ספר כיף וקל לקריאה.
לכאורה לנוער? אבל כמבוגרת הרגשתי שהוא בדיוק מתאים לי, זה שהגיבורה בת 14 לא הופך את הספר אוטומטית לנוער בעיניי, רבים ספרי הפנטזיה למבוגרים שהגיבורים נערים/נערות שרק מתחילים את מסע הגיבור.ה שלהם. אמנם הספר בהחלט יכול להיקרא על ידי נוער, אבל הוא רב גילי, ולא מוגבל (לא לילדים כמובן בגלל הרציחות וכו)
בכל מקרה, הגיבורה מונה היא קוסמת בצק חביבה שרק רוצה לאפות בצק ולהרקיד אנשי ג'ינג'רברד עד שהיא נאלצת להציל את הדוכסות בה היא חיה ואנשי עירה.
הספר משעשע, יש בו את בוב המחמצת, את הג'ינג'רברד הנאמן ועטור המדליה, גיבור זהוב (שאני רוצה שיהיה מושא אהבה בספר המשך- למרות שאין כזה. כמובן לאחר שמונה תגדל, נגיד עוד 6 שנים לפחות) וכמובן את ספינדל, שתכלס בספר המשך היפותתי שמתרחש בעתיד היותר רחוק, נגיד 10 שנים גם הוא יכול להפוך למושא אהבה, אבל נראה לי הוא יותר כמו אח.
קראתי שני ספרים אחרים של הסופרת, אחד תחת השם ט. קינגפישר שמאוד אהבתי- באמת מגיע לה הפרסים.
כדי לסדר לכם- אין אהבה בספר, אבל זה דיי מתבקש בספר המשך עתידי שמתרחש כעבור כמה שנים. נו, הסופרת מתארת את הגנרל אית'ן כגנרל הזהוב, מה כבר אני יכולה לעשות אם לא לפנטז שמתישהו בעתיד הלא כתוב שלהם הם הופכים לזוג.

וכמה קטעים ששיעשעו אותי:
"... היא גן מקטרת שפרעושים הם רוחות רפאים של פילוסופים קדמונים שמנסים למצוץ את האמת מהקרסוליים שלה" (על מולי המקרקשת)
"אולי הוא מנופף לקהל בתהלוכות, אבל בסוף היום הוא קוסם קרב, וזהו זה. הפעם אולי הוא עשה לך טובה, אבל אם תעמדי לו בדרך הוא יהרוג אותך, ולא מתוך רשעות כמו חלק מהם, אלא כאילו את פשפש" מולי על אית'ן.
"ללחם שכבר נאפה היו דעות מאוד מוצקות על כך שהוא כיכר, תמיד היה כיכר, ותמיד יהיה כיכר" - אל תשאלו למה זה שיעשע, זה פשוט שעשע.

סוחף, שוב. כמו בספר הראשון.
אבל הפעם היתה לי תחושה לא נוחה במהלך הקריאה.
היה לי קשה עם עניין החיתוך והדם, והיה לי קשה עם מה שעשו לבנות - נביאות הדם- במקומות של ה"בעלות המיטיבה", מה שאתם חושבים שקורה לנשים שפוגשות רוע- אומנם לא היה גרפי, אבל הספיק לי המעט שתואר כדי שהתחושה הלא נוחה תעמיק. בספר הראשון גם היה לי קשה שבני אדם תוארו כקופים, התיעוב של האחרים כלפי בני האדם היה לא נוח, אבל עברתי את זה. את עניין החיתוך והיחס לנביאות הדם- קשה לי לעבור.
החלטתי להפסיק עם הסדרה. זו באמת סדרה טובה לדעתי, והייתי ממשיכה ברצון אלמלא הנקודות הנ"ל.
העולם של הסדרה מרגיש מאוד חי, וכך גם הדמויות, מאוד קל להיכנס לקריאה למרות עובי הספרים- שממש לא מורגש. מבאס להפסיק סדרה שהתחברתי אליה אבל אני יודעת שעניין החיתוך ימשיך לחזור, וזה עושה לי תחושה מגעילה וכבדה.
באנגלית קוראים לספר murder of crows, רק עכשיו שמתי לב למשחק המילים בתרגום: אורב= עורב. חמוד.

ספר ארוך - 600 עמודים- שלא מרגישים ארוכים כלל. למרות שבמחשבה לאחור אני לא מבינה למה היה צריך את כל העמודים, הסיפור יכל להיכנס בפחות, אבל לא הרגשתי שנמרח, והמעבר בין נקודות מבט של דמויות שונות מאוד תרם לזרימת הקריאה (הספר מסופר בגוף שלישי, אבל דמויות שונות ורבות הן הפריזמה ממנה אנחנו רואים את העלילה).
אחת הדמויות המעניינות ביותר בספר היתה אסיה קריין; איך מישהי חכמה יכולה להיות טיפשה כל כך.
אסיה רוצה נואשות להיות כוכבת טלוויזיה, הגבולות בראש שלה, בין עצמה לבין פנטזיית דמות הכוכבת מאוד מטושטשים: 'אסיה קריין חוקרת מיוחדת'- לדמות הטלוויזיונית יקראו על שמה. למרות שאנחנו לא באמת יודעים אם זה שמה האמיתי, ונראה שלא.
מי הוא אותו קודקוד שמנצל את אסיה לצרכי ריגול בתמורה לתוכנית טלוויזיה משל עצמה? לא יודעים, אבל הרעיון הזוי, איך היא לא רואה שזה בחיים לא יקרה. היא אישה צעירה מושכת ונואשת וזה מצייר לה מטרה על הגב. אל תבינו לא נכון, היא רעה, לא צריך לרחם עליה אבל היא חכמה, ובה בעת גם טיפשה, יכול להיות שזה ההפך - שהיא טיפשה עם יכולת להיות מתוחכמת. כך או אחרת, מצאתי אותה מעניינת ומתסכלת (כי היא סתם רעה והרבה סובלים בגללה)
ולא, היא לא הדמות הראשית. אבל אומרים שדמות נבל מעניינת חשובה לעלילה באותה מידה כמו דמות גיבור מעניין, ובעיני היא היתה הנבלית הראשית בספר. אומנם המשגיח והקודקוד כנראה סופר נבלים ובעלי השפעה רבה בעולם הספר, אבל הם פעלו מרחוק מפעילים את המריונטות שלהם. אסיה לעומת זאת היתה 'מגפיים על הקרקע' והאנטיתזה לתום של מג.

היות והספר בנוי כסיפורים - קראתי את מה שעניין אותי.
ציטוט שווה במיוחד:
"כשאהבתנו היתה עזה, על להב החרב שכבנו. כעת, שאהבתנו אינה עזה, מיטה בת ששים אמות לא מספיקה לנו" - בבלי סנהדרין ז ע"א (בתרגום לעברית)

הלקח של הספר, בעיני, הוא שאין חדש תחת השמש, וסכסוכים זה בדנ"א שלנו. שבטים שבטים. התוצאה של אותם סכסוכים הרת אסון, בכל אחת מהפעמים.
מנגד, ככל הנראה יהודים היו הורגים יהודים בעשרות אלפים, בסכסוך בין שבט אפרים למנשה נהרגו 20 אלף ויותר מכל צד. טרלול מוחלט. אז יש לנו תקווה, עוד לא התחרפנו סופית. ומכאן יש רק לעלות, להרבות אהבת חינם, להישמר מלשון הרע ולהפנים- כוחנו באחדותנו, וזה לא סיסמא.

הספר הוא תמהיל של מותחן, מדע בדיוני ומסע בזמן. הוא דורש מהקורא ריכוז וגם קצת ידע בסיסי על מרחב-זמן; הזמן כבעל ארבע מימדים, בו העבר, ההווה והעתיד קיימים בו זמנית, והפרספקטיבה שלנו נקסעת על פי המיקום שלנו על אותו מרחב-זמן (יקום הבלוק). היה מעניין.
המסקנה שלי מהספר- לא משחקים בזמן, הזמן שייך לאלוקים.
בתחילת הספר בארי מגיע לעצור אישה מלקפוץ למותה מבניין לאחר שחוותה אפיזודה של זיכרון כוזב. בזיכרון הכוזב אן היתה נשואה והיה לה ילד, במציאות היא קרייריסטית לא נשואה וללא ילד. לאחר שלא הצליחה ליישב ולקבל את המציאות שלה עם הזיכרון הכל כך אמיתי היא מחליטה לקפוץ. הסיפור של אן, כבר על ההתחלה מציג את הבעייתיות הגדולה של התעסקות עם הזמן, כיוון שהצלתה של מישהי אחת (פראני), גרם לכך שמציאות אחרת לא תתקיים, וילד לא יוולד (סם- הבן של אן). הספר עצמו שואל- אם מלחמת העולם השנייה לא היתה מתרחשת, האם היה הבייבי בום קורה והאם רבים מאיתנו בכלל היינו נולדים?!
נשארתי עם שאלות לא פתורות- הזהרת ספוילרים:
אם לחזור לזיכרון מת בלתי אפשרי - על פי ספייד, ריד קינג מת כששלחו אותו לזיכרון מת, אז כיצד זה הפיתרון. אני מניחה שסלייד שיקר, ושהבעיה בזיכרון מת הוא כוח השאיבה שלו, שמשם קל מאוד פשוט למות באמת.
כמו כן, סוף הספר נגמר בסימן הזה: - שבדרך כלל בספר מסמל מעבר לקו זמן אחר, אז האם הסופר מנסה לומר שלמרות האיפוס, שוב נמחק קו הזמן הזה, כי לא קראתי ספר שלם כדי שהם לא יקבלו סוף טוב, יצילו את האנושות והתאחדו שוב. התיאוריות באינטרנט היו שזה מסמל התחלה חדשה, שמפה אין יותר קווי זמן נוספים, אבל לא ממש מסתדר לי. בכל מקרה זה הסוף היחיד שאני מוכנה לקבל, אז ככה הספר נגמר, סוף טוב הכל טוב.
נ.ב. סתם משהו קטן שאהבתי, שבארי מסתכל על הכוכבים וחושב לעצמו שהוא מביט בעבר, כי הרי האור שאנחנו רואים מאותם כוכבים שייך לעבר ורק עכשיו הוא הגיע אלינו, כמו השיר 'הכוכב הזה מת' . אני לא חושבת על זה כשאני מסתכלת על הכוכבים- שאני שולחת מבט אל העבר.

ספר מצוין, לא בטוחה אם אהבתי יותר את 'הביטו על הצד השמח' אבל שניהם מצוינים. שמחה שגיליתי את הסופרת הזו.
ציטוט שאהבתי: הסופרת מציגה את מקום המגורים של הגיבורה "סקאפר איילנד, מיין, נקרא על שם קפטן ג'דדיה סקאפר, רב חובל של אוניית ציד לווייתנים, שעזב את ננטקט אחרי שהפסיד בבחירות למועצת הכנסייה. הוא הגיע כדי ליישב אי משלו ולהראות לננטקט מאיפה משתין הדג. נראה שלננטקט לא היה ממש אכפת" (הסופרת מציגה לנו את מקום המגורים של הגיבורה)
כמו ילדה, אני דיי בטוחה שאהבתי בגלל הביטוי "מאיפה משתין הדג" אבל מותר לי.
כמו כן, אהבתי שבומר כונה אלוף הכלבים, נראה לי שהוא ממש ראוי לכך.
אין לי הרבה מה לכתוב, מלבד זה.

סיימתי לפני יומיים, ולקח לי זמן לסדר לעצמי בראש מה מרגישה לגבי הספר.
על הדף הראשון הסופרות מאוד ברורות עם הקוראים- זה ספר שלא חושש לעסוק במיניות (והלוואי והיה קצת חושש), אז אי אפשר לומר שהוטעתי. אבל בעמוד הראשון כתוב "קומדיה רומנטית" והביקורת ב'עברית' משבחות...
ופה המקום להערה קטנה: אי אפשר לסמוך על הביקורות בעברית, מהסיבה הפשוטה, כאשר אנשים משלמים על ספר או חפץ הם נוטים לדרג אותו גבוה יותר מאשר אילו ניתן להם בחינם, פסיכולוגיה אנושית בסיסית; אם שילמנו על מוצר ולא נהננו, נוצר דיסוננס. אז מראש המחשבה מוטה קצת לטובת המוצר מאשר אילו ניתן בחינם- אז מבחינתי, דירוגים בעברית או באמזון אינם מדויקים ואני מורידה חצי נקודה על מנת להתאים את הדירוג)
בכל מקרה, למרות ההתחלה שהבהבה לי נורות אדומים, הספר משך אותי, קצת כמו קריאת הסירנה, מושכת את המלח למעמקי הים. ויש ביטוי כזה, או רעיון של ביטוי- חורבן שאי אפשר להסיט ממנו את המבט, אז ככה. והספר גם סופר קריא.
אז הדמויות- לילי, היפית תל אביבית שתבייש כל היפית תל אביבית אחרת, כיוון שהיא יוצאת מהבית יחפה, בלי בגדים תחתונים עם שמלה שקופה למחצה (מה???) היא לא נבוכה להחצין מיניות (אני נבוכתי במקומה). והיא גם בן אדם טוב , היא טובה לקשישים, אוהבת ילדים. ןבכל זאת משהו בדמות שלה צרם- אולי אפשר לתאר אותה בפשטות כ- manic pixie dream girl.
אדם- פה מתחילה הבעיה הרצינית. לא אהבתי אותו מהרגע הראשון. וזה דיי קריטי בספר שאמור להיות רומנטי. הייתי מתארת אותו כאשמאי זקן, אבל הוא לא כזה זקן, רק בן 44, אבל דמותו דחתה אותי. מין טיפוס עלוב כזה. אפשר להבין, בהחלט שאפשר לאור הילדות וחוויות החיים, אבל לא חייבים לאהוב.
גם הקונפליקט לגבי הרגשות שלו לגבי אבא שלו נפתרו בצ'יק, פתאום הוא ראה את האור ורגשות סוערים של חיים שלמים נרגעו באחת. אוקי.
דבר נוסף, בחיים לא קראתי ספר כל כך מיני וביחד כל כך לא סקסי. זה היה כמו לקרוא מדריך למיניות/גוף האדם, ואפילו אלו יותר סקסים מהספר הזה. דילגתי על עמודים. הייתי צריכה לדלג על כל הספר.
אם לסכם את התחושה שלי לגבי הספר- הלוואי ולא הייתי קוראת, והרגשתי צורך לעשות מקלחת סבון ומים חמים- לנשמה.
דירגתי 2 כי סיימתי את הספר, כי לא הצלחתי להפסיק, אבל באמת שהייתי מדרגת 2-. ההפך מספר פיל-גוד.

הופתעתי לטובה.
קראתי את כל ספריה של סנטר שתורגמו לעברית ועוד כמה שלא, ובאופן כללי היא סופרת אהובה עליי, אבל הספר האחרון שלה "איך לכתוב קומדיה רומנטית" היה מאכזב באופן בלתי צפוי, ולאחריו הגעתי למסקנה שההצלחה של ספריה הפכו את הכתיבה שלה למסחרית יותר, מהירה יותר ורדודה יותר (יעני ג'אנק בוק על משקל ג'אנק פוד- מהיר, טעים בצורה מלאכותית, לא מספק את הצרכים התזונתיים ולא בריא) וחשבתי לוותר על ספריה העתידיים, אלא אם לא יהיה לי משהו יותר טוב לקרוא. אז כשהספר הזה יצא באנגלית, לא התכוונתי לקרוא, אבל כשתירגמו- חשבתי שאולי אם יזדמן לידי ללא צורך בפתיחת הארנק- וכך היה.
אז כן- למרות שנהניתי מהספר, אני עדיין חושבת שהיא הפכה מסחרית יותר ורדודה יותר. אבל כמו תמיד, היא סופרת משעשעת, מצאתי את עצמי מצחקקת לאורך הספר. ובניגוד לספר הקודם- בו לא התחברתי בכלל לדמות הראשית הגברית, פה הוא דווקא היה חמוד (כלומר גבוה, מטר תשעים, איש הצלה, נחמד, אמיץ, חתיך, גברי- כליל השלמות שכנראה יש רק בספרים). גמעתי את הספר בהנאה ואני מתכוונת לפתוח את הארנק כדי לקנות לעצמי את הספר שיצטרף לשאר אחיו- ספריה האחרים של סנטר.
ציון- 3.5 או 3.7.
ציטוטים שאהבתי/צחקתי מהם:
- "אני אומרת לך, אלה קרסוליים קטלניים. הם יכולים לעבוד בסי-איי-איי. את יכולה לנקר למישהו את העין איתם. את יכולה לחתוך זכוכית!"
- (למראה האץ' החתיך בבגד ים) לא היתה לנו הרבה ברירה, לי ולחברות. מי לא היתה מסובבת את הראש בסיטואציה כזאת? אם כבר, היינו כולנו קורבנות תמימים.
- (על הכלב- ג'ורג' ביילי) זה העלה לי לראש תיאוריית קונספירציה שלא שיתפתי עם האץ'. אולי ג'ורג' ביילי עוזר לי. אולי זה הסיפור של הכלב הזה. אולי הוא סוג של כלב שדכן.
-אין לי מושג מהי צורתו של הזמן, אבל נדמה שהמחשבות שלנו נעות בספיררלות, חוזרות שוב ושוב לאותן חידות ולאותו מסתורין שאין לנו עליהם תשובה. אותן שאלות, פעם אחר פעם, והדבר היחיד שמשתנה הוא אנחנו.

התחלתי לקרוא על סמך ביקורות חיוביות. לא סיימתי, הפסקתי בעמוד 173.
הבעיה המרכזית היא שלא אהבתי את הדמויות הראשיות- במיוחד לא את ניק, אבל גם בי לא הזיזה לי כלום ברגש. וכשקוראים סיפור אהבה, צריך לרצות שהדמויות יהיו יחד, לאהוב אותם יחד ולחוד- לא התחברתי אליהם.
חוץ מזה, הספר ארוך מידי 530 עמודים, אין הצדקה. מילא ספר קצר הייתי מנסה עוד, אבל אחרי 173 עמודים - אם לא התחברתי, כנראה חבל על הזמן.
באמת שלא התחברתי לדמות של ניק. ודפדפתי קצת כי רציתי לדעת מה קורה בסוף, וקלטתי כמה דברים נוספים שלא הוסיפו נקודות זכות לניק.