“הספר הזה מוגדר "מדע בדיוני". למרות שאין בו שום מדע, והוא גם לא כל כך בדיוני...העולם במאה ה - 27 הידרדר - אחרי מלחמה גרעינית שהשמידה את הציויליזציה - לחשכת ימי הביניים. לאחר המלחמה הגדולה שרף ההמון המוסת ספרים (וגם בני אדם שידעו לקרוא, ונחשדו באחריות לאסון שקרה). מסדר של נזירים שהוקם כדי לשמר את הידע האנושי, ממוקם במדבר ומכשיר נזירים לאסוף כל חומר כתוב שנשאר, אף שלא נשאר איש היכול להבין את מה שנכתב. וכך פרח נזירים, הנמצא בתקופה של צום במדבר מאתר מאגר של חומר כתוב ומבסס את התביעה להכריז על לייבוביץ', מהנדס מהמאה ה 20, שעל שמו קרוי מסדר הנזירים, כקדוש.
וולטר מ. מילר כתב כ 40 ספורים קצרים אך ספרו זה שהורכב מ 3 סיפורים שכתב, זכה ב 1961 בפרס ההוגו. הספר מורכב מאד ועוסק בעיקר באיוולת האנושית, זו שלא לומדת מניסיון וחוזרת שוב ושוב על התנהגויות הגורמות לאסון כללי, בלי יכולת להחלץ ממיתווה היוהרה, המלחמות והאסון. הספר עוסק גם בדת - ובוחן את הגישה הדתית והפילוסופית לפעולותיהם של בני האדם, טוב ורע והיכולת להבחין ביניהם.
הספר כתוב נפלא. 1000 השנים שחולפות בין המאה ה 27 למאה ה 37 קמות לנגד עינינו כשהחוט המקשר הוא המנזר העומד על תילו כל אותן שנים, ודמויות בולטות מביאות את הסיפור: פרח נזירים, פייטן מטורף, מלומד מתנשא, שליט יהיר, אב מנזר מרשים...הספר נכתב כשהחרדה ממלחמה גרעינית בארה"ב היתה בעיצומה, ותוצאות הפצצת הירושימה ונגסקי כבר היו ידועות לכל. אל הספר הזה הגעתי דרך הביקורות המבריקות של הסמוראי וiki1221 ואני ממש מודה להם על שכיוונו אותי אליו.
ב1996, אחרי כמעט 50 שנה כקתולי (מבחירה), שם מילר קץ לחייו ביריה. בזה הוא הצטרף ללא מעט סופרים (סטפן צווייג, המינגוויי, אגולף, לדוגמה) שאת ייאושם אנו קוראים ומעריצים ולא תמיד מבינים שמה שהם יודעים וכותבים עליו הם חיינו, לא פחות.
*”
