא שהסיפור עובד לסרט זר. אין שום דבר שקושר אותו למקום. פה הבלש אוכל חצי מנה פלאפל, שם הוא מעשן טיים בשרשרת. מילה על שערוריות משטריות. אבל, אין כלום חוץ מזה. נראה שהסופר ניסה למצוא חן בעיני כולם. יש רמיזות, אבל אין העמקה בעניין הקוטביות בין עדות (אברהם-שרפשטיין), אין העמקה בנושא הסכסוך (בישראל יש משטרה לערבים).


שורה תחתונה: חביב, אך מומלץ בעיקר למי שיתמלא בגאווה לאומית: גם לנו יש סופר בלשי. אני אמתין עם הספר השני בסדרה. מעדיף כבר את הארי הולה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של דוידי
דוידי
תמונה של גלית
גלית
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של משה
משה
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של cujo
cujo
10קוראים|גיל ממוצע59|40%נשים

על המבקר

תמונה של עודד

עודד

ותיק
חבר מזה 14 שנים
76 ביקורות•645 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מתורגמת•ספרות מקורית
תמונה של עודד
עודד
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות76
לייקים שקיבל645
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מתח ריגול והרפתקאות24ספרות מתורגמת21ספרות מקורית6

דיון על הביקורת

2 תגובות
דוידי
דוידי•לפני 7 שנים

הי

יש לא מעט סופרי מתח ישראלים, ואפילו לא רעים, ממליץ לך על ברנזיץ של חיים לפיד, לא סופר מתח אבל כתב ספר מתח משטרתי לא רע, וגם על בן יחיד של אבי גרפינקל ספר פשע חביב וישראלי עד מאוד וגם מותח. מקווה שתהנה יותר, גם אני אגב סברתי כמוך לגבי תיק נעדר. הספר השני בסדרה של משעני קצת פחות טוב. ראה הוזהרת :)
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

הסרט זכה בהמלצות חביבות

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של עודד

החוק הראשון של טן

החוק הראשון של טן

גיי הנדריקס

משתף ביקורת שכתב אבי:

גיי הנדריקס, טינקר לינדזי: החוק הראשון של טן
הופיע באנגלית ב 2012 ובעברית ב 2017.
גיי הנדריקס. (נ' 1945), פרופסור לפסיכולוגיה. פרסם יחד עם אשתו 35 ספרים בנושאי פסיכולוגיה. הספר נשוא הרשימה הנו בדיוני, והפותח סדרה בת 5 ספרים, נכתב בשתוף עם טינקר לינדזי.
טינקר לינדזי. אישה. תסריטאית, שכתבה תסריטים לסרטים רבים.
לינדה פניאס אוחנה – מתרגמת פורייה – לא מצאתי פרטים ביוגרפיים עליה.

יש יתרון בשיכחון. ניתן לחזור ולקרוא ספרים שאינם קלסיקה, שחוזרים וקוראים אותם, או שלא. למשל אני לא אחזור ואקרא את "מלחמה ושלום". בגילי אין לי סבלנות לקרוא ספרים שאורכם כאורך הגלות.
מאידך, ספרים קלים, כ"בלשים", אין טעם לחזור ולקרוא בהם. המתח גז, ולאמיתו של דבר הסוף תמיד ידוע: הטוב ינצח והרע יבוא על עונשו. לפני סוף הספור, הטוב יתעמת עם הרע, ייפול לפחת, ויצליח לחלץ עצמו. הרע, שלרגע נדמה היה לו שכל הקלפים בידיו, כנראה לא קרא מספיק ספרי פעולה. לו היה עושה זאת היה מבין שאין לו סיכוי לנצח. באותה הזדמנות, המחבר יגלה לקורא את כל שאר הפרטים שהסתיר.

את הספר נשוא הרשימה, רכשתי בשנים האחרונות ב"מבצע" HOPE NOT - אל תצפה שתדע מה הוא המחיר הראוי לספר, בהתאם למקובל בימי הביניים. אני יודע זאת, בשל המחיר המודפס – 98 שקלים. אולם לי יש כלל: איני רוכש ספר שמחירו גבוה מ 50 ש"ח. המו"ל מדפיס על כריכת הספר "מחיר מומלץ" כשהוא יודע שהספר יימכר "במבצע" במחיר נמוך יותר. הספרים במבצע בדרך כלל הנם מתורגמים, שחזרו והדפיסו אותם, וההוצאה השולית נמוכה. בוז.
שלפתי את הספר מערימות הספרים בביתי, והתרשמתי שלא קראתיו. החלטתי להאריך את חיי המדף שלו – חיי הערימה שלו – ולקרוא בו. אני לא מוכר ספרים משומשים, ומעדיף לחלקם לחברים, בתנאי שבמידה ולא ירצו לשמור אותם, לא ימכרו אותם, אלא יעבירו אותם לחברים אחרים.
מתברר שאכן לא קראתי את הספר. ולא הצטערתי על ששלפתי אותו.

איני יודע כיצד התחלקה העבודה בין המחברים. אני מניח שהנדריקס תרם את הידע הפסיכולוגי שלו בעצוב הדמויות, ולינדזי, תרמה בכתיבה ובידע באשר למבנה עלילה בלשית. כמובן שאפשר ואני טועה.
סוגת "הבלשים" מוצפת בספרים, מבנה העלילה דומה, ועל המחבר לחדש בעצוב הדמות הראשית. ההחלטה היחידה, שעל הסופר להחליט, היא האם הטוב יזכה בנערה? במידה ויזכה בה, מה יהייה בספר ההמשך? באם לא, חראם.
בספרי בילוש נהוג להעביר את העלילה למשל, לארה"ב בשנות הארבעים והחמישים, לארצות רחוקות או למעמקי ההיסטוריה. לפעמים הבלש הנו השמן, לפעמים הרזה. לעתים רחוקות הוא אשה. בוז לפמיניזם.
כאן הדמות המרכזית הינה פרח נזירים לשעבר, טיבטי. הדמות תואמת את הרדיפה בחוגים מסויימים בארה"ב אחר מסתורי הודו. מסתבר שהכי טוב, זה שלוב הרוחניות עם קוקה קולה, והמבורגר עתיר שומן.
צמד הכותבים, הולידו דמות חדשה. הספר מלווה בפילוסופית חיים בגרוש, בהומור, ומתובל ברומנטיקה.
לעברית תורגם הספר הראשון בסדרה בלבד. האם הדבר מרמז, שלא הייתה לו הצלחה מסחרית בארץ הקודש? אני, דווקא אהבתי ספר זה, בשל ההומור. ספר בו אחת הדמויות המרכזיות, הנה חתול סיאמי, שמן, ששמו טנק לא יכול להיות רע.

מומלץ לחובבי הסוגה.

לפני 5 שנים•עודד
גנב הברק (מהדורת מרגנית)

גנב הברק (מהדורת מרגנית)

ריק ריירדן

זהו ספר הרפתקאות חינוכי ומהנה לילדים ובני נוער שוחרי קריאה, יכול להתאים גם למבוגרים.

מסגרת העלילה מתרחשת בארה"ב של ימינו. הגיבור הוא נער בשם פרסי ג'קסון, אשר מגלה שהוא "חצוי", כלומר בן לאל יווני ובת תמותה (או להיפך). העולם שיצר המחבר מנוהל ע"י האלים מהאולימפוס של המיתולוגיה היוונית. העלילה מעניינת, ומעשירה את הקורא הצעיר בעולם המרתק, אותו הכרתי בעיקר דרך ספרה של אדית המילטון.

כדי להתאים את העלילה למציאות של ימינו המחבר מסביר: איזה תלמיד\ה עלול להיות "חצוי" - בן אלים מצד אחד ההורים? מי שאובחן כסובל מקשיי למידה (הפרעת קשב) ובנוסף מכיר רק את אחד מהוריו, יכול להרגיש את עצמו כמועמד בעל סיכויים גדולים. בייחוד אם הוא גר בארה"ב.
וכאן מגיע היבט חינוכי: זהו המחבר מציע לקורא להימנע מנטילת תרופות (כגון ריטלין) לטיפול בדיסלקציה. הסיבה ש"האותיות מתרוצצות לך על הדף כשאתה קורא...היא שהמוח שלך מתוכנת ליוונית עתיקה". התלמיד לא מצליח לשבת בשקט בכיתה כיוון שיש לו רפלקסים מובנים לקרב. החושים של "חצוי" מחודדים יותר משל בן תמותה רגיל. המורים של התלמיד שאובחן כלוקה בדיסלקציה הם ברובם מפלצות מיתולוגיות, אשר רוצים לתת לו תרופות כדי שלא ייראה מי הם באמת (עמ' 96). זוהי עצה טובה גם להורה. שיהרהר בשנית ובשלישית לפני שייתן את הסכמתו לטיפול תרופתי בהפרעת קשב וריכוז.
יתרון נוסף הוא הניסיון לגשר במורכבות הקשר בין הילד או הנער לאחד מהוריו.

החיסרון בספר, לדעתי, הוא בגישה האירופוצנטרית, המתעלמת לחלוטין מתרבות המזרח. האולימפוס משנה את מיקומו לפי התקופות, וכעת נמצא מעל העיר ניו-יורק, כי שם מרכז העולם כעת. כול הטוב מתרחש במערב. ג'ורג' וושינגטון, למשל, היה בן מזיווג בין אתנה ובן תמותה. טוב, יתנחמו נא תושבי המזרח, כי השאול ממוקם דרך קבע בלוס אנג'לס.

לסיכום, ספר מומלץ אשר מנגיש לקורא הצעיר את סיפורי המיתולוגיה ואשר עשוי לחזק אצלו את הביטחון העצמי.

לפני 5 שנים•עודד
פעמון סדוק

פעמון סדוק

איתי בחור

כתוב בשפה בהירה וקולחת. יש הרבה אנקדוטות היסטוריות מתקופת העלייה הראשונה. חסרון - אין רשימת מקורות.
אני אוהב ספרים על נושא מסוים - ספרי "סגור לי ת'פינה". במקרה, לפני שבועות ספורים יצא לי להאזין לתוכנית הרדיו של יצחק נוי בשבת בבוקר שהוקדשה לזכרון-יעקב בראשיתה, אשר במהלכה הוזכר הספר "פעמון סדוק". במקרה, זה היה בסמוך ליום הולדת שלי, ובמקרה חמותי הזמינה עבורי עותק של הספר. כעבור כשבוע קיבלתי מתנה שמנמנה בכריכה רכה, בת 250 עמודים.
הספר נכתב ע"י איתי בחור, שגם הוציא אותו לאור לראשונה בשנת 2005. בשנת 2017 יצאה מהדורה שנייה ומתוקנת הכוללת מפתח אישים מפורט. קראתי אותו בשקיקה מתחילתו עד סופו. נכתב בשפה קולחת ומעוררת עניין.

מסופר בו על דור המייסדים של מקימי זכרון-יעקב, בין השנים 1918-1882. לטענת איתי בחור, 228 היהודים על סיפון האנייה "טטיס", שהפליגה באוגוסט 1882 מרומניה לא"י, לא היגרו בשל אידאל דתי או לאומי; הם היגרו בשם "רעיון החיים".
באו לבקש "חירות", אך הפכו לאריסים.

הקונוטציה הראשונה בקשר לזכרון-יעקב היא הברון רוטשילד, שנודע גם בתואר "הנדיב", אך לפי איתי בחור, לא תרם (רק) מנדיבות. לטענתו, הברון השקיע את כספו במושבות א"י משתי סיבות: האחת, לבדוק ולהכשיר את א"י כמקום מקלט עתידי ליהודים (הנרדפים בארצם); השנייה, כמיזם כלכלי.

זוהי טענה מעניינת, שאינה מתיישבת עם הנרטיב ההיסטורי המקובל על הנדיב הידוע (בישראל של ימינו יש רחובות ובתי ספר ששמם הוא "הנדיב").

מה עשה הברון כדי שהמיזם יצליח מבחינה כלכלית? לפי מחבר הספר הוא לא רק עשה את כול הטעויות הכלכליות האפשריות – השקעות שנועדו לכישלון, כגון הקמת מפעל זכוכית ונטיעת עצי משי – אלא אף עשק את האיכרים ולא פעם הלין את שכרם. מאידך, נאסר על האיכרים להתאגד ולערער על החלטות הברון, ובחוזה ביניהם הם התבקשו לחתום בתחתית דף ריק. רוטשילד התעלם מפניותיהם, ואף חיפה על פקידים נצלנים ומושחתים.

איתי בחור מתאר גם התנהגות מונופוליסטית של רוטשילד. כך, למשל, לטענתו, כאשר זאב טיומקין רוכש אדמות בשנת 1890, ראה בזה, הברון אלטרנטיבה למושבותיו. הוא לחץ אפוא על חובבי-ציון לחדול מרכישת קרקעות, הקמת יישובים ולנטרל את טיומקין. (עמ' 154)

באופן כללי, עד תחילת המאה העשרים רוטשילד התנגד להרצל (לו הוא בז) ולרעיון הציוני: "הקמת חזית נגד חדירת התנועה הציונית ורעיונותיה המדיניים לא"י נעשתה אינטרס משותף של הברון רוטשילד, חובבי ציון, ארגוני הסעד ויק"א." (עמ' 189)

הברון תלה את הסיבה לקריסה הכלכלית בניהול הפקידותי הגרוע, ו"בעצלות האיכרים". לפי המחבר האיכרים היו חסרים האמצעים הנכונים, ומסביר שבשלב מסוים, הם פשוט הפסיקו להשקיע את מרצם בפיתוח המושבות, כיוון שהצלחת המיזם הייתה מוטלת בספק, ומטרתו חתרה תחת שאיפות החופש שלהם (עמ' 181). כלומר, האיכרים פעלו, לפי בחור, בתום-לב. זה לא נשמע לי סביר. גם הם לבטח נקטו במניפולציות משלהם. חבל שאין לי ספר נוסף על התקופה להשוואה.

הבעיה הגדולה לקורא הסקרן עם ידע בסיסי בנושא היא היעדר רשימת מקורות בסוף הספר. לדעתי זהו חסרון גדול, שפוגם ביכולת לקבל באמון את המידע הכתוב (ראו מקרה "אחוזת דג'אני"). פניתי למחבר בשאלה זו, והוא השיב שלא הוסיף רשימת מקורות כדי לא לפגום ב"רושם הספרותי" של הספר. הוא הוסיף שזו גם הסיבה שבחר בשם "פעמון סדוק", ולא בשם אינפורמטיבי יותר.

אז המטרה הושגה. כתיבה בהירה, קולחת. אך בהעדר מראי מקום ורשימת מקורות, יהיה מעניין לקרוא אותו לצד עוד ספר בנושא.

לפני 5 שנים•עודד
האויב שלה

האויב שלה

לנה להטוליינן

גילוי נאות: קראתי רק עד עמוד 100.
ספר מומלץ בעיקר לקוראות חובבות ספרי בילוש.

הספר יצא לאור בשנת 1994, השני בסדרת רבי מכר שבמרכזה בלשית. לא קראתי את הספר הראשון בסדרה, ובכלל חבל שהסופרת לא "התכתבה" עמו יותר.

הסופרת היא מפינלנד - מקום התרחשות העלילה. ציפיתי להכיר קצת את פינלנד, מנהגיה ותרבותה. אולם, עד המקום בו "פיטרתי" את ספר לא מצאתי כול ייחוד מקומי, וניתן, לכאורה, למקם את העלילה בקלות בארץ אחרת.

עם מה נשאר הקורא/ת? פתרון החידה הבלשית: מי הרוצח/ת?
לזכותה של המחברת יש לזקוף את תרשים האילן המשפחתי המכיל את מירב הדמויות בספר. לא היה לי כוח ללמוד ולהכיר את השמות המתורגמים מהשפה הפינית. פה זה לא "מלחמה ושלום".

לסיכום: לחולי "בלשיטיס" אמתיים. אולי גם לקוראות עם תודעה מגדרית.

לפני 5 שנים•עודד
שעת הפעמונים

שעת הפעמונים

ז'ורז' סימנון

כשקיבלתי את הספר מאבי, גיליתי שאיני מכיר את המחבר, ידוע ככל שיהיה. התמזל מזלי, ומדובר בשתי יצירות בכריכה אחת. עכשיו גם אני יכול להתגאות שקראתי לא אחד, אלא שניים מספריו של ז'ורז' סימנון! החיסרון הוא ש"דחפו" הרבה מלל, בגופן קטן בספר כיס. למי שקורא גם בשכיבה זהו יתרון כיוון שמדובר בספר קומפקטי בגודלו.

נראה שלא במקרה נבחרו דווקא שתי היצירות האלו. קו דמיון מתוח בין הדמויות הראשיות: מוגרה ולקואן. שניהם גברים בעשור החמישי-שישי לחייהם. לכאורה, יש להם כול מה שגבר בגילם יכול לבקש (אליבא ח"כ מיקי זוהר: "כסף, כוח, כבוד"), עד שיום אחד הם לפתע מגלים שבעצם אין להם כלום. הכול מסביבם שקר או חנופה מזויפת.

מדוע בכלל לרדוף אחר ככ"כ?
לקואן סבל מעוני והחליט בצעירותו שיהיה לעשיר. למרות שלא ידע מה משמעות הדבר...
המרדף אחר כבוד נובע מהצורך בהכרה מהציבור בגדולת הסובייקט, רוצה לומר "פרסום". אך אולי לגברים מסוימים יש סיבה אחרת: "טעה מוגרה כשחשב שחברו רודף כבוד כדי להרגיע את חששותיו. הדבר הדרוש לו יותר מכול הוא להציג לראווה את גבריותו, אולי גם הוודאות שקסמו לא פג..." (עמ' 112)

אולי זה הפחד מחולשה?
כי מי שלפתע מאושר, אינו משוחרר בהכרח מהדאגה שהאושר ייעלם: "נחוץ היה לו לחזור ולומר בלבו שהוא מאושר, אף-על-פי שמעודו לא היה מודאג כל-כך." (עמ' 334)

אנקדוטה לסיום:
נראה כי לסימנון יש ביקורת על רופאים וגבהות ליבם: "חלומם של רופאים מסוימים, האין הוא מחלה ללא רופא?" (עמ'46) זה הזכיר לי את אריך קסטנר, שכתב כי לא כול מי שלמד רפואה הוא רופא. ואכן, לצערי, לא לכול רופא יש את היכולת לחוש אמפטיה לחולה.

לסיכום:
גם איש עשיר ורב השפעה זקוק לאהבה וידידות אמת.
התרגום של יהושע קנז שוטף ונפלא.
שני הסיפורים מומלצים. "שעת הפעמונים" טוב יותר, לטעמי, ומעמיק יותר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•עודד
מלחמתו של פיקאסו

מלחמתו של פיקאסו

ראסל מרטין

משתף ביקורת שכתב אבי:

ראסל מרטין (נ 1952). סופר ומפיק סרטים. בעברית הופיע גם ספרו "שערו של בטהובן".
מתרגם: עמית יריב.

אני נולדתי חודשים ספורים לאחר סיום מלחמת האזרחים בספרד. אולם כשהייתי לילד בוגר, או נער צעיר, שרנו גם משירי הבריגדה(ות) הבינלאומית בספרד. היום מלחמת האזרחים נשכחה. רצים אחר דרכונים ספרדים. אפכא של שירו של יהודה הלוי:
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב - אני במזרח ודרכוני בלב מערב.
ואנו עוד שרנו למשל את השיר: "בחזית שכונת התקוה" שלא עסק בשכונת התקוה בתל אביב, אלא במלחמת האזרחים בספרד. המנגינה ספרדית עממית והמלים העבריות של אברהם אילון, שמאוחר יותר היה תת אלוף וראש מחלקת ההסטוריה בצה"ל.
אִם תִּרְצֶה לִרְאוֹת אוֹתִי,
תֵּדַע הֵיכָן תִּמְצָאֵנִי
בַּחֲזִית שְׁכוּנַת הַתִּקְוָה
יֵשׁ מָלוֹן מַכְנִיס אוֹרְחִים.

הספר מוקדש לקורותיו של הציור המפורסם "גרניקה" של פבלו פיקסו. הוא פותח בתיאור הפצצתה של העיירה גרניקה בידי מטוסים וטייסים גרמנים בשירותו של פרנצ'סקו פרנקו, שמרד בממשלה הנבחרת של הרפובליקה הספרדית. בהפצצה זו מחקו את העיירה מעל פני האדמה, ומספר גבוה של אזרחים שמספרם המדויק לא ידוע. האירוע שקדם בשנתיים וחצי לתחילת מלחמת העולם השנייה, זעזע רבים בעולם, לא את כולם. במלחמת העולם הראשונה שהשאירה את רשומה העז עד שהשנייה החלה, נהרגו בעיקר חיילים בהתקפות חסרות שחר. האוכלוסייה האזרחית נפגעה מעט ביחס.
בהמשך, הספר מתאר את גלגולו של ציור הקיר של פיקסו, בעקבות האירוע הנפשע. הציור שהיה מעין הנצחה לחללים ולעיר, הפך גם לסמל פציפיסטי במאבק נגד המלחמות. המחבר מביא את התגובות השונות לציור, של שני הצדדים למאבק הן בספרד והן בעולם הרחב, כמו את יחסו האישי של פיקסו לציור. הוא מסתיים בחזרתו של הציור לספרד, עם נפילתו של המשטר הפשיסטי, לאחר שסבב עולם.
הספר מקדים במעט בתיאור הקמת הרפובליקה, ומביא הבזקים ממלחמת האזרחים ואת אשר קרה לחלק מהדמויות לאחר סיומה. הוא מוסיף הבזקים על השנויים שעברה ספרד, לאחר נפילת המשטר הפשיסטי. בכל אלה המחבר משלב מידע ביוגרפי מקוטע על פיקסו.

ספר חובה לכל אלה שלא יודעים את יוסף – פיקסו – ולא את ספורה של גרניקה.
ספר מרתק, שיעלה זיכרונות, בקרב אלה שגדלו כמוני על הסאגה של מלחמת האזרחים בספרד, של העולם שהיה מחולק בברור, בין טובים ורעים, שבו שמאל היה תואר כבוד.

לפני 5 שנים•עודד
אל האבדון

אל האבדון

אריך קסטנר

ספר מומלץ מאוד, לא בשל ה"חזון", אלא כיוון שהוא משובץ בהרבה תובנות (אקסיומות לדעתי) מעוררות מחשבה, כמה מהן רלבנטיות לימינו. העלילה קצת פרועה ומתרחשת בברלין, אבל זה לא חדש אצל קסטנר. האווירה הקודרת אינה מוכרת לי מספרי הילדים (בכל זאת, נכתב שנתיים לפני עליית הנאצים כביקורת חברתית).
חלק בלתי נפרד מהנאת הקריאה קשור בתרגום לעברית של אילנה המרמן, שטרחה להוסיף הערות שוליים מועילות בתחתית הדף, ולא בסוף הספר.

בגב הספר נכתב: "רומן חכם ושנון מאין כמוהו, שבו חזה (קסטנר) את ההידרדרות של גרמניה ואירופה אל הדיקטטורה ומלחמת העולם השנייה."
בדיעבד זה חזון. חלקי. אין התייחסות ב"חזון" לשואת היהודים. בנוסף, קסטנר אולי הקדים את השאר, אך לא היה היחיד שצפה בעיות בעתיד (למשל, סבסטיאן הפנר, "סיפור של גרמני", 1933). נראה כי קסטנר קיבל את המחמאה, והחשיב "את ספרו כראיית הנולד על סף עלייתו של המשטר הנאצי." (עמ' 215) עם זאת, לא בטוח שגיבור ספרו, פביאן יקוב, היה שמח על-כך. “הוא תיעב את ההרגל לנער את העתיד כמו שמנערים כיסוי מיטה, ועוד יותר תיעב את הגאווה שאנשים מרגישים בדיעבד כשמתברר להם שהם ידעו משהו מראש."(עמ' 170)

הספר נכתב על רקע האבטלה הגואה בגרמניה, ותחושת ההשפלה שהתעצמה נוכח הפיצויים שהיה עליה לשלם בעקבות מלחמת העולם השנייה. רגש הלאומנות גואה, אך פביאן מסרב להצטרף ל"חגיגה". הוא שונא פטריוטים, מטומטמים, אשר יביאו חורבן על כול תושבי גרמניה, רק מפני שיש להם "כבוד עצמי של תרנגולי הודו נעלבים" שאוהבים ללכת מכות. (עמ' 193)

פביאן הוא "חמוץ", כפי שמראה הציטוט הבא, בו הוא משיב לידידו: "מרגש שאתה דואג לי ככה. אבל אני לא אומלל יותר מהתקופה הזאת שלנו. אתה רוצה לעשות אותי מאושר יותר ממנה? גם אם תיתן לי משרה של מנהל, מיליון דולר, או אישה הגונה שאוכל לאהוב, או את שלושת הדברים יחד, לא תצליח." (עמ' 51)
כיאה ל"חמוץ" גם פביאן מזהה "תהליכים": "העיר הענקית הזאת בנויה מאבן ומבחינה זו היא עדיין כמעט כמו שהייתה פעם, אבל מבחינת התושבים היא דומה מזמן לבית משוגעים. במזרח שוכן הפשע, במרכז שולטת הרמאות, בצפון – העוני, במערב הפריצות, ובכל ארבע רוחות השמיים גרה השקיעה."
"ומה יבוא אחרי השקיעה?"
..."הטמטום, אני חושש." (עמ' 84)

נראה שלפי קסטנר, הטמטום כבר כאן. "אתמול הציע מהנדס בעיתון...להנמיך את פני הים התיכון במאתיים מטרים. ואז יתגלו שטחי קרקע גדולים, כמו לפני עידן הקרח, ואפשר יהיה ליישב אותם ולהאכיל בהם מיליוני בני אדם. וחוץ מזה, באמצעות סכרים קצרים, אפשר יהיה לבנות מסילת רכבת שתחבר בקו ישיר את ברלין עם קייפטאון! (עמ' 133)

למי ששרד עד כאן, וכדי לסיים את רשימה זו בנימה אופטימית אוסיף את המתכון לאושר בחיים: "אני אוהב את החיים...לפעמים, מרוב שמחה הייתי יכול לנשוך את קרני השמש או את הרוח שנושבת בפארקים. ואתה יודע מה הסיבה? אני חושב לעתים קרובות על המוות, ומי עושה זאת בימינו? ...אני חושב עליו כל יום, כי כל יום הוא יכול לאותת לי. ומפני שאני חושב עליו, אני אוהב את החיים." (עמ' 104)

לפני 5 שנים•עודד
אמיל והבלשים [מהדורת 2006]

אמיל והבלשים [מהדורת 2006]

אריך קסטנר

"מרבית האנשים מניחים את ילדותם בצד כאילו הייתה כובע משומש. רק מי שבגר ובכל זאת נשאר קצת ילד, הוא בן אדם."
(אריך קסטנר, בציטטה מגב הספר)

ציטוט מדויק, לדעתי, על טבע האדם. הדוגמה עם הכובע, אולי, לא ממש עדכנית. בימינו פחות מקובל הנוהג לחבוש כובעים (חוץ מכובעי מצחייה ומגבעת אצל חרדים). בזמנו גברים נהגו לחבוש כובע מגבעת בצאתם לרחוב, וכאשר חלפו על-פני מכר נהגו להרים את כובעם (זו גם אולי הסיבה, שאצל החרדים נהוג לחבוש כובע מגבעת על הכיפה).

התרגום משנת 1999 של מיכאל דק הוא טוב, ומנגיש את הספר לילדים שוחרי קריאה בימינו. התרגום הראשון לעברית של אלתר אילי כבר היה מיושן, למרות שבעבר כבר נערך מחדש ע"י אוריאל אופק. המתרגם ציין כי מטרתו היא לרענן קצת את השפה בספר. כדוגמה הוא כותב: "למשל, כאשר תורגם הספר לראשונה, עדיין לא נעשה שימוש בעברית במילה 'מצלמה'. במקום זאת אמרו 'מכונת צילום' או 'צלמניה'."

הסיפור הוא על נער בשם אמיל שנוסע ברכבת לבקר את סבתו בברלין. אולם משהו קורה בנסיעה, ואמיל עוצר בתחנה אחרת בברלין. אמיל מתחיל בפעולת בילוש, אשר במהלכה הוא מכיר הרבה חברים חדשים. מעבר לעניין בעלילה הבלשית הקלילה, הקורא גם יכול לשייט ברחובות ברלין, ולהכיר מציאות שונה לגמרי מימינו. "מציאות", ולא "פנטזיה".

בהקדמה כתב קסטנר כי הוא בכלל התכוון לכתוב סיפור דמיוני על "הים הדרומי", אולם הוא שינה את כוונתו זו בעקבות שיחה עם מלצר, עמו נהג לשוחח על עבודתו. המלצר יעץ לו לכתוב רק על דברים שהוא מכיר וראה מקרוב. הבעיה הייתה שלא עלה בראשו כול רעיון לסיפור; וכאן מגיעה עצה טובה למי שיש לו מחסום כתיבה.

קסטנר ניסה ולא הצליח לחשוב על רעיון לסיפור. לבסוף, התפרקד על הרצפה והעביר את הזמן במחשבות עמוקות, ו"כששוכבים כל כך הרבה זמן על רצפת החדר, מקבל העולם פנים אחרות לגמרי...ובעוד אני סופר כסאות ורגלי שולחנות...בא לי הרעיון לכתוב על אמיל!...מכל מקום, הרעיון הזה עלה בראשי באותו הרגע. שכבתי לי בשקט גמור, כי מחשבות וזיכרונות המתקרבים אלינו, מתנהגים כמו כלבים מוכים. אם עושים לעברם תנועה חדה מדי...הם מסתלקים! ואז אפשר לגדל שערות על כף היד עד שהם מעזים שוב להתקרב."

לסיכום, מאוד מומלץ לאנשים אוהבי קריאה, בכול הגילאים.

לפני 5 שנים•עודד
המחוז הדרומי

המחוז הדרומי

יגאל צור

יש לי חיבה לקריאת "ספרי מתח ובילוש". בסדר הזה. אמנם, קראתי לא מעט ספרי מתח סקנדינבי, צרפתי, אנגלי ועוד, אך היה לי רק ברזומה רק ספר ישראלי אחד. מה לעשות, ככה יצא. לכן, שמחתי כשהוצע לי לקרוא את הספר "המחוז הדרומי", שחיבר יגאל צור.

בעיר נתיבות התרחש מקרה רצח של נערה בת 14, לא רחוק מקברו של הבבא-סאלי. הבלש, נימר בקרמן, הוא בדואי בן לאב מוסלמי ולאם יהודייה ממוצא רוסי. נימר הוא בעל מצח גבוה ואף נשרי. הוספתי את עובדה זו, כיוון שאחד הדברים החביבים עלי הם לצייר בדמיוני את מראה הדמויות. מוזר שתיאור מראהו של נימר מופיע רק במחצית הספר, ולא בתחילתו.

"במהלך החקירה הוא (נימר) חושף עולם אפל ומערכת שלמה של שקרים ושחיתות שפשתה בחצר רבנית ידועה ומהוללת". זהו נושא רלבנטי, ולכן מבטיח. הסופר קושר את העלילה למקום - לחברה הישראלית שלל גווניה, ובוחר לגעת בנושאים רגישים כגון יחסי ערבים-יהודים, ההסתרה בעולם החרדי הסגור, יחס לזרים ועוד. זו בחירה קצת נועזת, כיוון שהמחבר עלול להרחיק קוראים, שאינם מעוניינים ב"תמונת מראה". לדוגמה, המחבר נוגע בגזענות כלפי מבקשי מקלט מאפריקה. הוא מתאר ברגישות עם מעט אירוניה, את מחשבותיו של אחד מהם: "עד שהגעתי לכאן לפאתי ארץ התקווה אני מת. כל הדרך הנפש שלי היתה הומיה ועכשיו חושך." משפט אשר, אולי, מזכיר לקורא, שפעם, כולנו היינו פליטים.

הבחירה בעלילה הנוגעת במתחים בחברה בישראל אמנם ייצרה עניין, אך גם נפלה למלכודת "הסטראוטיפ". למשל, שתי הדמויות של רוסיות הן חתיכות, ולא שמרניות בנוגע ליחסי מין" (אגב, יש הרבה תיאורי סקס, שבעיני לא מוסיף, ואפשר היה לוותר עליהם); הקיבוצניק האשכנזי אוהב להאזין למוסיקה קלאסית. מאידך, יש בספר רק מספר מועט של ניסיונות לניפוץ מיתוסים וסטריאוטיפים. למשל, כך מגיב הבלש נימר בקרמן על המיתוס של הבדואי הנודד: "רומנטיקה של יושבי ערים. במציאות אין יותר נוודים. הם חיים במזבלה או שהופכים את המדבר שלהם למזבלה."

לדעתי השימוש בסטריאוטיפים היה יכול להימנע, לו היה מסופר יותר לעומק על עוד דמויות. שם הספר הוא "המחוז הדרומי". אולם, הקורא לומד בעיקר על הבלש נימר בקרמן. לא מסופר הרבה על שוטרים אחרים במחוז, או דמויות אחרות. מה מניע אותם? מה חשוב להם? מה תחושותיהן? לי כקורא יש סקרנות להכיר עוד דמויות.

בתיאור הספר נכתב בין השאר "מיהו הקדוש הנסתר שלקח על עצמו ניאוף ועריות?" זהו רעיון מעניין, שחבל שלא נידון יותר לעומק.

לסיכום, מבחינת החידה הבלשית זהו ספר טוב. מבחינת תחושת המתח יש מקום לשיפור. ניתן לשפר את יצירת המתח אולי באמצעות העמקת ההכרות של הקורא עם עוד דמויות בעלילה. אם הקורא לא מכיר את הדמויות אין לו הזדהות עמן, ופחות אכפת לו מהן. הייתי מגדיר זאת כ"ספר בילוש ומתח". בסדר הזה. אמנם, לטעמי הסדר צריך להשתנות, אך עדיין נהניתי מהקריאה.

מומלץ לחובבי ספרות בילוש, שמביאה עמה מטעמי המקום.

לפני 5 שנים•עודד

ביקורות נוספות על "תיק נעדר"

תיק נעדר

תיק נעדר

דרור משעני

#
לפעמים יש ביקורות מסקרנות על ספרים שאין סיכוי שאקנה מסיבות שונות (אני מקווה שלא סתם מקמצנות...) אבל אין לי התנגדות לאסוף אותם מהספסל עליו הם מופיעים.

יש שאלה המופיעה בספר הזה כמה פעמים:"למה אין (כמעט) ספרי מתח ישראלים?" שואל הסופר, שלפי הכריכה האחורית הוא מומחה לספרות מתח. התשובה שלו היא משהו כמו כי אין לנו פשעים חמורים מספיק וחסר לנו מסתורין, מרכיבים עיקרים בספרות מתח עניפה. ובכן. זו תשובה שכל לב ישראלי פטריוטי יתרחב למקראה. אבל נראה לי שהיא שגוייה או לפחות מוטה. אין ספרות מתח ישראלית ראוייה לשמה בעיקר כי הסופרים הישראלים עושים כמעשה משעני. יש בסיפור המון תיאורים של רחובות בחולון הבלש הולך ברחוב שנקר, ופונה ברחוב סוקולוב, חולף על פני שכונה בשם "שושנים" (שאני די בטוחה שאין בה שום שושנים...) ובאופן כללי – חג לחולונים, שירגישו בספר הזה בבית. אבל כל מי שלא גר בחולון משתעמם ומרגיש מנוכר. הלאה. המון תיאורים יש פה של הבלש המופנם, המנוכר להוריו (שהם, תאמינו או לא, זוג קשישים לא כל כך מעניין המקבל משום מה במה בספר). הבלש – אברהם אברהם, ששמו מהווה תזכורת לחוסר ההשראה של הוריו (לא שהורים יצירתיים הנותנים לצאצאיהם שמות של חייזרים זה יותר טוב...) מנוכר גם לנושאים נוספים. אבל כשמגיעה אם לבן 16 שנעדר מביתו, הוא אינו שואל אותה או את עצמו שאלות שרלוונטיות לסיפור שלה. הוא מָרְצֶה לה על הסיבה למחסור בספרי מתח מקומיים... וזה לפני שבירר האם היא בכלל קוראת ספרים (היא לא...)

מסכימה שיש חן מסויים בעיצוב דמות של בלש סתמי ורגיל, לכאורה. לא גבוה ולא נמוך. לא נולד עם כפית כסף בפה, לא חכם ולא טיפש, שהתכונה הבולטת בו היא הרגשת נחיתות מסויימת ויכולת אמפתית מסויימת. נחמד שאפשר לאסוף אותו אלינו בחיבוק מגונן, לטפוח לו על הגב וללחוש "אתה בסדר. אל תדאג". אבל במציאות הקיימת כמו שאני תופסת אותה, שוטרים מורכבים מחומרים אחרים: יש בידם כוח על אזרחים והם משתמשים בו בלי למצמץ. הם לא יפגינו שום עדינות נפש מיותרת ונימוסים הם איבדו כבר בקורס השוטרים. כך שלנסות למכור לי שוטר מסוג אברהם אברהם (בישראל, לא בדנמרק, כן?) זה לפחות אוקסימורון.

והספר? ככה ככה. משעני כותב מין כתיבה של עניים כזאת. לא חושבת שהוא מוצלח ככותב מתח – הוא נסחף למחוזות אחרים, המשקל שהוא נותן בסיפור לסיפורי שוליים גדול מדי, הוא לא מנסה למשוך את הקורא(ת) להתעניין בגורלו של עופר שרעבי הנעדר, או בהרגשתם של הורי הנעדר. הרגשתי שמה שמעניין את הסופר זה הוא עצמו והוא כותב את עצמו בגיבורו. אבל גיבור בנוי לתלפיות הנמצא בין דמויות מטושטשות, עם סיפור שממריא רק לקראת הסוף, זה אולי הכרחי לספר מתח אבל לדעתי ממש לא מספיק.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•yaelhar
תיק נעדר

תיק נעדר

דרור משעני

בימים מתוחים ממילא - ספרי מתח לא נמנים על הז'אנר החביב עלי. למרות זאת נפל עלי הספר הזה בימים מצוננים, שנשארתי בבית עם מרק עוף ואף אדום כמיטב המסורת.
נראה לי ספר סביר בהחלט, שעומד במטרה שהציב לעצמו. אפשר בהחלט להתחבר ולהעביר איתו ת'זמן. כמובן, שמבאס לקרוא אבל ברור שהמציאות יכולה להיות הרבה הרבה יותר גרועה.
עכשיו ספוילר קטן ולכן מי שמבקש לקרוא הספר מתבקש להפסיק לקרוא הביקורת.
ביקשתי להפסיק אז למה ממשיכים ?
הספוילר - עוד יכולים לא לקרוא ההמשך -
היו טובים לקרובים אליכם - לעולם לא תצטערו על זה.
בריאות ואריכות ימים.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•7ספרים
תיק נעדר

תיק נעדר

דרור משעני

אני חושבת שהספר מעולה. אני בדרך כלל לא קוראת ספרות בלשית אבל את הספרים של משעני שזה כבר השלישי שאני קוראת ממש אוהבת. נראה לי שיש בהם אנושיות ותוכן אמיתי מעבר לסיפור הבלשי. הדמות של אברהם אברהם ממש מעניינת ושונה.

לפני שנה•
★★★★★
•אריאלה
תיק נעדר

תיק נעדר

דרור משעני

שרלוק הולמס, הרקול פוארו, מיס ג'יין מארפל, המפקח ז'ול מגרה, המפקח ווקספורד, המפקח אדם דלגליש, פרי מייסון, ג'ק ריצ'ר, דייב גרני, אראסט פנדורין, קאלה בלומקוויסט, הארי הולה, הארי בוש, מא רמוצאווה, רב פקד רוי גרייס, פירט דקר, ארצ'י מקינלי, פרידה קליין, קאסי מדוקס, דוקטור קיי סקארפטה, ג'קסון ברודי, ויש פורי. ובעברית: מיכאל אוחיון, גבריאל אלון, ליזי בדיחי.

אפשר להמשיך עוד, אבל נראה לי שדי. איך נכנס ברשימת השמות המפוארים האלה אברהם אברהם? שאלה טובה.

את ההמלצה לספר הזה קיבלתי מדוידי, ורשמתי לפני לקרוא אותו. אפילו הכנסתי לרשימת קריאה שקראתי לה "צריך לקרוא מתישהו". אז מתישהו הגיע, וקראתי. עופר שרעבי בן השש עשרה נעדר מביתו. אמא שלו מתלוננת אבל לא מספקת מידע, אבא שלו ימאי בהפלגה, האחים שלו בחזקת נעלם, החברים שלו לא קיימים, וגם בפייסבוק אין הרבה מה לקרוא, ואין אף אחד שיכול לספר מה הוא עשה. או מי הוא היה בכלל. זה מוזר, אפילו מוזר מאוד. השכן שלו זאב אבני כן יודע לספר, אבל זה הופך את הסיפור למוזר עוד יותר.

ואיפה הבלש בכל הסיפור? זה שישפוך אור על התעלומה ויצליח בעזרת שכלו המבריק ויכולת ההיקש המדהימה שלו לפענח את התעלומה, קצת לאט יותר מהקצב שבו הקוראים הצליחו לפענח אותה, אבל הרבה יותר מהר מכל הסובבים, ובכך הוא יכה אותם בתדהמה, ויפליג אל האופק הבהיר. או יחכה לתעלומה אחרת.

אז יש בלש. רוצים לנחש איך קוראים לו?

אברהם אברהם. שם סתמי לחלוטין. לא מזהה. אפור. מעורר תהיות איך הוא מציג את עצמו בטלפון. ( - שלום, זה אברהם. - תזכיר לי איזה אברהם? - אברהם אברהם). מעורר בדיחות. אבל מהסוג הלא מצחיק בעיקר. חוץ מזה הוא לא מעורר כלום. שם שאי אפשר לבנות מאחוריו אישיות. שם אפור.

ואברהם אברהם הוא אכן אפור. פשוט. רגיל. בן שלושים ושמונה. רווק, אבל לא בליין. עובד. גר בחולון, שהיא עיר משעממת בפני עצמה. בלי חברים. בלי אקסית מיתולוגית. בלי שלדים בארון. בלי תחביבים איזוטריים לשעות הפנאי. כאן הוא הפסיק אותי במחאה. יש לו תחביב לשעות הפנאי. הוא קורא ספר מתח ומוכיח שהבלש בספר טועה. תחביב נחמד, לכל מי שהוא לא בלש. עבור בלש תחביב כזה אומר שהוא בוחר לעבוד גם בשעות הפנאי שלו. איש רגיל, בעיר רגילה. כל כך רגיל ועכשווי שהתחלתי לחשב באיזו שנה הוא נולד, והאם הוא מכיר את משה כהן שהיה שנה מעלי וגר בבלוק שלי.

איש לא מעניין. אולי זה בכוונה. אולי זה הבלש החדש. דור ארבע של הבלשים. אחרי הבלש העל-אנושי החד והמבריק כתער, אחרי הבלש הגבר-גבר השרמנטי והאפל, אחרי הבלש השיכור הדכאוני והרגיש. מגיע הבלש-הסתם. "יוצא מן הכלל ורגיל לגמרי" כמו שמבטיחה הכריכה האחורית. אבל במהלך הקריאה התחלתי להתגעגע להארי הולה. לפעמים אני אומרת "זה יש במציאות. בשביל לקרוא את זה אני יכולה לפתוח עיתון, לא צריך ספר במיוחד". אבל המציאות של אברהם אברהם היא כזאת, שאפילו לעיתון היא לא תגיע. הייתי אומרת שבשביל אדם כזה אני יכולה להסתפק בשכנים ברחוב שלי, אבל השכנים שלי מעניינים באמת, לא רק לתפארת ההשוואה.

ואולי הוא סתם עייף, פקד אברהם אברהם. הוא מפעיל את החקירה, אבל בלי הרבה כוח, בלי מוטיבציה, עושה מה שצריך ואפילו מגיע לפריצות דרך בחקירה, אבל בלי שום התלהבות. או תנופה. הוא מתשאל, הוא כותב, הוא שולח ממצאים לבדיקה, ומדבר בטלפון. הוא אפילו מנסה להילחם באינטריגות הפנים-משרדיות. אבל הכל בעייפות. ורוחה של העייפות הזאת שורה על פני כל הספר. ואם זאת הכוונה, זה הצליח קצת יותר מדי טוב, והאפיל על הדברים הטובים שכן היו בספר.

עכשיו זו בעיה. בארצנו הקטנטונת לכתוב סקירה שלילית על ספר שנכתב כאן. הרי בטוח שיש לי חבר שיש לו חבר שהיה בצבא עם הכותב, או למד איתו באוניברסיטה. אולי הוא אפילו קורא כאן. ובסך הכל הספר בסדר, גם אם לא גרם לי ליפול מהכיסא. אז שלושה כוכבים, ואני מקווה שלא פגעתי יותר מדי.

לפני 12 שנים•נצחיה
תיק נעדר

תיק נעדר

דרור משעני

ספר נורא בעיני
ממש אבל ממש לא נהנתי לקרוא את הספר
כתוב מבולגן נורא
לפעמים לא מובן ולא ברור
קפיצות בזמנים , כתוב מפוזר נורא
עמוס גם לעיתים בפרקים משעממים ומיותרים שלא קשורים כלל לסיפור, כמו סיפורים מייגעים של אחד המשתתפים בסדנת כתיבה שמשתתף בה אחד מהדמויות הראשיות, למי אכפת בכלל ומה זה שייך. או הסיור המודרך והרומנטי בבריסל של הבלש הראשי המוביל בחקירת נער נעדר באמצע החקירה.. מה נסגר איתו??
המשכתי לקרוא רק כי רציתי כבר לדעת איך זה מסתיים
הגיבור הוא פשוט בלש דביל שפשוט לא ברור לי אם בכלל ראוי להקרא גיבור כי הוא פשוט בלש גרוע ומטומטם.
(עזבו את זה שהמשטרה בארץ לא משהו בלשון המעטה)
בקיצור אל תבזבזו על זה זמן
למי שלא רוצה ספויילר אל תמשיכו לקרוא








מסתיים סיום זוועתי ועם טעם מר בפה

לפני 4 שנים•
★★★★★
•דניאלה
תיק נעדר

תיק נעדר

דרור משעני

בזמן האחרון אני נתקל כאן ב'סימניה' בתופעה מאוד מאוד מעניינת, שקראתי לה: "תופעת הפגישות הסימנייתיות" - תופעה שבה כותבי הביקורות הסיפרותיות מספרים בביקורות שלהם על חוויותיהם ממפגשים כאלה או אחרים עם הסופרים שכתבו את הספרים עליהם הם כותבים, או עם דמות כלשהי בספר, כמו אפרתי שנפגשה עם יו נסבו ממש לא מזמן למשל, ועוד כמה.
אז החלטתי שאם הם עורכים כאלה פגישות, אז למה שגם אני לא אערוך? זה יהיה בספר הבא שאקרא, הבטחתי לעצמי. והספר הבא היה 'תיק נעדר' של דרור משעני, שבמרכזו עומד בלש בשם 'אברהם-אברהם'. החלטתי להיפגש עם הבלש.
אם יש משהו שאני צריך לדעת לגבי מפגשים עם בלשים, ושביום הפגישה לא ידעתי, זה שצריך לקבוע את אותן פגישות מראש (לפחות חודש מראש). ביום הפגישה יצאתי מביתי, והלכתי לכיוון האוטובוס שיוביל למשרדו של אברהם-אברהם שנמצא בחולון. לרוע מזלי, היה שרב כבד בחוץ (קרוב ל-40 מעלות צלזיוס) עם לחות מעיקה שגרמה לי להזיע כמו מטורף, ואם זה לא מספיק אז גם לא היה מזגן באוטובוס. היה שם צפוף מאוד שם בתוך האוטובוס, ובגלל שרוב הנוסעים היו זקנים, נאלצתי לעמוד. אחר כך, יצא שבטעות ירדתי תחנה אחת מוקדם יותר ממה שהייתי צריך (כנראה שהחום והצפיפות לגמרי עלו לי לראש, ואולי זה קרה גם בגלל שלא יכולתי להישאר עוד באוטובוס הזה) ונאלצתי ללכת כרבע שעה ברחובות העיר חולון, מיוזע ועצבני.
לבסוף, כשהגעתי למשרד שלו, מתנשף כמו כלב אחרי ריצה, סוף סוף הרגשתי אוויר מזגנים נעים, וסוף סוף הגיע הרגע שלו ציפיתי: הפגישה שלי עם הבלש אברהם-אברהם. אבל מסתבר שמיהרתי מדי לשמוע, כי כשניגשתי למזכירה שלו ושאלתי אותה אם אני יכול להיפגש עם אברהם-אברהם, היא אמרה לי שהוא עסוק.
"מה עסוק?!" שאלתי בלחץ, וכבר התחלתי לראות את החלום שלי מתרסק לי מול הפנים כמו מגדל בבל. "אני רוצה להיפגש איתו!", ואז הוספתי: "בבקשה, זה דחוף!"
"קבעת פגישה איתו?"היא שאלה.
"מה לקבוע פגישה?!" שוב נלחצתי. "הייתי צריך לקבוע פגישה?"
"כן, ככה זה. אברהם-אברהם הוא אדם מאוד עסוק"
"מה עסוק?!"
"תגיד" היא פנתה אליי. "מה הקטע שלך, שאתה חוזר אחרי כל מה שאני אומרת, ומוסיף לזה את המילה 'מה' בהתחלה?"
"מה חוזר?!" לא הבנתי. "ובמה הוא עסוק כל כך, האברהם-אברהם הזה, שהוא אפילו לא יכול להיפגש איתי, אם יותר לי לשאול?"
"יש לו איזו תעלומה עכשיו לפתור. משהו על איזה נער אחד שנעלם" היא ענתה לי על השאלה.
"אז תגידי לו, בבקשה, שאם הוא לא מקבל אותי עכשיו, אז אני עוזב מיד את המשרד הזה ולא חוזר לכאן יותר בחיים, ושלא יתלונן אחר כך שבמקום נער אחד שנעלם יש לו 2 נערים שנעלמו!" הגבתי בזעם.
המזכירה הסתכלה עליי במבט של 'נו, מה אני יכולה לעשות?'
ניכנעתי. אמרתי לה ביי ביי, בעודי מדדה באיטיות לכיוון היציאה. באיטיות, כי אולי יש סיכוי שהיא תתחרט, תרחם עליי ותפגיש ביני לבין אברהם-אברהם. אבל היא לא התחרטה. טוב נו, לפחות ניסיתי. אולי בפעם אחרת...

***

יש לנו קרובי משפחה שגרים בחולון, ושאותם אנחנו נוהגים לבקר מדי פעם, ולפעמים אני גם מתארח אצלם לילה או שתיים. ככה שאפשר לומר שאני מכיר את העיר חולון די טוב - לפחות את האיזור שבו הם גרים: האיזור של פארק פרס, ימית 2000, וכל מרכזי הקניות הרבים שיש באיזור. בנוסף, אבא שלי עבד הרבה שנים בבית דפוס שנמצא בחולון. ולמרות זאת, למרות שאני מכיר את חולון ממש ממש טוב, זכורה לי איזו פעם שהלכתי שם לאיבוד. זה היה כשהייתי קטן, בטיול בפארק פרס, לאחר עוד ביקור שיגרתי אצל קרובי משפחתנו. רגע אחד של של חוסר ריכוז, וקשר העין שלי ושל הוריי התנתק, ואיבדנו אחד את השני. כמו שאמרתי, הייתי מאוד קטן, ולכן מיד איך ששמתי לב שהוריי כבר לא נמצאים איתי, נכנסתי ללחץ. 'איפה אמא ואבא יכולים להיות?' שאלתי את עצמי כמה פעמים בלב, ולאחר שחיפשתי אותם קצת בסביבה, התחלתי להגות את השאלות האלו גם בקול רם. הלכתי בין אנשים, וחיפשתי בין הפרצופים השונים את פרצופם של הוריי, אך ללא הצלחה. ככל שהזמן עבר, ההיסטריה בקולי גברה ואיתה גם כמות הדציבלים שבקולי, וממש צעקתי בקול רם את המילים 'אבא, אמא, איפה אתם?' - ואז ניגשה אליי אישה אחת, ושאלה אותי בדאגה מה קרה. לקח לה קצת זמן לברר, בין כל הבכי והנהי, מה בדיוק קרה, וכשהיא הבינה, היא נרתמה לעזור לי בחיפושים, שאלה אותי כל מני שאלות כמו מתי ראיתי אותם פעם אחרונה ואיך הם נראים, תוך כדי מילות נחמה שהכול יהיה בסדר ולא צריך לדאוג. בסוף אני ואותה אישה לא מצאנו את הוריי. אבל אל דאגה, הוריי הם אלה שמצאו אותנו. חיבקתי אותם בחוזקה, ואמרתי שמאוד דאגתי להם, ולרגע חשבתי שלא אראה אותם יותר בחיים ושהם לא יראו אותי, וביקשתי מהם, אפילו התחננתי, שלא יעשו לי את זה יותר, ושתמיד יוודאו שאני נמצא יחד איתם.

הספר, כמו שבטח כבר הבנתם, מספר על בלש בשם אברהם-אברהם, שמתבקש לחקור אודות נער אחד שנעלם יום אחד מביתו מבלי לומר דבר ומבלי להשאיר סימן למקום הימצאו, והשאיר את אמו הדואגת לבדה.
אז האם עופר, הנער האובד, יימצא בסוף, כמו שמצאו אותי? כדי לגלות את התשובה, תצטרכו לקרוא את הספר עד סופו - וזה משהו שאני לא כל כך הצלחתי לעשות, למרות שניסיתי. טוב, זה גם ספר בלשי וגם ספר ישראלי, אז למה בדיוק ציפיתי? אברהם-אברהם, למרות שמו המיוחד והקליט, הוא דמות בלש משעממת למדי, ולגמרי ארכאית. הוא הזכיר לי עוד המון בלשים מכל מני ספרים אחרים, לא היה בו איזה משהו מיוחד ומעניין שיגרום לי חיבור כלשהו. סתם בלש, כמו עוד בלשים, וזה רק הוכיח לי שוב למה אני לא מת על הז'אנר (אז אולי בכל זאת טוב שבסוף לא נפגשנו...). גם העלילה לא מעניינת במיוחד - יש תעלומה, נער נעלם, אברהם-אברהם שואל את עצמו שאלות, חושב מחשבות, חוקר קצת ומחטט בפרטים, וזהו בערך. אז החלטתי לדפדף לסוף כדי לראות מה גרם לעופר להיעלם, כי בכל זאת זה עניין אותי, וראיתי שבעמוד 262 מוצג מכתב שעופר כותב להוריו ושבו הוא מספר להם את סיבת היעלמותו. בואו נאמר שלא ממש נפלתי מהכיסא (כלומר, זה לא היה סוף ממש מתוחכם), וכך יצא שהרווחתי 2 ציפורים במכה אחת: גם לא המשכתי לקרוא את הספר המשעמם הזה, וגם גיליתי את הפיתרון של התעלומה! כמה דברים חיוביים שבכל זאת יש לי להגיד על הספר: 1. הוא מתרחש בעיר חולון, וחלק מהמקומות שמוזכרים בספר היו ממש מוכרים לי, והיה לי נחמד מאוד לקרוא עליהם (למרות שלדעתי לחולון, שהיא עיר מקסימה ביותר ושהיא סוג של בית שני בשבילי, מגיע הרבה יותר מלהיות מקום ההתרחשות של ספר בלשי לא מוצלח) 2. הכתיבה הייתה אחלה (אבל לא איזה משהו יוצא דופן) 3. התקציר עשוי מאוד יפה (ואני חושב שהקטע המצוטט בתקציר הוא הקטע היחיד ששווה ציטוט בספר הזה, וגם קריאה) 4. עיצוב הכריכה, עם הנער שעשוי מקווי מתאר של מפת וויז, היה גם מאוד יפה.
לסיכום, לא כל כך מומלץ.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
תיק נעדר

תיק נעדר

דרור משעני

את הספר קראתי במקביל לצפייתי בסדרה אשר הוקרנה ב-כאן 11 והנה לפתע הדמויות בספר קרמו עור וגידים. לעופר הנעדר יש פנים
האמא, האבא וכמובן אברהם אברהם וחקירתו אחר הילד הנעדר עופר.

העלילה אפס נחמדה, ילד נעלם בוקר אחד, האמא מדווחת למשטרה, הם כמובן בהתחלה לוקחים העל בערבון מוגבל, הילד ברח, כעסתם עליו? הוא עם חברים וכו וכו'.

האמא כבויה, האבא עובד על אוניה ולא נמצא בבית,אחות מוגבלת בשכלה בשם....דנית - שאפו על בחירת השם, אח קטן,
ושכן שדוחף את האף יתר על המידה, אשר הופך להיות חשוד כאשר משתיל מכתבים בתיבה ומשאיר הודעות אנונימיות במשטרה.

אברהם אברהם חוקר המשטרה, אדם די בודד, יש לו מנטרה קבועה, סוג של קלישאה "למה אין ספרי בלשים בעברית?" - כי אין כאן פשעים בעברית....נו מילא.

פרשית חטיפה, רצח, רצח בתוך המשפחה, ומה לא, הכל כאן, גם גם בשפת הקודש.

הסוף המפתיע הכל מתגלה..... מה עלה בגורלו של עופר ולמה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רונדנית
תיק נעדר

תיק נעדר

דרור משעני

"את יודעת למה אין ספרי בלשים בעברית?" שאל אברהם אברהם.
השאלה צריכה להיות למה אין ספרי בלשים עברים טובים. למה תמיד ספרות המתח העברית לא ספרות מדהימה. הרי יש סופרים עברים טובים. שלו, גרוסמן, יהושוע ועוד שאני לא זוכר כרגע. למה השפה בספרי המתח קצת שכונתית, קצת פשוטה וזולה. זה לא שהשפה שלנו לא מסוגלת לכך. הרי ספרי מתח מתורגמים כן כתובים בעברית מרתקת. אז למה?
והגיבור, אברהם אברהם, (כאילו???). שהייתי ילד גיבור היה מישהו כמו גון ווין. איזה פר עם כתפיים גדולות שביד אחת מלטף ילד וביד שנייה מביא אגרוף לרעים. לא מפחד ולא נרתע מתחרות. וחוץ מהשם המצחיק שקיבל, גיבורנו איזה ניחנח שמפחד מהקולגות שלו, מלא ברגשות שמפריעים לו לחשוב על העבודה שלו. הרי אם ארצה לראות אדם קירח, לא גבוה ודי חנון, יש לי מראה בבית.
אני מחפש גיבור אמיתי. זה לא שהוא צריך להיות מושלם אבל שיהיה גבר. כמו הארי בולה למשל. שיכור אבל עם אחריות. כל העומק שיש היום לגיבורים, קצת מפריע. כאשר העומק נהיה יותר מהעלילה, משהו הולך לאיבוד.
וזה לא שהעומק הזה גרם לי לחוש סימפתיה לאדון אברהם. חצי מהספר הייתי מנותק ממנו לגמרי.
והדמות השנייה בספר (מי שלא קרא שידלג על הפסקה הבאה כי היא יכולה להרוס) מיותרת לגמרי. אז עוד הוא שם לה פה כמו לגיבורנו? חצי מהספר מבוזבז על דמות מיותרת לגמרי שלא מקדמת שום דבר בעלילה. כאילו מה? שנחשוד בו? לא נתקלתי בדבר כזה עדין.
זה לא שהספר גרוע במיוחד, אבל לא מתרומם מעבר לספר פשוט. קראתי גרועים ממנו. אפשרי אם סיימתם את הכול בספרייה. פשוט אחרי כל הרעש מסביב לאברהם אברהם, זה היה די מאכזב לקרוא את התוצאה הזו. ואחרי קריאת הביקורות על ספר מספר 2 נראה לי שאסיים את ההתקשרות שלי עם אדון אבי אברהם פה.

ומה יש לקובה לומר בנושא? חררר.... חרר.....

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אילן של קובה
תיק נעדר

תיק נעדר

דרור משעני

בתחילת הספר מסביר הבלש של דרור משעני שהסיבה שאין ספרי בלשים ישראליים היא שאין מספיק מסתורין בפשע הישראלי. אין חטיפות ואין רוצחים סדרתיים וכמעט ואין אנסים שמזנקים על נשים. כנראה שעוד נשארו לנו עוד כמה דברים שאפשר להודות עליהם בארץ שלנו. גם נסבו מתאונן על מיעוט הפשיעה בארצו ובאיש השלג הוא אף מלין על חסרונם של רוצחים סדרתיים רגע לפני שהוא יוצר אחד. מה שלא עצר את נסבו לכתוב סדרה של עשרה ספרים ( שתנטה ידו לרוב ) לא עוצר גם את משעני והנה קם בלש עברי חדש : אברהם אברהם.
הוא לא הראשון. ליזי בדיחי ואוחיון היו פה קודם ובטח עודכמה שפספסתי ולמרות שהוא התעקש שהעלילה מתרחשת בחולון מבחינתי היא כל הזמן הייתה בבאר שבע (משהו בחיפוש בחולות ).
הכתיבה של משעני טובה. העלילה מתפתחת בקצב טוב. לא כססתי ציפורניים ממתח אבל נשארתי מסוקרן אפילו עד הסיום המעט מופרך ( ואולי בארצנו לא כל כך ) היאה לספר מתח טוב.
בהערת ביקורת , אני יודע שמשעני הוא עורך ומעביר סדנאות כתיבה וזה מתבטא בסיפור. העלילה כתובה ומתפתחת בצורה מבנית מדי. כמו בספרי מתח הישנים , כמו לפי גלופה של איך לכתוב ספר מתח. לכל דמות יש תפקיד וחשיבות וניתן להרגיש את השלד עליו מונחת העלילה. במובן הזה הספר מעט רזה.
הדמות בעלילה המקבילה היא דיי מעצבנת וטיפוסית לספרות ישראלית אבל אני משער שתוכננה להיות כזו.
יש אקדח שמשעני טוען ודורך לאורך הספר כדי להסיט את העלילה לכיוון מסויים שניה לפני שהוא משתמש בו הוא שם אקדח קפצונים בידי דמות אחרת ודי מפוצץ את הבלון. היה אפשר לבנות את הסיטואציה ביותר מתח.
אבל כל הכתוב לעיל לא באמת מפריע. גמרתי את הספר בסופש אחד וזה מהיר עבורי וכבר רכשתי את ספר ההמשך אז אני בהחלט ממליץ.
היום יצא הספר השלישי בסדרה והולכים להפוך את הספרים לסדרת טלוויזיה. חגיגה ישראלית וזה כיף לקרוא בלש ישראלי.
בחירה טובה לעטיפה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•cujo
דירוג
2.0
לפני 11 שנים

“ספר בלש ישראלי שמצטרף למעט ספרי הבלשים הישראלים המקוריים שיש . הספר עוקב אחר פענוח פרשת ילד נעדר, מ”