יופי טופי, אז הכל מתחרבן לכם ואתם מנסים להציל את העולם. התקליט השבור הזה מתחיל להימאס עלי.
מזלו של ריק יאנסי הוא שהוא הצליח לתקן את התקליט, לשמן את הצירים, להפיח קצת מקוריות בפנים ואז לחץ על פליי.
ומה שהתנגן, היה איכותי. אם לומר שכל התווים היו לטעמי? לא, חלקם היו מיותרים לגמרי וחלקם היו חורקים. לפעמים סופרים עושים את זה- כותבים טוב ובלי לשים לב לא מפסיקים. כאלו מי אמר שכל עלילה טובה צריכה להימרח ליותר מכריכה אחת? במקרה הזה הוא היה יכל לגמרי לקבץ את החלקים המוצלחים לספר אחד ולא למרוח את הקוראים לטרילוגיה מיותרת. לפעמים הרגשתי כאלו העלילה היא רכב והרכב מסתובב בתוך כיכר אחת סביב עצמו ללא הפסקה. סחרחורת סתמית..
המורה שלי לביולוגיה, השם יקום דמו, מלבד היותו איינשטיין בהתגלמותו, צאצא של השטן ושריד מזרע עמלק, הוא גם היה אידיוט מוגמר. צורת הלמידה שלו הזכירה לי מאוד את הכתיבה של יאנסי.
אז הוא היה מלמד אותנו על תהליך מיוזה ומיטוזה לפרטי פרטים, מסביר ומפרט, ורק אחרי זה מסביר לנו בכלל על התאים, על הגרעין ועל מושגים בסיסים שמשמשים כהתחלה של החומר שלימד לפני כן. ככה שהיינו מסיימים את הפאזל בסופו של דבר אבל הוא פשוט הרכיב אותו כל הזמן מהסוף להתחלה ולא הצליח לעקוב אחרי הצעדים שלו מבלי לשוב אחורה ולהסביר חלקים שדילג עליהם או שלא טרח לגעת בהם.
ככה עבד גם ריק. הוא כל הזמן עניין והפיח מתח בדברים שלו, אבל הוא כל הזמן שב אחורה ופתח מחדש נקודות שכבר סגר, דברים שכבר היה צריך להשאיר מאחור, רק בגלל שרץ קדימה מבלי לשים לב. לפתור חלקים שבכוונה שמת בצד ואז לפתור אותם אחר כך בשל השתלשלות הדברים זה אחלה, אבל הוא פשוט דילג על דברים משמעותיים שגרמו לקורא להיות לוקה בחסר ולא לעקוב אחרי קצב התפתחות הדברים.
בקיצור, אני די בטוח שהם אחים, גם אם ללא ידיעתם, אולי מתרומת זרע.
קאסי, גיבורה חסרת תקנה, חושבת יותר מידי, לא נותנת לעצמה מקום, מתאהבת בבן אדם הלא נכון, ואז כמובן בעוד אדם לא נכון. יש לה נטייה לפול לבור שחפרה לעצמה אבל גם לצאת מימנו לבד בכוחות עצמה. היא דואגת יותר מידי ולכולם והיא תחצה אוקיינוסים עבור מי שרק יחצה שלוליות בשבילה.
בן, שלומד מהטעויות של אחרים ושל עצמו ומנצל כל הזדמנות שיש לו כדי להפיק מימנה תועלת, הוא מצליח לשבור את הכללים ולסדר אותם כמו שהם אמורים באמת להיות. אזמה שהוא לא סגור על עצמו לפעמים, זה רק גורם לו לנסות קצת מכל דבר כדי להיות בטוח בעצמו.
אוון, שיש לו אבן במקום לב, מצלמות במקום עיניים, בזוקות במקום ידיים ודיסק און קי במקום מוח. הוא גאון מחושב ומוצלח שמראה לכולם מאיפה משתין הקרוקודיל. ולמרות שהוא קורץ מחומר בלתי ניתן להשמדה, עדיין יש לו רגשות וצדדים שעלולים לעלות לו ביוקר אם הוא יתרכך קצת יותר מידי.
רינגר, שכשהיא ממצמצת אז היא גורמת לרעידת אדמה. אין לה מצפון, אין לה כלום בעצם. היא מאמינה רק במה שהיא רואה והיא רואה הכל. היא תמיד חושבת צעד אחד לפני כולם והיא גם לא עוצרת כדי לעדכן אף אחד במסקנות שלה. אבל בתאכלס היא חיית טרף צמחונית, כי יש לה יכולות אבל היא לא מנצלת אותם, יש לה אש בעיניים אבל היא לא שורפת איתה שום דבר.
מה משותף לכולם? שלאף אחד מהם לא אכפת למות בשביל מישהו אחר.
נשמע כמו גיבור טיפוסי נכון? אז זהו שזה נכון.
קראתי בהמשכים, קראתי כי אני שונא לא לסיים דברים.
אבל לא סבלתי ולא השתעממתי.
ספר שקוראים וחושבים עליו המון אחר כך, אבל לא ממש רוצים לחשוב עליו אחר כך.
כמו בחורה לוהטת ממש, אבל שנכנסה הרבה יותר מידי פעמים לחדר ניתוח כדי להגיע לתוצאה המוגמרת הזאת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
