היׁה היו פעם, בשנת 1920, אי שם בארץ רחוקה, קפואה גם דוממת, אלסקה שמה, זוג אנשים.
מייבל האישה וג'ק האיש שלה. שניהם בגיל העמידה, נשואים היו שנים רבות וחשוכי הילדים אותם חלמו כל השנים.
הם הגיעו לחיות בחווה המרוחקת, בערבות אלסקה, שם ביקשו למצוא לנפשם העצובה בדידות, הרחק מסביבת והמולת האנשים והילדים המוכרת בביתם שבארה"ב. הם חיפשו לנפשם שלווה שקטה. אך מצאו עצמם מתבודדים ומתרחקים יותר ויותר גם זה מזו שקועים איש איש בעצמו.
הם הגיעו בנובמבר לביתם החדש. לא ידעו למה לצפות בארץ החדשה ו-"...הקשה הזאת [...] בינות לעצים החשופים, מהם נשרו עלים מתים, הורגשה התעלות הרוח ששלחה צינה מקפיאה. הנקישה הקשה של סוליות המגפיים בקרקע הקפואה. הרוח הקרחית בשערה. הנשימות העמוקות שלה.." "...אור היום שלפני הצהריים עלה באפור קור אל עמק וכבר בצהריים השמש החליקה מאחורי הר, ואור היום דעך כמו נר מתקפח [...] חשכה שהשלג מרכך את הקווים הקודרים בה סביבה".
ג'ק, עובד עבודה פיזית קשה מבוקר עד ליל, מתמודד בקושי רב ולא תמיד בהצלחה בחקלאות החווה המדברית הקפואה ובציד. עבודת החקלאות והציד שמטרתה לפרנס את השניים. אך מסתבר כי מזג האוויר האכזרי לא מקל על האיש המתבגר לא על גופו לא על נפשו להיאבק באדמה הקפואה והקשה והפרנסה דחוקה. והבדידות מוסיפה, אם כי ג'ק קושר קשרי חברות עם חקלאים בחוות שכנות... קשרים שיסייעו לו בהמשך לשפר את שיטות העבודה.
מייבל, נמצאת כל היום, כל יום בביתה, בביתם - בית חם ומסודר ונעים - אך היא בודדה. עבודות הבית והטיפול בלול התרנגולות שבחצר מסתיימות עוד בשעות הבוקר וכך גם האנרגיה שלה. את תחביב הציור שלה נטשה עוד בביתה הקודם ולא עסקה בדבר לנשמתה, והתסכול הלך והתעצם, וגם כשג'ק מגיע מעבודתו בערבו של היום, תשוש, עייף - היא ממשיכה לשתוק, להסתגר, להתבודד. גם הוא.
מייבל, שמאז ילדותה מכורה הייתה לסיפורים ולאגדות לילדים, שוקעת יותר ויותר אל עומקו של דיכאון החורף. עד כדי מחשבות אבדן ואף ניסיון התאבדות שלא צלח.
היא שוקעת יותר ויותר אל תעתועי החורף וממנו להזיות.
הבדידות והשיעמום, הנוף החד-גוני והחשכה מתעתעים בה ומושכים אותה להביט בחלון ולהזכר ולדמיין את אגדות הילדים..
בין האגדות, בדמיונה היא נזכרת באגדה הרוסית "בת השלג הקטנה".
ונזכרת בקטע מהאגדה:
"אשתי, הבה נצא אל החצר האחורית ונכין ילדת שלג קטנה - אולי היא תתעורר לחיים, ותהיה לנו לבת קטנה".
"בעלי", משיבה הקשישה, "אין לדעת מה יהיה. הבה נצא אל החצר ונכין ילדת שלג קטנה".
(מתוך האגדה שכתב א' רנסום)
ולפתע, ערב אחד, מופיעה שם בחצרם ילדה. מרצדת, מופיעה ונעלמת ואז היא שם - ילדת חורף קטנה. ילדת שלג. "פאינה קוראים לי" היא מציגה את עצמה - חוששת ושברירית כחית פרא זעירה, ילדת טבע וכפור, פראית סקרנית ומלאת חיים שמלווה תמיד בשועל אדום...
פאינה שבחום מאומצת, שבה ונעלמת, יְשֵׁנה ביער ומסרבת להתביית, אך מחזירה למייבל גם לג'ק משמחת וחדוות חיים, משיבה להם אנרגייה ואפילו את התקשורת ביניהם. מוציאה אותם מעט מבדידותם.. מהסתגרותם. מגיעה בחורף, נעלמת בימי הקיץ ושוב ושוב.. ומנהלת מעתה ואילך את ההתרחשויות בסיפור.. עד לסופו השברירי, האגדתי.
האם זהו פשוט סיפור של פנטזיה..? אגדה למבוגרים..? או סיפור על הזיות ותעתועי נפש בעקבות דיכאון חורף..? סיפור על שני אנשים מבוגרים ובודדים הנאחזים בדימיון כדי להישאר שפויים..? ואולי בכלל זוהי אגדה שמדברת על הזכות לחלום, לפנטז ולהגשים את החלום..?***
אולי זה. אולי זה. ואולי זה - עומדים מאחורי הסיפור שכתבה איווין אייווי.
אני לא הגעתי לתובנה משלי מה הייתה הכוונה. על פניו, נראה סיפור פשוט של פנטזיה. קצת שמח, קצת עצוב, קצת מצחיק, קצת ענוג, שקט בשקט רועם לפעמים - שופע מחשבות והרהורים, אתגרים ואף הרפתקאות של הדמויות המובילות. אפילו פיות יער אם מתאמצים אפשר שם לראות. סיפור האגדה, כן סיפור מעניין ואפילו מרתק. אני בחרתי למצוא בו את האפשרות האחרת, מצאתי בו תוכן לא פשוט בכלל על בדידות ודיכאון חורף שמוביל לתעתועים ולהזיות - וגם ככזה הוא מעניין ומרתק וענוג קצת שמח, קצת עצוב, מהרהר ומצחיק באותה המידה. אז, לא בטוחה מי מהאפשרויות עומדת מאחורי כוונת המחברת, אסקימואית שגדלה וחיה באלסקה ושזהו ספרה הראשון. נדמה לי שכל אחד יכול לקחת את הסיפור לכיוון שלו.
סיפור בצבעי שקט של לבן ואפור ותכלת ופלדה ואת השקט הזה צובעת ילדה אחת מתוקה ויש גם אדום. אדום המעיל שתפרה לה מייבל ואדום זנב השועל, חיית המחמד שלה, בין לוויתה ויש גם אדום אחד שצרם לי מאוד בסיפור: צבע הציד - כן, ברור שחלק משמעותי ממחיית האנשים במקום שכזה מושתת על ציד - אולם תיאורי הציד לפרטי פרטים, תיאורים ממש פלסטיים שכוללים פירוט פשיטת העור מבעלי החיים שנצודו, שכוללים תיאור אנטומי מדוייק (למי שלא למד אנטומיה וטרינרית ותמיד רצה - הנה ההזדמנות) ומפורט של פנים החיה ואיבריה וכיצד הם מוצאים וכן הלאה - גרמו לי לדלג בגועל על קטעים שלמים של תיאורי האדום הזה. יותר מדי, מפורט מדיי. ואני חושבת שלא רק לצמחוניים חובבי בעלי חיים כמוני.
*** אולי זהו בכלל סיפור אגדה שבא להגיד ש.. שאם רוצים מאוד, אז לפעמים חלומות מתגשמים..? אולי.
אגדה קסומה.
