הספר הזה מדבר על מסע.
וגם לקרוא אותו, בשבילי, היה כמו מסע. לא שהרגשתי שנהייתי בן אדם אחר או משהו אחרי הקריאה. פשוט הרגשתי שעם כל משפט ומשפט שאני קורא, אני הולך ומתעייף. ממש הכרחתי לצעוד את עצמי צעד ועוד צעד ועוד צעד ועוד צעד, עד שלבסוף לא יכולתי יותר, ונשברתי. גיבורי הספר, זואי ומרטין, נאלצו להמשיך לצעוד בלעדיי.
מה שמפתיע, הוא שגרהאם סימסיון, מי שאחראי לקומדיה הרומנטית הגאונית והמקסימה, "פרויקט רוזי", הוא זה שכתב אותו. הוא כתב אותו יחד עם אשתו, אן ביוסט, שהיא סופרת ופסיכולוגית.
הספר נכתב בהשראת מסע רגלי שהם עברו, שנקרא "סנטיאגו דה קימונו", מדרום צרפת לצפון ספרד. אבל במקום מלהתלהב ולהתרגש מספר שמבוסס על חיים אישיים ומסע מרהיב שהשפיע בכל מני צורות על החיים האישיים האלו, הרגשתי כאילו שרק מי שעבר את המסע הזה יוכל באמת להינות מהקריאה בו.
אותי הוא פשוט שיעמם. לא מצאתי את עצמי מחובר לשום דבר בעלילה ובאווירה הצרפתית עם כל המילים בצרפתית, ובטח שלא לכתיבה המשמימה והיבשה, שלא מזכירה בדבר את הכתיבה הפנטסטית של פרויקט רוזי.
אפשר להאשים את אשתו, שהצטרפה אליו למסע הכתיבה ויש סיכוי שהיא קצת "הרסה" לו. אבל אני חושב שפשוט צריך להאשים את הספר - סורי, אבל בשבילי הוא לא מספיק טוב בתור ספר.
לסיכום - סיפור חיים, יכול להיות מעניין. ספר חיים, לא בהכרח.
***
מצפה בקוצר רוח לפרוייקט רוזי 3


















