זה מוזר. מישהי שהכרת לפני כמה שנים בחוג בית אצל חברה ואחר כך גם דיברתן לפעמים על ספרים ובאיזה קיץ אחד אפילו חלקתן קבוצת ווטסאפ קטנה של הסעות אל ומהרכבת כי הילדים עשו יחד איזה קורס ופה ושם גם יצא לכן לדבר על זוטות של יום יום ולפעמים קצת מעבר לזה והיום את פוגשת אותה לפעמים בהרצאות או סתם בקניון כשאת הולכת לקנות כמה דברים ששכחת בסופר וכל הזמן הזה את כאילו מכירה אותה אבל לא באמת.
רוני פלומן כותבת על עצמה. גם אם שום חלק בסיפור שהיא מספרת הוא לא המציאות שבה היא חיה, נדמה לי שהיא כותבת על עצמה. יש סופרים כאלה שכל מה שהם כותבים עליו זה הסיפור שלהם, ורסיות משתנות ולא בהכרח מציאותיות של מה שיכול היה לקרות להם. וכשאת קוראת את קודם כל פוגשת את זה שכתב. יש כמה כאלה שאני מכירה היטב בלי שפגשתי אותם. פיליפ רות ואליס מונרו הם רק שתי דוגמאות של אנשים כאלה שכל הסיפור שהם מספרים הוא של היותם. עכשיו, אחרי הספר השני שלה שאני קוראת, הקודם היה "חשפן", אני מרגישה שגם את רוני אני מתחילה להכיר קצת יותר מקרוב. אולי עוד לא ברור לי המקום שמניע כתיבה כזאת, כתיבה שיש בה חשיפה גדולה כל כך וכנראה גם מידה מסויימת של העדר חשש, כי אני לא חושבת שהייתי מעיזה לשים ככה על דפים קבל עם ועולם חששות ופחדים ושדים שהולכים איתי כשהשם שלי מתנוסס מעל הערימה ועוד קורא לשאר האנשים להתעניין בי, לא סתם, אלא תמורת ככה וככה שקלים טיבין ותקילין, אבל את השאלה הזאת אני כנראה אשאל אותה בהזדמנות.
על כל פנים, רוני כותבת על אישה שנמצאת בעשור שבין גיל שלושים לארבעים, גרושה טרייה ואם לילד לא גדול, שחוזרת מגלות בעמק הסיליקון רק כדי לגלות שאף אחד לא באמת חיכה לה כאן, לפחות לא אלה שחשבה שיחכו, ושבמהלך כל השנים בהן שימשה רעיה ואם ותו לא, החיים פה נמשכו, דור שלם של צעירים תאבי מעמד וכסף הצטרף לשוק העבודה וכל החברים שנתקבעו בזכרונה במצב האחרון שבו פגשה אותם, כבר בנו להם קריירות, הקימו משפחות, מפוארות ולא מפוארות והאישה ההיא, הצעירה האמביציוזית שהיא היתה פעם, כבר לא תופסת מקום בעל משמעות בעולמם.
אולי לא חייבים לחזור מחוץ לארץ כדי לעצור מידי פעם באמצע החיים ולבחון את מה שאת עושה, העבודה, האופן שבו את מגדלת את הילדים שלך, היחסים שלך עם ההורים שלך, במיוחד עם אמא שלך, החברים, ההחמצות, אולי בעיקר ההחמצות. או מה שנדמה לך שהחמצת, כי הרי לא תמיד ההבטחות שראית בעיני רוחך היו עתידות להיפרע.
כשהחשבון הזה נעשה בעדינות, בסלחנות, ויחד עם זה בחדות עין של מי שיודעת להתבונן, זה גורם לך להביט בחייך ולתהות אם את רואה נכוחה.
אהבתי את הספר. מאד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
