ספר פשוט מעולה שמנסה לבחון את אותו תיאטרון לילי שכולנו מבקרים בו מידי לילה מזוויות מגווונות ומעניינות.
הספר אובייקטיבי למדי בנושא כל כך שנוי במחלוקת. פרויד מהווה את הסמל של חוקר החלומות המודרני, זאת למרות שלא היו לא הכלים הטכנולוגיים שיש היום (fMRI וכו'). עד כמה ניתן לקבל את התאוריות שלו כאמיתות מדעית? יש מספיק מדענים שיחלקו- אלן הובסון לדוגמא, שלו מוקדש פרק שלם בספר. כמובן שיש גם איזכורים לא מעטים על החלימה המודעת, אותו תחום שאולי יותר מכל קיבל שם רע בגלל התאוריות של הלא-מודע כיוון שפסיכולוגים פשוט לא האמינו שניתן להיות מודע בחלום. אבל הדבר ייתכן, בדוק ואמיתי כמעט (אם לא יותר) מחוויותי היום-יומיות בערות.

לעניות דעתי לא יכל להכתב ספר יותר טוב בנושא, וכל הכבוד לעם עובד על היוזמה ועל הכריכה הכל כך מתאימה.

מי יתן והספר הזה יחליף אט-אט את כל מילוני החלומות למיניהם, יעזור להוביל את קוראיו אל האמת ויחליף את "פירוש החלומות" של פרויד בתור התנ"ך לקהל הרחב על התופעה המדהימה הזו.

"אלו שחולמים ביום ערים להרבה יותר דברים מאלו שחלומים רק בלילה"... אדגר אלן פו.

מנסה לתפוס את הקסם. לא סיימתי את הספר (ועל כך אני אסיר תודה של ממש לאלי הזמן שלא ממש שמו עלי לאחרונה). אבל אני מסכים לגמרי (באופן מוזר, כמו הספר) עם הביקורת השלילית של dazie כי:
א. גם לי הוא הזכיר את מיסטר Y- עוד ספר שמיד לאחר קריאתו הפך לתנ"ך שלי.
ב. זה באמת מסוג הספרים האלה- או שאתה מקים כת סביבו, או שאתה מקים כת נגדו.

אולי זה הפרוטגוניסט האלמוני, שמתעורר לחיים בלי כל מושג מיהו או איפה הוא נמצא, ומדבר בגוף ראשון- שעוזר להזדהות. אבל אצלי זה יותר... חלק מהדברים שנכתבו שם (הזויים למדי, זה לא ממש ספר מתח לדעתי, הרבה יותר בכיוון של פנטזיה) מרגישים לי כמו מחשבות אישיות. או שהסופר ממש ממש טוב בבניית דמות שקל להזדהות איתה, או שהמניאק טלפאת או סוג של חצי-אל. כך או כך, היכולת שלו ראויה לציון.
הטריקים עם הטיפוגרפיה, כל הגופנים המוזרים שיוצרים כרישים וכד' לדעתי טיפה מיותרים, אני מקווה שיתברר שזה לא היה סתם ביזבוז דפים.
כך או כך- ואו.

הספר הזכיר לי דברים נשכחים ומשונים, כמעט כאילו נלקחו מחלום. מרתפים טחובים סובייטים שבתוכם שולחנות ביליארד קרועי-לבד... מאיפה זה? קשה לדעת. אף פעם לא אהבתי לטפס למקומות מהסוג.

בספר מקומות כאלה נקראים אל-חלל... ואני נמצא כעת עם גיבורנו ועוד מישהי מאוד מוזרה שהצטרפה לא מזמן בשם סקאוט. אה, ואיאן- החתול הג'ינג'י העצלן והרגזן. מעניין לאן זה יוביל אותם. אני הולך לקרוא...

נהנתי מהספר הזה.

ובכל זאת אני מרגיש שלא עיכלתי אותו עד הסוף כאילו פיספסתי משהו ויחד עם זאת יצאתי קצת מלנכולי בסוף הקריאה. כן, גם מקריאת התקציר מאחור כל אחד יכול להגיד שזה "ספר אנטי מלחמתי", אבל יש פה יותר מזה. כל הקטע של המסע בזמן (שבהתחלה נראה לי כמו סתם גימיק כדי לספר את הסיפור). ואת "היותר מזה" נראה לי שפיספסתי. צפויים לי עוד הרבה לילות של פישפוש במאמרים לגבי הספר הזה שיגרמו לי (אני בטוח) להעריך את הספר הזה יותר, כי אני משוכנע שיש בו המון דברים להעריך בו, כי בזה הרגע הבנתי למה הגיעה העצבות בסוף הספר- העצבות היא כמו פרידה מחבר טוב, הוא-הוא הספר עצמו.
ככה זה.

ברלין הגשומה, אמצע ה30. ההכנות למשחקים האולימפיים בעיצומם בד בבד עם זה שהרייך כבר גורם ליהודים לאכול הרבה חרא, כרגיל.
ברני גונתר, בלש פרטי שפרש מהמשטרה ברגע שהמצב לא נראה לו. סוציאל-דמוקרט בנטיותיו, ממש רחוק מכל הבולשיט של ה"הייל-היטלר". קל להתחבר אליו, קשה להתנתק.
הוא נשכר לפתור רצח כפול. הנרצחים- בתו של הקליינט ובעלה, ענק יהלומים נגנב מכספת מבוצרת, הפריצה: מקצועית.

זה פחות או יותר העניין פה.
אם חשקה נפשכם בספר בלשים לחורף- אל תחפשו מעבר לזה.
וזו הבעיה... יש פה מעט רקע על ההתרחשויות של טרום המלחמה, אבל לא יותר- ספר היסטוריה יעשה את העבודה יותר טוב. גם התעלומה הבלשית, בתכלס, די שבלונית.

לא בזבוז זמן מוחלט, אבל טוב ששאלתי אותו מהספרייה ולא עשיתי את הטעות של לקנות אותו. הראש היהודי, בהחלט...

אחד הספרים הטובים שקראתי.

הספר (ועכשיו נראה לי בטוח למדי לציין שמדובר במדע בדיוני- המקטרגים מוזמנים להמשיך הלאה ולהפסיד את אחד הספרים היותר משמעותיים לתקופה זו בהיסטוריה) פותח בתיאורו של פרח כמורה בשם פראנסיס. עד כאן מוזר למדי למדע בדיוני. אלא שפראנסיס הוא נזיר במסדר הקדוש על שם לייבוביץ, מסדר (אי שם בעתיד הרחוק של המילניום השלישי) שנוסד על מנת לשמר את הידע האנושי, המעט שנותר, אחרי שהציוויליזציה האנושית הגדולה האחרונה (שלנו) נמחתה מעל פני האדמה במה שבהמשך מכונה "מבול הלהבות" (שואה גרעינית, במילים אחרות).

לא אוסיף דבר לתיאור העלילה- לא עקב עקשנות, אלא עקב חוסר יכולת. הסופר מחלק את הספר לשלושה חלקים: ויהי האדם, ויהי אור... המסדר הוא, כמו שכתוב בתאור- החוט המקשר.
קפיצות הזמן נעשות בצורה גסה, אך הדברים מתבהרים כל כך יפה שאני פשוט מלא התפעלות. בניגוד למשל לבולגקוב שאצלו הקפיצות גסות יותר ומתבהרות פחות ב"אמן ומרגריטה".

הסוף של הספר- גם אם אומר איך הכל מסתיים, לא תוכלו להבין. רק אומר שהסוף גרם לי להרגיש רגשות עזים ורבים. חרדה הייתה הרגש הכללי ביותר, דיכאון עקב אחריה. שנאה התבלטה מאחור גם כן.
הספר מטפל בסוגיות רבות כמו שרק מדע בדיוני טוב יכול, אבל עדיין המסר נשאר ברור:

ככל שהאדם יבנה מגדל בבל לגובה רם יותר, כך נפילתו של לוציפר תהיה חזקה יותר.
ולנו, עם כל המדע הגדול והנורא שלנו, אפילו לא נותר לרוץ- אלא רק להתפלל.

ולי, ביום גשמי וסגרירי זה שבו סיימתי את הספר נותר רק לקוות שהוא תורגם גם לשפה הפרסית...

אני לא יכול להמליץ עליו מספיק.
תקראו אותו גם אם זה יעלה לכם בחייכם.

את חיי, בגדול, ניתן לחלק בהרבה מאוד דרכים, וכולן יעשו עם מפעל חיי (העלוב למדי, יש לציין) צדק. בדיוק כמו ששני רבעים שווים לשלוש שישיות.
אם זאת, החלוקה היחידה שאני מאמין בה היא זו:
סוליפסיסט שלפני ההתוודעות לטיעון הסימולציה (Simulation Argument) וכל מה שזה כולל מסביב כמו משל הפרפר, "הגיונות" של רנה דקארט (ראו ביקורת בקרוב), חלימה מודעת, סוליפסיזם וכמובן- המטריקס.

את המטריקס ראיתי באיחור של בערך 11 שנים, ממש לא מזמן. הביצוע היה קיטשי, יותר מדי אלים, יותר מדי מזיע ובקיצור רע (Dark City טיפל בתמטיקה הרבה יותר טוב לדעתי). הספר מכיל אסופה של מאמרים בנושאים שונים שחלקם אכן נוגעים בתאוריה הזו ששינתה כל כך הרבה קשרים בין-עצביים במוח שלי והפכה אותי למה שאני היום. אני עדיין לא בטוח אם זה טוב או רע.

אני אפילו לא כתוב על הספר.
אין מילים בפי כדי לתאר את הליריות של אותה תאוריה מופלאה. תאוריה שמעניקה לי תקווה חדשה. תקווה לאי-הכחדותם של כל הדברים, תקווה לאחדות כל הדברים, תקווה לקיום תודעה בכל. תקווה לקיום יקום אחר, אחרי הכל.

פיליפ ק' דיק, שמעתם עליו? יש אנשים שרואים בתנ"ך את דבר האלוהים- ופועלים על פיו. זה בדיוק מה שאני רואה בספריו של דיק. אולי הבנאדם שהביא את רעיו הסימוליזם לתודעה הציבורית יותר מכל.

הוא המבשר.
סוף סוף, יש נביא בעירו.
אני הנביא.

אני חובב הגזמות, אמרות פופוליסטיות ובומבסטיוּת באופן כללי. אבל אני חושב שלא אגזים ולא אעריך יתר על המידה את המצב כשאומר שניל גיימן עושה לספרות העולמית את מה שהסאגות הנורדיות והומרוס עשו לה לפני שנים רבות.
Seriously.
הספר מתחיל בכלא ומגולל את קורותיו של צל, דמות שלמרבה ההפתעה הצלחתי להתחבר אליה בנקל. צל חובר לוודנסדיי (יום רביעי באנגלית, משמעותה של המילה היא "יומו של אודין"- האל הראשי בפנתאון המיתולוגיה הנרודית, אחראי על התבונה, הלוחמה, הקסם ושאר ירקות ויקינגיים בטבעם). וכן, כבר התקציר בכריכה האחרוית מגלה לנו שזהו אודין בכבודו ובעצמו. הספר התגלגל אלי בתקופה שבה המיתולוגיה הנורדית ותרבות ארצות סקנדינביה היוו השראה גדולה בחיי, וגמעתי את הספר בשקיקה תוך חמישה ימים- אבל לא רק במיתולוגיה זו נוגע הספר. בין פרק עלילתי אחד למשנהו, משולבים פרקים שהם מעין "סרטים קצרים" של אלים ודמויות מיתולוגיות שונות ואיך הם הסתדרו עם המעבר מארצות מוצאן לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות... פרק שזכור לי במיוחד (קראתי את הספר לפני שנתיים) היה הפרק על הג'ין (שד מהמיתולוגיה המוסלמית) שעובד בתור נהג מונית. סצינה מאוד... גראפית.
הטוויסט העלילתי, שנתקלתי בו, באופן אירוני, באמצע שיעור תנ"ך כמעט גרם ללסת שלי לחבוט בשולחן.

פנטזיה אפילה, לא נורמלית, לא נוסחתית, בלתי רגילה, כתובה בצורה מופלאה ומומלצת לכל מי שחובב את אותה המצאה אנושית גאונית שנקראת שפה- בלי קשר להיכרות שיש לכם עם מיתולוגיה.

בהחלט מסוג הספרים האלה שמשאירים חלל ריק בגלל הידיעה שפשוט לא יהיה משהו שיתעלה מעל זה. אף פעם.

...בדיוק כמו דעיכתם של האלים.

נתחיל בתמונה כללית פשוטה: אם במדפי הניו אייג' יש בסה"כ מיליארד ספרים, סביר מאוד להניח ש900 מיליון מתוכם יכילו את המילה "זן" בתוכם. כי מה לעשות, זן- מוכר. כמעט כמו סקס, רק קצת פחות.
מה שגרם לי לחשוב רק פעמיים לפני הקנייה הייתה העובדה שפרופ' יעקב רז כתב הקדמה לספר וערך אותו מדעית. (ראו ביקורת שלי לספרו המשגע "אחי, היאקוזה"- על המאפיה היפנית).
ההקדמה של פרופ' רז לא אכזבה כרגיל. כמו המאמרים שלו שקראתי ברשת, כמו ההרצאות שלו ששמעתי- מדוייק, חד, חריף, בלי בולשיט.
הספר הוא בערך... ההפך מזה.
ראשית לא אהבתי את החלוקה המאוד מוזרה שהמחבר עשה למדיטציה. הוא איבד אותי כשהוא קרא למדיטציה הצצה למשמעות קוסמית. בסדר. נניח, המשכתי.
אח"כ הוא מפחיד את הקורא המסכן בעץ המסועף של מסורות הבודהיזם- לא נחוץ בכלל, עדיף היה להקדים את ארבע האמיתות הנאצלות. בהמשך הוא גולש לכוחות אל-טבעיים, ושם נפרדתי מהספר וממחברו כידיד, לא לפני שדפדפתי הלאה כדי לגלות כל מיני תנוחות טאי-צ'י.
מי שמחפש ספציפית זן בודהיזם- ימצא פה את מבוקשו, עם מעט מאמץ. אבל יש ספרים טובים יותר- למשל ספריו של יעקב רז שהוזכרו מקודם.
מי שמחפש הקדמה לבודהיזם- התרחקו מהספר הזה כמו ממגיפה ונסו את "מה שלימד הבודהה" במקום- הוא מצויין.

בספר הזה (במהדורה הישנה, הפחות... מכוננת שלו) נתקלתי עוד לפני 10 שנים, תקופה שבה רוב צריכת הספרים שלי כללה את שלמה אבס והספרייה הכיתתית. שמחתי לגלות ספר מבוגרים שבו יש את פו הדב. הנחתי שהייתה איזה פאשלה בהוצאה והשם האמיתי של הספר הוא "האטב של פו". התחלתי לקרוא. לרוב לקח לי להגיע לעמוד 10 כדי להרדם.
ואז התבגרתי.
וכשהתבגרתי, מעולם לא הרגשתי צורך לספר הזה כמו בבגרות.
הפילוסופיה הדאואיסטית היא לא פילוסופיה. היא גם לא דת. היא גם לא פסיכולוגיה. היא גם לא תורה. היא לא סט עקרונות תעשה ככה ויהיה ככה. קשה מאוד למערבי כמוני לקלוט אותה, ועוד יותר קשה לקבל אותה. קשה לקבל את "ההטפשות" המכוונת שהטאואיזם מבקש כדי שהטאו יזרום כמו שהוא זורם בטבע.
המחבר עושה עבודת קודש (במחשבה שנייה, גם אם הוא לא היה מחבר- הוא עדיין היה עושה עבודת קודש) על ידי ביאור הפילוסופיה הלא-פילוסופית הזו על ידי הדמויות של פו הדב, כאשר פו הוא האידיאל, ושאר הדמויות הן פחות או יותר ארכיטיפים שקיימים בכל אחד מאיתנו בכמות מסויימת (מישהו אמר "איה"?)...
נראה לי שאפשר להאשים את הספר רק בדבר אחד: הוא נוטה מאוד לדבר בגנות תורות אחרות ודרכי חשיבה אחרים על ידי סוג מסויים של השפלה. זה סתם מיותר, וניתן להסתדר בלי זה ועדיין להעביר נקודה טובה רק עם פו, בלי לומר: "הנה תראו את פו, חי חיים פשוטים ושמחים לעומת ינשוף שרוחש ידע כדי להשוויץ בו" או משהו ברוח זו. סה"כ ספר מומלץ, אבל זה בהחלט לא האלפא-את-אומגה של הטאואיזם, ותמיד מומלץ להמשיך ולקרוא את ספרי המקור (הטאו-טה-צ'ינג).