בואו אספר לכם על הקנקן. הספר הוא של עם עובד, ולא שעם עובד לא הפיקו לפנים ספר בגודל מקובל, במקום הגודל המקובל אצלם. אבל הנייר בו השתמשו הפעם הוא נייר קל, כמקובל בהוצאות חו"ליות. התוצאה, ספר גדול, 637 עמודים, אבל קל משקל.
מנגד, עיצוב הכריכה כל כך משמים, מין תכלת סתמי כזה, כאילו להפוך את הספר לבלתי נראה לקונה הפוטנציאלי.
על מלאכת התרגום שמו את ארז וולק, שאינו מוכר לי. התרגום נדמה מסורבל מעט, עם כמה דברים שצדו את עיני וצרמו מעט:
ארז וולק החליט שהוא מתעקש על לוח מחשב. העם קורא לזה טאבלט. יש גם התעקשות על מחלת הרדיפה, העם מכנה זאת פרנויה. קטנוני מצדי, אבל תיכף תבינו. מנגד, היו עוד כמה דברים משעשעים: מתרגמים נוטים לנקד היכן שהעם מתקשה כביכול: הוא מנקד את שמה של הסופרת ברברה קינגסולבר ומכנה אותה קינגסלבר. כשזה מנוקד זה מחפיר ממש. טעות גסה. נמשיך: הוא מתעקש על פליז ההמוני וזה בכלל פליס. את היו"ד בקוריאה הוא משמיט ומותיר אותה קוראה... קורע. אבל אותה יו"ד בודדה הוא מכפיל במדינות הבאות: אנגלייה, קולומבייה, בלגייה, פילדלפייה, גרמנייה, ואף מכפיל באינטליגנצייה וגאומטרייה, לא פוסח אפילו על נוסטלגייה. האם ז'ואן מירו לא נשמע יותר טוב כחואן מירו? הוא לא מותיר לנו הרבה בררות, אילו היה מותיר לנו ברירות, שזה בכלל בחירות.
למה אני מאריך כל כך בקנקן? כי תוכן יש למכביר, אבל הסגנון המוכר של פראנזן חוזר שוב על עצמו: דרמות משפחתיות הנוגעות ולפעמים מתערבות בעניינים היסטוריים ובעניינים ברומו של עולם. זה לא היה רע כלל ב"תיקונים", ב"חירות" זה התחיל קצת להיות עוד מאותו דבר, משהו דמוי מאיר שלו וסיפורי המשפחה והעמק, אבל שלו פראנזן עוד לא. ב"טוהר" זה כבר עבר כל גבול. 637 עמודים של חפירה המתחלקת אמנם לכמה בורות, אבל לא מתחברת עם כמה תעלות קישור למשהו כביר מעבר לסך החלקים. החפירות נמשכות ונמשכות, חפירה אחת היא על אמת, גופה נכנסת ויוצאת מהחפירה, הקורא מצפה לאיזשהו סיום רב הוד ושומט לסת, אבל... אבל אתם עוד לא יודעים מה קרה בסיפור. אתקצר לכם.
אנדראס (שאני מדמיין כטום הידלסטון מהמיני סידרה מנהל לילה, אם וכאשר תהיה מיני סידרה או סרט לספר טוהר) הוא בנם של זוג בכירים בשטאזי, אותה משטרה חשאית מקוללת בגרמניה המזרחית. מאחר וכך, הוא נהנה ממעמד מיוחס במיוחד. כמתבגר הוא רק רוצה לאונן כל היום ואף מבקש מאמו להניח לו, כי הוא צריך ללכת לאונן. כצעיר הוא עובר לגור בכנסיה ומשמש יועץ לצעירות. צעירה אחת בת 15 מספרת לו על אביה החורג שאנס אותה. הם גורמים לאב להגיע לבית הקיט של הורי אנדראס, שם אנדראס רוצח את האב וקובר אותו.
באותו זמן בערך, טום, בחור נאיבי משהו, לומד במכללה מוערכת ואיכשהו מכיר את אנבל, בת של מיליארדר, שאת כספו היא אינה רוצה. הם מתחתנים. היא מעורערת והוא רק רוצה קריירה. הוא יודע שהיא עול על צווארו והם נפרדים.
אלא שהספר בכלל מתחיל שנים רבות קדימה עם פיפ (פיוריטי, טוהר) טיילר, שאמה מסרבת בכל תוקף לומר לה מיהו אביה והיכן הוא. היא חייבת 130,000 דולר מהלוואת לימודים שלקחה ומצבה בכי רע. בשלב מסוים היא עובדת עבור אנדראס ומגיעה גם לעבוד עבור טום.
נשוב אחורה. חומת ברלין נופלת, תיקי השטאזי נפוצים לכל רוח ואנדראס משיג את תיקו שלו. בינתיים הוא גם פוגש את טום. איזושהי ידידות/חברות נרקמת ביניהם, שתקטע לשנים רבות, שנים בהן טום יקים שירות ידיעות מוערך בדנוור ואילו אנדראס יהפוך ליקיר התקשורת ביוצאו חוצץ נגד השטאזי, נגד מזרח גרמניה והקומוניזם. הוא יקים את פרוייקט אור השמש, פרוייקט האמור לגלות שחיתויות, אבל לא יהיה נגוע בעצמו בכתמים כמו שאסאנג' נגוע. יש גם אובמה, התחממות גלובלית וחימוש גרעיני. הבל ורעות רוח, שלא מזיקים במכירות. הם כן פוגעים באינטליגנציה של הקורא.
איך נקשרים טום, פיפ ואנדראס? אמרתי לכם שזה בחפירה אחת ארוכה, רק לעיתים רחוקות מעניינת, ומי שכבר קרא את התיקונים החדשני, חירות המעלה גירה, פטור לחלוטין מספר זה. אין בו ולא כלום. נאדה. ריק.
סימן אחד ברור לספר, שיש להשיבו לערימה בחנות, הוא כיתוב על הכריכה האחורית: ספר מצחיק. לא נזהרתי ונפלתי. הרי מדובר בפראנזן, הנחשב היום לגדול סופרי אמריקה. אם בארזים וגו'. כלל הספר המצחיק נוגע לכל ספר, בעיקר כשמדובר בספר שלעולם לא מעלה אפילו הקל שבחיוכים. תמיד צריך לעמוד על המשמר.

זה ארוך, בהחלט בהחלט ארוך. קחו נשימה לפני שאתם הולכים על הספר הזה.
זה בוטה, בהחלט בוטה, קצת עקום מרוב שזה מתאמץ להיות בוטה.
זה אחר, עז ומעניין, בהחלט אחר, לכן אהבתי את זה. מלא צבע, מלא תיאור, מלא באנשים סוערים. אף אחד מהם לא הגיבור המרכזי, אבל כולם כן.
וזה שווה את המאמץ.

למה לקרוא את הספר הזה?
למעשה יש המון סיבות למה לא לקרוא את הספר הזה. נתחיל בזה שהוא עבה. מדי. (כלומר ייותר מחמש מאות עמודים בעברית). נמשיך בזה שכתב אותו סופר אמריקאי עכשווי ונסיים בכך שאת הספר הקודם של אותו סופר נטשתי באמצע במיאוס רב, ואף כתבתי עליו את מה שהיתה בזמנו הסקירה הכי קצרה שלי באתר. באמת כל הסיבות לא רק לא לקרוא אותו, אלא אפילו לא להכניס אותו הביתה. ובאמת לא הכנסתי, והוא הגיע מהספרייה באדיבות בן זוגי שיחייה. ובאמת לא התכוונתי לקרוא אותו, אלא שאז הגיעה מחלה שהשאירה אותי עשרים וארבע שעות די רצופות במיטה, וזה מה שהיה אפשר לקרוא בצמר גפן שנשאר מהמוח שלי בעקבות המחלה.

נתחיל במובן מאליו שברור לכל מי שקרא או ניסה לקרוא את "חירות": ג'ונתן פראנזן כותב על מין, ומדי פעם בין סצנה מינית אחת לשנייה הוא מכניס קצת עלילה. האם אפשר לדלג על תיאורי המין? כן. אם אתם עוברים מעמוד 1 לעמוד 632.

עכשיו אני אספר קצת על מה שיש בין לבין.

טוהר זה שם של בת. במגזר שלי הוא שם מוכר ומקובל למדי לילדות צעירות (האופנה התחילה לפני עשור בערך), אם כי לא שמעתי על בנים בשם הזה. במגזר ובחברה של פיוריטי טיילר הוא לא שם מוכר, או שם בכלל. גם אמא שלה, שנתנה לה את השם הזה, חושבת ככה, ולכן כולם מכירים אותה בשם פיפ. פיפ די תקועה, בעקר עם הלוואות סטודנטים בהון עתק ותואר שלא מקנה לה יכולת כיסוי, עם אמא שלא ממש מתפקדת ואבא לא ידוע. למעשה זה מה שמניע את הסיפור, הרעיון שמא האב העלום וכל לכסות את ההלוואה הענקית.

במקום אחר בעולם וקצת בתקופה אחרת, אנדראס וולף נולד בגרמניה המזרחית של תקופת המלחמה הקרה, ולו דווקא יש שני הורים שמתפקדים סביר והם בכירים במפלגה ובעלי קשרים בשטאזי, אבל הוא מנתק מהם קשר כי סיבות. הוא מאוד אוהב נשים, בעיקר נערות צעירות, וכשאחת מהן מספרת לו על התעללות שעברה מאביה החורג, הוא מתגייס לעזרה והורג את האב ומחביא את הגופה בגינה בדירת הקיץ של הוריו. מאוחר יותר החומה נופלת וגרמניה מתאחדת, ואנדריאס הבוגר מקים את פרוייקט "אור השמש" שמטרתו לחשוף כמה שיותר מידע ותיעוד מתוך ארכיונים נסתרים לציבור ברציונל שאור השמש מחטא.

ושוב במקום אחר בעולם, בדנבר אשר בארצות הברית יש זוג לא נשוי בשם טום אברנט וליילה חורי. טום גרוש מאנבל, ליילה לא גרושה מצ'רלס שהוא סופר שהפך לנכה וגורם לה ייסורי מצפון לחשוב על גירושין. טום ולילה גם שותפים בסוכנות ידיעות עצמאית שהקימו. ליילה לא מאוד חשובה, אבל מבחינת העלילה טום קשור גם לאנדראס וולף, ומסתבר שגם לפיפ, וביותר מדרך אחת.

מכאן מגיע "רומן נועז וחובק עולם". נועז, כנראה במשמעות המינית של המושג, חובק עולם, כי עובר בין כמה יבשות. הוא מאוד קדחתני, תזזיתי, מקשר דברים שנראים לא קשורים, לא כתוב כרונולוגית וקופץ בין תקופות, ועובר בין הרבה משפחות לא מתפקדות בהרבה דרכים של חוסר תפקוד. קריא יותר מ"חירות" או שהייתי במצב הצמר גפן המתאים. שמות הפרקים מוזרים ומסקרנים אבל מקבלים את ההקשר ופתאום נראה שהם מסתדרים, ובעיקר החלק החשוב זה תיאור הזוגיות הרעילה שחווה טום בנישואיו הראשונים, ואיך נישואים לאדם לא שפוי ובעל היגיון עקום יכולים בפועל להוציא גם בן זוג נורמטיבי ובריא מדעתו לסחוף אותו שוב ושוב לסחרחרת רגשית.

ג'ונתן פראנזן הוא כמו דייג מקצוען, SUPER-מקצוען, וככזה, כשהוא משליך את החכה למים, זה לגמרי לא משנה איזה דג הוא לוכד עבורנו, כי הדג הוא רק קצה החוט אל הים- אל האוקיינוס. והוא תמיד כותב על הים- על אמריקה ובגדול, גם כשהוא יוצא ממנה אל מדינות אחרות, הוא נוהג להקיף אותה 7 הקפות, ולפלח אותה ולארוג את הגיבורים שלו בתוכה שתי וערב .

אומרים על "טוהר" שהוא הרומן הפחות טוב שלו, אבל זה משום שכמעט תמיד נוהגים להשוות כל יצירה אחרונה של כל יוצר לאלו הקודמות לה, אבל אם נניח לזה לרגע, ונתייחס ל"טוהר" ככזה שעומד בפני עצמו, אין לי ספק שפראנזן ימשיך לשאת בתואר הכותב האולטימטיבי החשוב של האמריקאים בעשורים האחרונים, "החשוב ביותר הפועל באמריקה כיום", ציטוט. בזכות כתיבתו הראליסטית, ויכולתו לדייק במורכבות החיים, להציב מראה פנורמית על הפרט ההזוי ככל שיהיה, או על משפחה טיפוסית אחת מתוך המגוון האין סופי כמעט שחיים ביבשת, כשהם לא רק חוסים אלא שלובים בחיקה העצום של ה- ביג מאמה. כי אמריקה שלו היא BIG MAMA. לעתים היא חובקת באהבה לעתים היא לוחצת אפילו מוחצת, לעתים מרוממת ולעתים סתם מתעתעת. והוא נהנה כמעט באופן אובססיבי לערטל אותה שוב ושוב ולחבוט בה דרך הגיבורים באופן ישיר ובוטה. אפילו מדי, אבל כנראה שאצלו אין מושג כזה מדי. אז נגיד במשפט אחד שפראנזן כותב על רוח הזמן והמקום .

הדמות הפותחת היא פיוריטי טיילור-פיפ, צעירה מאוקלנד שחולמת למצוא את אביה ולו על מנת שבעזרתו היא תוכל למחוק את החובות הכספיים שצברה.
גיבור נוסף הוא אנדראס וולף מנהל אתר אינטרנט העוסק בהדלפת שחיתויות, וטום אברנט העיתונאי הוא הדמות השלישית, מי שמקים עיתון בלתי תלוי בעזרתו של איש ממון.
בכתיבה שוטפת ושופעת תובנות משלב פרנזן בין שלושת הגיבורים שלו וממקם אותם בהיסטוריה של המערב- נפילת חומת ברלין, העיתונות וכוחה הרב, ומהפכת האינטרנט והשלכותיה. הוא עוקץ, הוא מבריק, והוא ציני, ומומלץ לקרוא אותו ולו בזכות המשפטים האינטליגנטים והדמויות הנוגעות ללב, כי פראנזן הוא בכל זאת פראנזן ...

אמר עליו חוקר ספרות נחשב אחד שפרנזון או כל סופר בעצם, הוא מי שחושף את חוליי ההווה. ושמבחינתו סופר עכשווי פירושו להיות מבקר של התרבות העכשווית ומותר לו גם ללקות בעיוורון מסוים, וזו הסיבה אולי שנוטים לפראנזן הערצה עצומה מצד אחד ואנטגוניזם מן הצד האחר .

קראתי בשטף את מאות העמודים (636) וחשבתי שמגיעות לו מחיאות כפיים. וזה מה שעשיתי... בעמידה - STANDING OVATION !

אז לכל מי שאוהב את הספרות האמריקאית אני ממליצה לא לפספס אף רומן של פראנזן .

ככל הנראה, אני לא האדם הנכון לכתוב ביקורת על פראנזן.
בניגוד לרוב הקוראים של ספריו, אהבתי את חרות ולא סבלתי את התיקונים.
(כל כך לא סבלתי אותו, שלולא הייתי בסוף שבוע ארוך בבקתה מבודדת בלב יער בפנסילבניה ללא חומר קריאה נוסף בעברית, לא סביר שהייתי מגיעה לסופו).
אז בזכות חרות - החלטתי לנסות גם את טוהר, ספרו החדש.

גם את טוהר צלחתי רק בקושי, אבל לא מתוך הכרח. הפעם היה לי שפע של חומר קריאה בעברית, מה שאומר כמובן שהוא מוצלח יותר מהתיקונים בעיני, וכן, אני יודעת שזה הופך את דעתי ללא רלוונטית לרוב מוחלט של מי שקרא את ספריו של פראנזן.
למי שלא קרא אף ספר שלו עד היום, אין שום סיבה להתחיל דווקא מטוהר, מה שהופך את הביקורת שלי ללא רלוונטית באופן כללי.
שיהיה.

***

הפרק הראשון של "טוהר" מכיר לנו את פיפ, שהסוד הנורא והמביש ביותר שלה הוא שמה המלא: פיוריטי.
פיפ, צעירה בשנות העשרים לחייה, היא בת לאם תלותית המסרבת לגלות לה את זהותו של אביה (אביה של פיפ הכוונה, אבל בעצם, גם אביה שלה עצמה). פיפ עובדת בעבודה שהיא שונאת, בשכר נמוך, ואין לה מושג איך אי פעם תחזיר את ההלוואה שלקחה לשם לימודי הקולג' שלה.
כצפוי, היא סובלת מתסביך אב כזה או אחר, ומנהלת מערכות יחסים כושלות ואומללות.
היא מקבלת הצעת עבודה בפרוייקט "אור השמש" של אנדראס, סוג של ג'וליאן אסאנג', המדליף סודות ברשת ומאיים על מקצוע העיתונות הותיק (נושא שהיה אפשר לצפות כי יפותח במהלך הספר, והוא אמנם זוכה להתייחסות בהמשך, אך לא כזו שיש בה תובנות מעניינות או מעמיקות).
הצעת עבודה זו צפויה להשתלם לפיפ ולאפשר לה להחזיר את חובה, מה שכמובן מעורר תהיה: בזכות אלו כישורים מיוחדים רוצים אותה כל כך שם? האם אמה צודקת ומדובר בסוג של כת, האם צפוי לה ניצול כזה או אחר?

לא ברור אם פיפ נועדה להיות דמות מתוסבכת או סתם מייצגת סטנדרטית של דור ה-Y. כך או כך, בעיני היא היתה לא אמינה במיוחד.
אפשר לתהות האם בכלל אפשרי שסופר, גבר, בשנות החמישים לחייו, יצליח לכתוב צעירה, אשה, בשנות העשרים לחייה, באופן אמין. מצד שני, אפשר גם לתהות על האפשרות שלי, אשה ישראלית בשנות השלושים לחייה, לקבוע האם אשה אמריקאית בשנות העשרים לחייה כתובה באופן אמין.
נתתי לפראנזן להנות מהספק והמשכתי לפרק הבא.

הפרק הבא עוסק באנדראס ומתאר את ילדותו והתבגרותו במזרח גרמניה הקומוניסטית. אנדראס סובל מאם חולת נפש ומייחוס נעלה - אביו הוא בעל תפקיד חשוב בממשל - המאפשר לו למתוח גבולות באופן נדיר בממלכת השטאזי.
(אמהות בעייתיות לרוב יש בספר הזה. למעשה, הוא יוצר את התחושה שהורים מתפקדים הם עניין נדיר ביותר)
בבגרותו הוא עוסק בסיוע לנוער בסיכון. או סוג של סיוע. אחרי הכל, הוא מקפיד לשכב עם כל הנערות שעברו את גיל 16. לפחות על פי הצהרתן. לאחר נפילת המשטר, אנדראס הופך, לאו דוקא מהסיבות הטהורות ביותר, לפורץ הארכיון המזרח גרמני ולמדליף העוסק בחשיפת שערוריות.
אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, כידוע.
אלא אם כן הוא יגיע לאנדראס עצמו, חלילה.
אנדראס היה גם הוא דמות בלתי אמינה, ומה שיותר גרוע - בלתי נסבלת.

משפט שצד את עיני בחלק הזה היה התייחסות מסויימת של אנדראס לדמות נשית מרכזית בחלק זה:
"ושוב הרגיש אסיר תודה לה כי היא לא היתה סתם חכמה בדרכו הגברית, היא היתה חכמה בדרכים נשיות שלא היו ברשותו"
פרגון לנשים? האמנם?
כשמייחסים לנשים חכמה מיוחדת משלהם, אני לא יכולה שלא לתהות על המקום שנותנים להן בעולם ה"אמיתי", הגברי.

המשכתי לחלק השלישי בעיקר בשביל לא להישבר מוקדם מדי.

החלק השלישי הוא החלק שהשאיר אותי בתוך הספר.
החלק הזה מתאר את טום אברנת וליילה חילו, עיתונאים ובני זוג, את מערכת היחסים שלהם (או שמא עלי לומר מערכות, ברבים) ואת המרדף שלהם אחר סקופ.
את הקשר שלהם לעלילה לא אפרט מחשש לספוילר, אך זה החלק היותר אמין ומעניין בספר.
גם כאן, ניתן לזהות יחס בלתי אוהד לפמיניזם, מכיוון שליילה, לכאורה אשה עצמאית, מוכשרת וחזקה, סללה את דרכה המקצועית ע"י פיתוי מרצה וסופר מוערך, שנטש בשלה את אשתו.
כאן גם ניתן לזהות אירוניה של פראנזן כלפי עצמו:
"הוא התיישב לכתוב את הספר הגדול, את הרומן שיקנה את מקומו בקנון האמריקני המודרני. פעם היה די לכתוב את הקול והזעם או את וזרח השמש, אבל עכשיו הגודל היה חיוני. העובי, האורך"
וגם:
"כל כך הרבה ג'ונתנים. מגפה של ג'ונתנים ספרותיים. אם תקראי רק ביקורות ספרים של הניו יורק טיימס, תחשבי שזה השם הנפוץ באמריקה לבנים. שם נרדף לכישרון, גדולה, שאפתנות, חיוניות"
נקודה לזכות פראנזן, אם כי האירוניה העצמית לא גרמה לו לקצר...

בחלק הרביעי אנו חוזרים לפיפ ומגלים שהיא בחרה להצטרף לפרוייקט אור השמש וטסה לדרום אמריקה לשם כך.
שם היא מוצאת את עצמה בקרב קבוצת בחורות יפהפיות ועשירות המתוארות כ:
"הן כבר קראו את יוליסס כמה פעמים בגיל שתים עשרה בבתי הספר הפרטיים למחוננות על[...]
פיפ נוכחה שאין שום סיכוי שפרוייקט אור השמש הוא אפל או סוג של כת כי הבחורות האחרות שם לא היו מהסוג שטועה בחיים"
אנדראס, כצפוי הוא אליל, מושא התשוקה של כל הבנות, המסוגל לבחוש להן במוח בכף, כהגדרת הספר.
ההפרדה המגדרית בפרוייקט ברורה: הגברים עוסקים בפריצה למחשבים, נשים בתחקירים וכל מה שדורש קשר אנושי. חכמה נשית, שוב?
האם פיפ הסובלת, כאמור, מתסביך אב, תפתח מערכת יחסים עם אנדראס המבוגר ממנה? האם יתברר לקורא למה בכלל רצו אותה שם?
כן, אם יחבר את הנקודות מהפרקים הקודמים.
באחת השיחות שלה עם אנדראס הוא מספר לה על אמו:
"רוב חיי שנאתי אותה... ואני נזכר שאלו לא היו הסיבות האמיתיות, או לא הסיבה כולה. הן חצי הסיבה. החצי האחר הוא שלעולם לא אוכל להפסיק לאהוב אותה, למרות כל הסיבות האחרות. פעם אחר פעם אני שוכח את זה..."
והיא עונה:
"אולי האהבה חשובה יותר מהשנאה".
הרמתי גבה למקרא הקלישאה והמשכתי הלאה.

החלק החמישי חוזר אחורה בזמן, לחייו של טום עם גרושתו אנבל.
אנבל היא אשה יפהפיה, תלותית, בעלת עקרונות מעוותים.
זוכרים את ה"חכמה הנשית" מהחלק השני?
אנבל לוכדת את טום ברשת מפותלת של קורי היגיון דביקים וסבוכים המובנים רק לה. תיאור הויכוחים ביניהם, בהם טום הולך לאיבוד במעלה "עץ ההיגיון" הפרטי של אנבל חוזרים על עצמם במהלך הפרק.
קשה להימנע מהתחושה שמערכת היחסים בין טום לאנבל מייצגת איזשהו מאבק כוחות כללי בין גברים לנשים. אנבל איננה אשה אלא התגלמות הנשיות הפמיניסטית:
"שוב אפפה אותי התחושה הישנה של טעות זכרית בלתי נמנעת" מתאר טום את תחושותיו.
"מעשי היו כפרה על חוסר הוגנות מבנית. הכאיב לה שיש לי כישורים מעשיים"
אנבל מצדה מאשימה אותו בשם כל המין הנשי: "ובכל פעם אני חושבת כמה לא הוגן להיות אשה. אתה אפילו לא מבין כמה זה לא הוגן, אין לך מושג, שום מושג". ובוכה, כמובן. כי זה מה שנשים עושות.
אנבל, שנשיותה באה לידי ביטוי בהיותה מחוברת במובן הפיזי ביותר למחזור הירח, יושבת בבית ועוסקת ב"אמנות" שכל כולה עיסוק בגופה שלה, ללא אופק, ללא עתיד. טום הוא זה שמפרנס אותה, תוך שהוא נזהר לא להצליח יותר מדי כדי שלא לדכא אותה.
אנבל מסרסת את טום ומאמללת אותו עד שהוא מוצא כוחות לברוח מהזוגיות הזו.
כנראה שבכל זאת נשאר בו משהו מהגבריות שלו, איזה מזל.
טוב, לא רק מזל. גם ההיכרות עם אנדראס, הגבר והכריזמה השופעת והחברות איתו מצליחות לעורר את הגבריות החבויה של טום ולהוות נקודת משען שתחלץ אותו מתוך נישואיו האומללים והמסרסים.

שני הבאים עוסקים באנדראס ובפיפ, סוגרים את כל המעגלים ומחברים את קצוות העלילה.
כמו כן: האינטרנט כמשטר טוטאליטרי.
מי שהגיע עד כאן - מן הסתם כבר יתקשה לנטוש.

אז מהו טוהר?
ובכן, טוהר הוא לא מה שמאפיין את אנבל, אשה ש"כל הקטע שלה הוא להתנהל ללא דופי מבחינה מוסרית" כפי שמגדיר בעלה, וניסיון לגרום לכל הסובבים אותה להרגיש אשמים ונחותים.
גם לא הניסיון הבומבסטי ליצור עולם מטוהר ע"י אור השמש המחטא של ההדלפות, ניסיון התלוי בכריזמה של המדליף ובאישיותו שלעולם אינה יכולה להיות טהורה דיה בכדי להניף אצבע מאשימה כלפי כל העולם.

האם טוהר הוא צעירה מבולבלת ופסיבית המובלת ע"י אחרים (אבל מצליחה להישאר טהורה ולא לשכב עם אנדראס הנערץ למרות הפיתוי העז, תארו לעצמכם!), ומאמינה שהאהבה תנצח?
"רק כששבו ונפתחו ארובות השמים, והגשם מחשכת האוקיינוס העצום במערב ניתך על גג המכונית, וקולות האהבה גברו על הצליל האחר - רק אז האמינה שאולי תצליח."
פיפ, מהווה תיקון מסויים לאמה, שכן היא "יכולה לעשות את מה שהיא עושה, כלומר לא לחשוב, פשוט לזוז, פשוט לשמוח בגופה" בניגוד לאמה שהרעיבה את עצמה, ומשטרה את גופה בכל כך הרבה דרכים.
הטוהר של פיפ בולט גם בפתיחה ובסיום של הספר, בין כמעט-קיום יחסי מין מזדמנים עם בחור אקראי למימוש האהבה בינה לבין אותו הבחור על מצע של מערכת יחסים אמיתית, טהורה.
(כן, נו ספוילר. מצטערת. לכו תכתבו ביקורת על ספר של 637 עמודים בלי שום ספוילרים).
או שאולי כל זה אינו אלא תיאור אירוני?
לפראנזן הפתרונים.

את השורה הסופית שלי כבר כתבתי בהתחלה:
אם טרם קראתם את פראנזן, אל תתחילו דווקא בטוהר.
אם קראתם כבר, אתם לא זקוקים לדעתי על הספר כדי להחליט אם לקרוא את טוהר או לא.
ספר קריא, מושך ומעורר סלידה, עוסק במגוון נושאים, אך לאו דוקא לעומק, ובהחלט ארוך מדי ביחס למה שיש לו להציע.

אני מכור. קראתי כבר שלושה ספרים שלו, קרוב ל 2000 עמודים ואני מכור. מודיע קבל עם וסימניה. אחרי ‘חירות’, הגיע ‘התיקונים’, ואחרי ‘התיקונים’ הגיע ‘טוהר’. וכמו לא ביקשתי אותם הם באו. אולי בתת מודע. אין לדעת. והם באו ואני קראתי. גמעתי.
יש משהו רגוע באיך שפראנזן כותב את הסיפורים שלו. אנסה להסביר כיוון שיש פה פרדוקס. המילים נעות, המשפטים מתחברים, הפסקאות גדושות והעמודים רוויים. רוויים במילים של אדם שיודע לכתוב ויותר מכך, לספר סיפור. והסיפורים של פראנזן, אין בהם נחמה. יש בהם פירוק לרסיסים. עם זאת, זו לא פצצה שרסיסיה עפים לכל עבר, לכל כיוון, חודרים וחותכים בבשר החי. אלא זהו כרסום איטי, בו הקורא נחשף אט אט אל תוך סיפור חייהם של הדמויות, בעלילה שנפרשת על פני תקופות חיים שלמות (תמיד מפליא אותי העניין בכתיבה בו תקופת חייו של אדם נפרשת בדיו שחור על הלבן. השחור ממלא את הלבן, נע ונד על פני עשורים, מקומות, אנשים, אהבות, טרדות, כאבים ורגשות ומסתיים לו כשהדף העבה נסגר על הכל). פראנזן, באמנות רבה יש לומר, בונה קווים עלילתיים בין דמות לדמות, ומגלה רגישות רבה על כל אחת מהן. והחלקים מתחברים אחד לשני, לעיתים מתאחים כמו פצע שמגליד לאיטו. לעיתים נותרים באותה הסתבכות שהיו בהם מלכתחילה. אבל הוא מנסה. מנסה בחמלה הרבה שיש לו כלפי הדמויות. ב ‘טוהר’ מסופר על פיפ טיילור, בחורה צעירה בשנות העשרים לחייה, שובת לב יש לומר, עם חוב עצום שלקחה למימון לימודיה, מתגוררת בדירת שותפים ומאוהבת בגבר נשוי, עם אמא דיכאונית שאינה מוכנה לגלות לה מי אביה, ואז במקרה או שלא היא מגיעה לראיון עבודה שמשנה את חייה, הזדמנות לעבוד אצל אנדראס וולף, בעל פרוייקט ‘אור השמש’ ומשם נשלחת אל טום וליילה, זוג שבבעלותם עיתון (לא ארחיב על כך הרבה). פיפ נשלחת למסע חוצה גבולות, מגיעה לבוליביה, דנוור ואוקלנד. מסע אשר ישנה את חייה ובתוכו תנסה למצוא תשובה לשאלה המטרידה אותה: מי הוא אביה.
פראנזן יודע לשפוך אור על נרטיב. לכל אחד נרטיב משלו. בין אם הוא דומה במקצת או שונה במקצת לנרטיב אחר. לכל אחד יש את הסיפור שלו ויותר מזה, כל אחד רוצה לספר את הסיפור שלו. כך, פראנזן, הסופר היודע הכל, מספר בכל חלק על נרטיב אחר, מאפשר לכל אחת מהדמויות לספר את הסיפור שלה. ולאנדראס יש את הסיפור שלו כמו גם לפיפ, טום, ליילה ולאמה של פיפ טיילור, אנבל. בנוסף, יש את הסיפור שנכתב ויש את הסיפור שטום כתב, הרומן שרצה תמיד לכתוב ומאפשר לפיפ נקודת מבט נוספת על חייה ועל החיים של הקרובים אליה (בין אם קרובים פיזית ובין אם קרובים נפשית, ובין אם יש ביניהם קשר דם כלשהו).
כמו ברומנים האחרים של פראנזן, גם כאן המשפחות מפורקות, נישואים אינם יכולים להחזיק מעמד ואהבה הינה תשובה לחלק מן הדברים אך היא לא התשובה לכל. היא החיפוש, היא התשוקה, היא ההבנה, אך היא גם המכשול. היא התעתוע. היא הווייה והחוסר הווייה. ואולי, למרות הכל, יש גם איזו תקווה שהיא זו שתאפשר תיקון. אבל כמי שמכיר במקצת את פראנזן, אני לא חושב שהיא יכולה.
פראנזן כותב לאט. וכמו הכתיבה האיטית, כך גם הכאב חודר לאט, כמו נוזל המוחדר דרך מחט ועושה מעלליו לאט, לאט. וכשזה נוגע, זה חודר. עמוק, כואב. ולפעמים הכתיבה הזו יכולה להתיש. כיוון שהמרחק הזה הוא לא תמיד קל. פעם היה לי קשה עם ספרות כזו: הייתי קורא ספרות בה הרגשות והכאבים היו חדים, והקרבה אל הדמויות הייתה עמוקה מלכתחילה. כאן, אצל פראנזן, נבנה משהו. משהו שמצריך סבלנות. והסבלנות משתלמת, כך לפחות נראה לי. כך אני מרגיש.
אי אפשר שלא להתפעל מהידע הרב שיש לפראנזן. הידע שלו חוצה מרחקים וגבולות. הוא פשוט יודע המון. המון. והדבר מפליא. מעורר השתאות.
נראה לי גם שמשהו בספר מדבר על טוטאליות. על כריזמה. הרי אנדראס – בעל עבר מתוסבך - מנהל מעין כת, שאנשיה מעריצים אותו, סוגדים לו. הכריזמה והטוטאליות של אנדראס השפיעה על כולם עד כדי עיוורון. כל מי שבא במגע עימו, אינו יכול שלא לבוא לידי הערצה. עד כדי ביטול העצמי. כך גם טום. כך גם קולין, חברה של פיפ. אבל קולין ופיפ מצליחות איכשהו למצוא את המקום שלהן. למרות הכל. ובכך גם מצילות את עצמן.
פראנזן בונה כאן עלילה, עם נרטיבים שצריכים להתאחות לבסוף ולכן גם ישנם נושאים וקווים שלא טופלו עד הסוף. חושב שזהו החיסרון של הספר.
הספר הסתיים אך השאיר טעם של עוד. רצון לעוד. השתוקקות לעוד. נדמה כי פראנזן היה יכול להמשיך ולכתוב אבל החליט לעצור בנקודה הזו.

הקטע החזק בספר, לטעמי, הם 20 העמודים האחרונים, שם מפגין פראנזן את היכולת לסיים סיפור כמו שצריך. לאחר "התיקונים" ו"חירות" המעולים, "טוהר" נופל מהם אבל למרות זאת קראתי אותו בהנאה - היכולת שלו לטוות עולם שלם עם קישורים בין כל הסיפורים שמרכיבים את הספר הזה היא מעולה. לא נכנס לתיאור הספר (שלא כמו קודמי ניתן היה לקצר קצת כיוון שהספר מכיל למעלה מ- 600 עמוד. פראנזן כנראה לא מרגיש טוב אם הוא כותב פחות מ - 600 עמודים. מומלץ למטיבי קרוא וסבלנות רבה.

בעמוד 70 והחלטתי אתמול שלא אבזבז על זה עוד זמן כיוון הסגנון שלי ואין בזה שום קסם מבחינתי.
אני די כועסת. למה? כי אני שונאת לקרוא רומן ולגלות פתאום שהוא מחולק לכמה סיפורים במקביל שאמרו להיות ביניהם קשר כלשהו. לא מעניין אותי! אני רוצה רצף עלילתי! וחבל שלא ברור מהתקציר של הספר שמדובר על מספר עלילות שונות עם דמויות שונות. לא הסגנון שלי נראה לי מתיש וחסר פואנטה.

ספר מעולה. כתוב טוב ומעניין עם המון עומק לדמויות.