מהירות החושך, אליזבת מון
דירוג: 4 כוכבים

בקצרה: לו ארונדייל הוא אדם מיוחד. הוא חלק מקבוצה קטנה של אוטיסטים מבוגרים המסוגלים לנהל חיים עצמאיים. הוא עובד, יש לו דירה, מכונית וחברים, ובשעות הפנאי הוא סייף חובב. הוא למד את הקודים החברתיים ויודע מתי יש ללחוץ ידיים, ליצור קשר עין ולפענח הבעות פנים. הוא לימד את עצמו לומר "תודה" ו"בבקשה" משום שהוא יודע שזה גורם לאחרים לחוש בנוח. הוא משתדל להיות נורמלי ככל האפשר ולא למשוך תשומת לב. אבל כעת מאיים שינוי לחדור אל חייו השלווים והמאורגנים: לו מקבל הצעה לעבור טיפול ניסיוני המבטל את השפעות האוטיזם אצל אנשים מבוגרים. לאחר שיעבור את הטיפול לו יהיה ככל אדם אחר. אבל אם ישתחרר פתאום מהשפעות האוטיזם, האם עדיין יאהב את אותה מוזיקה? האם עדיין יבחין באותם צבעים ודפוסים, צללים וגוונים שאחרים אינם מסוגלים להבחין בהם? ומה אם האוטיזם של לו הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו? האם עדיין יהיה הוא עצמו?

סיכום:
לפני מספר שנים עבד בחברה שבה עבדתי, בחור אוטיסט בתפקוד גבוה (כך שמעתי). ניסיתי ליצור איתו שיחה במספר אינטראקציות בהן הוא טיפל לי במחשב אבל ללא הצלחה רבה. מאז, תהיתי מה זה אומר להיות אוטיסט. קיוויתי שהספר מהירות החושך יעשה לי קצת סדר בכל הקשור לאוטיזם.
מהירות החושך מתיימר להיות סיפור בעתיד הקרוב בו מרפאים תינוקות, אך בוגרים שנולדו טרם המצאת הטיפול נותרים אוטיסטים. כל זאת עד שטיפול מעט שנוי במחלוקת מתגלה ומוצע לארונדייל וחבריו. הספר אומנם מתאר את אורח חשיבתם של אוטיסטים (לפחות אלה בתפקוד גבוה), אך עושה זאת בפשטנות יתרה ובחזרה רבה על אותן דוגמאות. העלילה מאוד נאיבית ושטחית ונראית כאילו נתפרה רק כדי לאפשר לסופרת (שבנה אוטיסט) לתאר אוטיזם. הסיפור מתקדם מאוד לאט ולא ברור לי האם הכוונה הייתה להציג את העולם באופן שבו אוטיסטים חווים אותו. החזרות הרבות מאריכות את הספר בכמאה עמודים מיותרים. דווקא הסוף פתאום מקבל טוויסט והעלילה קופצת מהילוך ראשון להילוך חמישי בבת אחת וקצת באופן תלוש מהספר.
למרות כל זאת, הספר איפשר לי לחוות את העולם ואת מגבלותיו מבעד עיני אוטיסט. אם תקראו את הספר מתוך כוונה לחוות את העולם מבעד עיניהם ומתוך ההבנה כי העלילה היא לא עיקר הספר, לדעתי אתם תהנו מהספר השונה והאנושי הזה.

מדע בדיוני הוא אמנות ה"מה היה קורה אם" – מה היה קורה אם חייזרים היו נוחתים בכדור הארץ, או מה היה קורה אם לרובוטים היו רגשות. הספר הזה עוסק ב"אם" צנוע קצת יותר – מה היה קורה אם היו מוצאים תרופה לאוטיזם.
הגיבור של הספר היפהפה הזה הוא גאון – הוא עובד בחברה תאגידית גדולה בתור מפענח דפוסים מוכשר, ובזמנו הפנוי הוא סייף מצטיין וחובב מוסיקה קלאסית. אבל יש לו בעיה אחת – הוא אוטיסט. ולא משנה כמה הוא מוכשר בפענוח וניתוח דפוסים של צבעים, מרקמים וצורות, הוא עדיין לא מצליח להבין מצבים חברתיים והבעות פנים אנושיות.
בעבודתו הוא זקוק לאביזרי עזר רבים – חדר כושר, משחקים וקישוטים, כי רק כך הוא יכול להתמקד בעבודה, והמעסיק שלו מחויב לספק לו את האמצעים הללו. זו גם אחת הסיבות לכך, שכאשר מתגלה דרך חדשנית לטפל באוטיזם ולהפוך את האדם לאוטיסט ל"נורמאלי" (מה שזה לא יהיה) המעסיק של גיבור הספר מחייב אותו לעבור את הטיפול הזה – ולא, הוא יפוטר.
המדע הבדיוני נכנס אל הסיפור המאוד אנושי ורגיש הזה בדלת האחורית – העלילה מתרחשת בעתיד הלא רחוק, כאשר הרפואה כבר יודעת כיצד "לתקן" תינוקות אוטיסטיים, אבל השיטה הזו הומצאה לאחר שגיבור הספר כבר הפך לגבר בוגר. וכך הוא מוצא עצמו יחד עם חבריו שגם הם אוטיסטיים, במצב שהוא סובל מבעיה שלמעשה כבר אינה קיימת.
הסיפור מתואר בגוף ראשון, מראות עיניו של הגיבור הגאון והאוטיסט. הוא מתאר כיצד הוא פותר בעיות מסובכות ביותר, שרוב בני האדם הנורמאליים סביבו נותרים פעורי פה כאשר הוא מצליח בכך, אבל מצד שני – הוא נכשל להבין מי הם האנשים שרוצים לפגוע בו ולהתנכל לו, בעוד שלקורא המצב ברור ביותר.
אני חייב לציין שמזמן לא נגע בי סיפור כל כך אנושי ורגיש כמו הספר הזה. הכותבת מעידה על עצמה שהוא אימא לילד אוטיסט, וכי בנה היווה עבורה השראה עבור הגיבור. התיאורים שלו כל כך חזקים וחיים, והספר שבה אותי מהדפים הראשונים.
איכות נוספת שיש לספר היא עובדת היותו ספר מדע בדיוני, ובתור כזה הוא שונה מאוד משאר הספרים בז'אנר. הוא רגיש מאוד ורובו מתרחש בסיטואציות שבסך הכול מאוד מוכרות לכולנו.
ייחודו הוא בכך שהוא מצליח להעלות דילמה מוסרית חשובה ומעניינת, שיתכן שכבר בעתיד הקרוב האנושות תידרש לענות עליה. האם יש למישהו זכות לחייב אדם בוגר לעבור טיפול רפואי ולהשתנות, בכדי להיות "נורמאלי"? ומה זה בכלל נורמאלי? הרי לכולנו יש את המוזרויות הקטנות והמביכות שלנו, שאנחנו שומרים בחדרי חדרים וחושפים רק אל מול הטובים שבמכרינו. האם היינו מוותרים עליהן, בכדי שכולנו ניישר קו על פס הייצור של הנורמאליות?
בקיצור – מומלץ בחום. ואף על פי שהספר מוגדר כמדע בדיוני, ופורסם במסגרת הוצאת "גרף" שז'אנר המדע הבדיוני והפנטסיה הם עיקר עבודתה, עדיין – לא רק לחובבי הז'אנר. זוהי המלצה חמה שלי, והספר נכנס אצלי לפנתיאון של ספרי המופת שקראתי (והפנתיאון הזה אינו גדול, כך שזה הישג רציני).

פעם, באחד מהפורומים העוסקים בהריון ולידה, סיפרה אחת המשתתפות שהיא בעלת מום לבבי מולד, ושבאחת הביקורות אמר לה הרופא המטפל "היום כבר לא יולדים אנשים כמוך". הסיבה שלא יולדים היא שיש איבחון מוקדם, והריונות עם מום כזה מופסקים בשלב מוקדם. היא נפגעה עמוקות מההערה הזאת. היה ברור לה שחיים עם המום שלה, כולל פגישות תדירות עם קרדיולוג הם לא תענוג גדול, ועדיין אלה נראים חיים שראוי לחיותם, ולא כאלה שגוררים גזר דין של "לא יולדים כמוך".

אוטיזם היא לקות מולדת, בעלת שורשים פיזיולוגיים-נוירולוגיים הגורמת קשיים בתפקוד חברתי, בתקשורת ובוויסות חושי. הלקות מופיעה ברמות שונות, ולכן מכונה "ספקטרום". היום אבחון הלוקים בתסמונת קורה בסביבות גיל שנה וחצי או שנתיים, וטרם מצאו תרופה או טיפול עבורם. לו ארנדייל הוא אוטיסט-בתפקוד-גבוה, בעולם שבו לא יולדים יותר אוטיסטים בכלל. לא כאלה בתפקוד גבוה ולא בתפקוד נמוך. ההריונות שלהם לא מופסקים, חלילה, אבל אבחון מוקדם מאוד איפשר ללו ולבני דורו להגיע כולם לתפקוד הגבוה, ולאלה שנהרו ונולדו כעשור וחצי לפניו לקבל ריפוי מלא.

כאן מתחיל הסיפור הזה. זה לא סיפור מדע בידיוני, ולכן זה הפרט השונה היחיד. אנשים עוד נוהגים במכוניות משלהם, אבל הרבה פחות. רובם נוסעים בתחבורה ציבורית יעילה. יש תוכניות חלל מתפתחות אבל הן עמומות למדי. וכל המיקום העתידני בעשור כלשהו במאה העשרים ואחת נועד רק כדי לייצר עולם כמעט נטול אוטיסטים. אפשר לומר שלו וחבריו הם האוטיסטים האחרונים בעולם. כמו דון טילמן בספר "פרוייקט רוזי" גם לו הוא אדם עצמאי למדי, הוא עובד, הוא מטפל בעצמו, הוא גר לבד, והוא יוצר קשרים חברתיים מסויימים. במהלך הסיפור לו מגלה שיש אפשרות לריפוי האוטיזם שלו, וגם שלא כל האנשים רוצים בטובתו. התנודות האלה, בין טוב לי ולא טוב לי, בין נורמלי ולא נורמיל ומה זה נורמלי בכלל, הן אלה שיוצרות את העלילה. וכך גם התהייה של לו האם יש מהירות נפרדת לחושך ומה היא בעצם.

אוטיזם היא לקות מסתורית. בהגדרתה הסובל ממנה לא יכול לספר לאנשים אחרים מה הוא מרגיש בתוך תוכו. פסיכולוגים יגידו שאין לאוטיסט הבשלה מלאה של ה- mind ולכן הוא לא מצליח להבין שיש אנשים שהלך מחשבתם שונה משלו, להפנים מה הם יודעים ומה לא, ולהסביר את עצמו בהתאם לכך. זה לא קיים. לכן אוטיסטים לא כותבים ספרים, גם אם הם מוגדרים "בתפקוד גבוה". טמפל גרנדין שהגיע להישגים גבוהים כאוטיסטית, ואפילו קיבלה דוקטורט הוציאה ספרים העוסקים בזה, אבל אף שהיא חתומה על הספרים, היא לא באמת כתבה אותם. נדרש תיווך נוסף. הספר "מהירות החושך" כתוב ברובו בגוף ראשון של לו, וזה אחד הדברים שעושים אותו לפחות אמין. מצד שני, ספר על אוטיסט שמתמקד בחיצוניות שלו ובדברים שהוא עושה ואומר יהיה פשוט לא מענייו, אז איו לי ממש פתרון לזה. כריסטופר, הדובר של "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" היה יותר אמין בעיני. מצד שני קראתי אותו מזמן, ומאז קראתי לא מעט "ספרי אוטיסטים", אז אולי ההתרשמות שלי שונה.

לו מעלה את שאלת ההפרדה בין הלקות/תסמונת ובין האישיות. מאוד קשה לשים את האצבע מה קשור לליקוי, ומה הוא חלק מהאישיות הספציפית של האדם, ואינו בהכרח קשור. לו דייקן, נוטה לקבעונות, ישר מאוד, אוהב סיוף ומתייחס אליו כמו אל משימות העבודה שלו - זיהוי דפוסים. אם לו יעבור את הטיפול - מה מזה יישאר איתו ומה יילך? האם לו ללא אוטיזם הוא אותו לו? הוא לו משופר? הוא אדם אחר לגמרי? הבוס של לו חושב שלו יישאר עם כל התכונות החיוביות שלוף אלה שעוזרות בעבודה כמו זיהוי דפוסים ומציאת חוקיות ובלי הדברים השליליים הגורמים לו להיות מוזר כל כך, מוצף עצבית לעיתים קרובות כל כך. זה מה שהמעסיק חושב - נוכל להתייעל אם נחסוך את חדר הכושר, את החניה האישית ואת החדרים הנפרדים. לו חושב שזה לא עובד ככה, ושהיתרונות והחסרונות באים יחד. ובכן אם יתקנו את החסרונות, הא םבהכרח יפגעו ביתרונות?

עם כל העומק של השאלה, הספר עצמו פשטני מדי. הדמויות שטוחות מדי, רובן לא מעלות דילמות כי הן טובות בכל או רעות מהחל ועד כלה. העלילה מתגלגלת בנתיב מוכר והפי אנדי, והתשובות הניתנות מציגות סוג לא ברור של נצרות. אפשר לקרוא, אבל לא נפלתי מהרגלים.

בדרכי החיים, הזדמן לי להכיר מקרוב את עולמם הייחודי של אנשים עם אוטיזם*, ואת נקודת מבטם יוצאת הדופן(במבט מבחוץ).
כשקראתי את 'המקרה המוזר', הרגשתי שעל אף שהוא מתאר באופן אמין דוגמא מסויימת לעולם של ילד עם אוטיזם, הוא "מפספס" באופן כלשהו, את הייחוד של עולמו הרגשי.
'מהירות החושך' לעומתו, פורס ומתאר באופן הרבה יותר מדוייק ואמין (לעניות דעתי), עולם רגשי של אדם מסוים עם אוטיזם, כפי שאנחנו יכולים להבין אותו.
(אני חושבת שאפשר לזקוף זאת לזכות הסופרת שהיא אם לאדם עם אוטיזם. את 'המקרה המוזר' כתב אדם שעבד מספר שנים לא מבוטל עם אוכלסייה זו, אבל בהתייחסות לעולם הרגשי- אני חושבת שלהורות בכלל ולאמהות בפרט יש יתרון.)

למרות שהאוטיזם של לו,גיבור הספר, הוא נושא משמעותי והמניע העיקרי של העלילה, הספר עוסק בעצם בתהליכי התפתחות וברגשות של אדם, והאוטיזם הוא 'שחקן משנה' בעלילה (בדומה לכך, האי ב'בעל זבוב' הוא תפאורה ומניע עיקרי לתופעות חברתיות-אנושיות אוניברסליות- שהן בעצם הנושא העיקרי בספר), ולא פעם מצאתי את עצמי מזדהה עם לו, באופן מלא.
כך שבעיני, הספר לא עוסק דווקא באוטיזם, אלא בעולם הרגשי של אדם, בעולם שלנו...

______________________________________________________
*כיום, מקובל שנכון יותר לומר 'אדם עם אוטיזם' (בדומה (אך שונה)לאדם עם פיגור ולא מפגר, או אדם עם לקות ראייה ולא משקפופר)- אך חשוב לומר כי לדעת חלק מהאנשים המשתייכים לקהילה האוטיסטית, נכון יותר לומר 'אוטיסט' ולא 'אדם עם אוטיזם'. אני לא מזדהה עם גישה זו, אבל חשוב גם להביא אותה.

אם זה באמת מה שעובר לאוטיסט בראש- גם אני קצת אוטיסטית...

קשה לשפוט, מאחר וגם בספרים המפורטים ביותר מגיעים רק לרמת דיוק מסויימת בתיאור צורת החשיבה של אדם "נורמלי"...

נהניתי מאוד. בהחלט שינה כמה נקודות בחשיבה; על אוטיזם ועם עצמי.

ספר מדהים - נקודת מבט על גיבור אוטיסט בעתיד לא רחוק בו טיפולים מאפשרים לאוטיסטים להשתלב בחברה ואף לנצל יכולות שלהם לתפקידים מורכבים.
נהנתי מכל רגע. הספר כתוב מנקודת מבט של הגיבור - וזה פשוט מרתק.

יש דמיון ל-מקרה המוזר של הכלב בשעת לילה - רק יותר מורכב


יש אותו בספריית אוניברסיטת בן גוריון