"הבאת את החומר?"
"בדיוק כמו שביקשת אדוני"
"איזה ספר הפעם?"
יצורים יפהפיים נשלף
"את צוחקת עליי? רומן רומנטי עם נגיעות קיטשיות?" מבט מזועזע
"תנסה"

מותר לחשוב לפעמים שהחיים הם סרט מתח, לא?
אז ידידה שלי הביאה לי לפני כמה חודשים את "יצורים יפהפיים", ומאז הוא נח כמה חודשים טובים על המדף.
הספר עושה רושם ראשוני של ספר קיטשי, דוחה ורומנטי. העלים הוורודים והדרך האפלה, התקציר שנפתח בדיבור על אהבה, ו.. הכול.
כמו שכבר הבנתם אני לא בדיוק מחבב את הז'אנר הזה.
אז למה לקחתי אותו בכול מקרה? כי החלטתי לתת לז'אנר הזה (שנקרא אצלי 'דמדומים ועוד') צ'אנס פעם אחת. וגם בגלל שהיה בכול הסיפור הזה משהו מסתורי שהייתי חייב לפצח.

"כשלינה דוקיין מתחילה ללמוד בבית ספר-" רגע. כולם כאן בטוחים שלינה היא הדמות הראשית? כשאני קראתי את הספר זה היה נראה לי הכי הגיוני שאיתן הוא הדמות הראשית. אפילו שהעלילה מסתובבת סביב לינה, הסיפור מסופר מנקודת המבט של איתן, והקוראים מחוברים למחשבות בראש שלו כול הזמן.
אז איתן חי בגטלין, עיירה אמריקאית ממוצעת וקטנה בדרום ארצות הברית.
כולנו מכירים את העיירות האלה, בעיקר מתוכניות טלוויזיה או סרטים. המקומות הנידחים האלה שבהם כולם עסוקים ב (סליחה על הביטוי) תחת אחד של השני, ומרכלים על כול דבר שזז, מרוב שעמום וקנאה.
הוא מרגיש לא שייך לשם, הוא לא רוצה להיות חלק מכול זה. אבל כזה הוא, ובינתיים הוא לא יכול לברוח מזה.
כשתלמידה חדשה, לינה, מגיעה לגטלין, כול תשומת הלב מופנת אליה. כולנו יודעים שתלמידה חדשה במקרה כזה, חייבת להפוך למלכת השכבה, או למנודה. עצוב עד כמה החברה קשה ואכזרית בימינו.
לינה מקוטלגת מהרגע הראשון, אפילו לפני שראו אותה- למנודה. ולמה? בגלל שהיא האחיינית של מייקון, המתבודד המשוגע (כן בטח, משוגע).
אבל איתן לא זורם עם החברה, הוא מזהה בה משהו שונה, ומחליט להתעקש עד שהוא יגיע אליה. ללב שלה. ברגעים שאני כותב את הביקורת אני מופתע מעצמי שבאמת קראתי את הספר הזה
אחרי הרבה עבודה קשה הוא מגיע אליה. ומגלה עולם שלם שלא ידע עליו. מגלה שהסתירו ממנו כול כך הרבה דברים.
במשך הזמן האהבה ביניהם מתפתחת, והם מתעלמים כמעט לגמרי מכול הסימנים המראים שהאהבה שלהם מקוללת, אהבה שלא נועדה להתממש.

בספר אנחנו נחשפים לעולם פנטזיה שלם, ומסובך, מאוד מסובך. העולם הזה משתלב בהיסטוריה, שאיכשהו מתקשרת גם למלחמת האזרחים. הכתיבה מדהימה, היו רגעים שגרמו לי לעצור את הנשימה, והרבה רגעים מצחיקים.
אבל יותר מהכול- הספר הזה מעניין. בשתי מילים- מעניין בטירוף. לא היה רגע משעמם, דבר שלא קורה בהרבה ספרים.
איך אפשר להשתעמם עם כול הפרטים האלה? עם כול הדמויות והעלילה הזאת?
העלילה סוחפת ולא עוצרת לרגע, הדמויות עמוקות מאוד, ומאחורי כול אחת ואחת עומד סיפור שלם.

אז אי אפשר להגיד ש"יצורים יפהפיים" הוא הספר הכי מקורי שראיתי, אבל הוא הרומן הכי יפה שקראתי.

"בדידות היא לחבק את האדם שאוהבים, בידיעה שאולי לעולם לא תחבקו אותו שוב".

אזהרת ספוילרים קלים

לאחרונה הגעתי למסקנה שסופרות פנטזיה כותבות את הדמות הראשית שלהן לפי איך שהן היו רוצות להיות בעצמן. טוב, בעצם, לא כל הגיבורות האלה מושלמות לחלוטין באופן סופי ונחרץ, אבל כן, יש איזו תחושה עמומה שהסופרת מעצבת את הדמות לפי המראה, ההתנהגות והכישורים שהיא רוצה שיהיו לה או לפחות רצתה שיהיו לה בגיל 16- עובדה שרוב הגיבורות האלה מתנהגות כמו נשים לכל דבר וממש לא כמו מתבגרות (להוציא אולי את קאסיה מ"הבחירה", שמתנהגת כמו בת 11 מעצבנת במיוחד וגם זה בחסד).

אבל כאן, לשמחתי, העובדה הזו שימחה אותי בהיעדרה.

נכון, אפשר לראות שדווקא נשים כתבו את הספר, לאור התיאור המפורט של הבגדים של לינה- כשגיבור הספר הוא בן, למען השם!
אני יודעת שזה נשמע סטריאוטיפי, אבל כמעט אין סיכוי שמישהו בן 16 ישים לב שחברתו לובשת מעין שמלת-טוניקה שחורה עם תחרה שגרמה לצבע העיניים הירוק והייחודי שלה לבלוט, מגפיים צבאיים מרופטים אבל יפים, מעיל ארוך עם חגורה נקשרת מאחור, עגילים כסופים, שרשרת תליונים ושיערה הסתלסל על גבה בבקבוקים שחורים, וזה ביום הראשון כשהוא סתם רואה אותה במסדרון.

אבל חוץ מזה, לינה נשמעת באמת כמו מתבגרת- לפחות יותר מאשר גיבורות אחרות. היא מעט נוירוטית, קצת היסטרית, ומפחדת להיות שוב התלמידה הדחויה והמוזרה, ואכפת לה מה חושבים עליה, ולא כל משפט שלה הוא "שנון" ו"חכם" ומתחכם ועמוק והו כה דרמטי, כמו שנהוג בכמה וכמה ספרי נוער. היא באמת נשמעת אמינה- לא כמו סופרים שיצאה להם דמות מושלמת מדי, אז הם החליטו פתאום לתת לה התקף זעם כדי שהיא לא תהיה לגמרי מרי-סו. אלא היא באמת כמעט נערה אמיתית בת 16, עם יתרונות וכישרונות ועם חולשות, כמו שאר הדמויות- ומאוד מצאה חן בעיניי היכולת הזו לדייק ככה באמינות של דמויות. במיוחד כששתי סופרות כתבו יחד את הספר, דבר שנשמע דווקא כמו מתכון למריבות וקטנוניות, מה שבוודאי לא עושה טוב לתוצאה הסופית. אבל הנה ההוכחה שאפשר.


ועכשיו לעלילה.

הספר מאוד מקורי לדעתי; הוא משלב גם פנטזיה, וגם ביקורת חברתית מאוד רלוונטית.
לגבי הפנטזיה: הרעיון חמוד מאוד ומקורי- סוף סוף הבת היא זאת עם כוחות העל או מה שלא יהיה!- שכתוב בצורה חכמה ומאוד מעניינת, לא דמיוני בצורה מופרכת, עם מעט קטעים קצת מוזרים מדי-אבל סך הכול כתוב טוב וחכם, לא מפוזר והזוי כמו שקורה לפעמים.

אבל לגבי הביקורת החברתית יש לי הרבה מה להגיד.


אני גרה במקום שקצת דומה לגטלין, העיירה שבה מתרחש הסיפור. לא זהה לגמרי, אבל יש חלקים שדומים באופן חשוד. זאת עיר בהתהוות, עם כל הריכולים וההתעסקות באנשים אחרים של מקומות קטנים יחסית, והיא מאוד מאוד אמריקאית.
ליתר דיוק, ברוב המקומות בה אתה מרגיש כאילו הטיסו אותך לשכונה אמריקאית בורגנית טיפוסית, עם בתים פרטיים ענקיים וחצר גדולה שמקיפה את הבית ואנשים ברחוב שמדברים אנגלית והכול. אנשים יצרו לעצמם כאן אמריקה קטנה. בגלל כל זה, אני יודעת להגדיר מה נחשב אמריקאי- באוכל, בלבוש, בדיבור- ואני יכולה לגלות אם אתה כזה עוד לפני שתפתח את הפה. אני חושבת שהמשפחה שלי היא באמת במיעוט של האנשים כאן שאין להם אפילו אזרחות באמריקה, שגרה בבניין, ושלא טסה לחו"ל מדי פעם לבקר את המשפחה.
ולכן, כשקראתי את התיאור של גטלין, המחשבה הראשונה שלי הייתה "וואו, אתם בטוחים שלא כתבתם את זה על השכונה שלי?", כי זה הזכיר לי כל כך הרבה דברים שיש גם פה.

למרות זה, המקרה של גטלין קיצוני יותר, בגלל התקיעות בעבר והחטטנות האינסופית והשנאה הלא-מוסברת ללינה. אני חושבת שכל הבעיה נוצרה כי האנשים שם פשוט היו צרי אופקים, פחדנים וטיפשים, שלא מסוגלים לקבל משהו אחר, או לפחות מסכימים שהוא יהיה בחברתם רק כדי שיהיה להם על מי לרכל.
אני חושבת שגם האיזכורים החוזרים של הדמיון לספר "אל תיגע בזמיר", אומרים שתמיד תהיה פה גזענות, תמיד תצטרך להילחם באנשים טיפשים ותקועים. גם אם יש לך כוחות על ואתה יכול לפוצץ את כולם (במקרה בטעות בכוונה).

*****

"יצורים יפהפיים" הוא ספר שאמנם מלא בסודות אפלים ושנאה עיוורת, אבל הוא מצליח להיות גם כיפי וזורם ומצד שני לא דבילי וקליל. הוא אולי ספר שמיועד בעיקר לבנות, אבל לא כי הוא תבניתי וצפוי ואידיוטי- פשוט כי יש במרכזו סיפור אהבה ואובר-תיאורים של המראה של לינה.
אבל סך הכול, הוא ספר מתוק ומקסים שכיף נורא לשקוע בו כמה שעות ולשכוח מהכול. כזה ש- עם כל הקלישאה- מתכרבלים איתו בחורף מתחת לפוך עם משהו חם ומתוק, ונהנים גם מהקיטש שבו. מין ספר חורפי כזה.

"אין בנמצא מידה טובה שהרכילות אינה יודעת לכלות." (המלט)

"החשכה אינה יכולה לגרש את החשכה, רק האור יוכל לה.
השנאה אינה יכולה לגרש שנאה, רק אהבה תוכל לה "

מרטין לותר קינג

לאחרונה לא היה לי ממש חשק לקרוא,כל מה שקראתי לא עניין אותי , ואפילו הפסקתי ספר באמצע -דבר שלא קורה כמעט בעולם שלי.
לא הצלחתי למצוא ספר שירתק אותי ויגורם לי לקרוא בכל מקום (אפילו בזמן העבודה),או בכל רגע פנוי.

מאחר ואני בחורה של הרגלים , תמיד חייב להיות לי ספר בתיק ,למרות חוסר החשק , ניגשתי לאחד המדפים וחשבתי מה אולי יעניין אותי.
המבחר עצום מחכים לי המון ספרים חדשים על המדף אבל באותו בוקר לא היה בא לי על כלום, היד שלי נשלחה לכיוון הספר יצורים יפהפיים(באורך קסם אפילו אם תרצו)ושלפתי אותו ושמתי אותו בתיק .

אני שמחה שעשיתי זאת !
הספר עורר בי עניין והתרגשות .
כמעט ולא הצלחתי לגרום לעצמי להפסיק לקרוא כדי להתרכז בעבודה(שכידוע משלמת עבור כל הספרים שלי >.< )
וכך העברתי את כל אתמול בצפייה שהיום יסתיים , ושאגיע כבר לאוטובוס ואמשיך לקרוא ...
והיום במקום להתרכז בהסכמי שירות , אני יושבת וקוראת
רק עוד פרק , ועוד פרק וכך סיימתי את הספר ...

העלילה של הספר מקסימה ,

איתן וייט גדל בעיירה שכוחת אל שבה הכל קבוע מראש ,
אין דבר חדש
בעירייה היו שני סוג אנשים "הטיפשים והתקועים"
אלה שחייבים להישאר , או אלה שטיפשים מידי לצאת ממנה .

אמא של איתן נפטרה כשהיה צעיר ומאז אבא שלו איבד את עצמו לצער ונעל את עצמו בחדר הספריה שם הוא עסוק בכתיבת ספר .
איתן גדל בעזרתה של אמה , עוזרת בית בעלת כישרון לקרוא בקלפים ולגלות את העתיד שמושלת בבית ביד רמה .

העלילה של הספר מתמקדת באיתן שהוא הגיבור , ולינה דוקיין שהיא קרובת משפחה של מייקון מלכיצדק רייבנווד התמהוני של העיר -שלא יצא מפתח ביתו כבר תקופה כה ארוכה שהתושבים אינם זוכרים איך הוא נראה.
לינה עברה לביה"ס וכמו כל עירייה קטנה ושכוחת אל היא הפכה לנושא שיחת היום .
כל הבנות "הנחמדות "החלו לרכל עליה שהיא מוזרה כמו דודה ,כל הבנים ניסו לראות אותה כדי להחליט עם היא שווה או לא .בהיותה שונה משאר הבנות(לא נולדה בעירייה ומתלבשת בצורה שונה) - היא הפכה להיות מטרה ללעג ,
הבנות השמיצו אותה ורפדו אחריה .
איתן חש קשר ללינה מהתחלה ,ולמעשה אף הבין שהיא הבחורה שבחלומות שהטרידו אותו.
וכך הקשר שלהם החל , בתחילה הם ידידים ואיתן מגלה כי ללינה יש סוד
וכך סיפורנו מתקדם , לינה ואיתן מנסים למצוא דרך להתגבר על הסוד , ובתהליך מתאהבים :)

אני לא רוצה לחשוף יותר מידע כי אני רוצה שתקראו ותחוו את הפליאה של הספר בעצמכם


אחד הנושאים שאהבתי בספר הוא קבלת השונה או במקרה הזה
אי קבלת השונה .
אני מניחה שבעיירות קטנות מאוד קשה לקבל שינויים .
אבל!זו ממש לא סיבה להתנהג בצורה נבזית ולהתנכל לאחר.
התושבים בעיירית גטלין הם צרי אופקים ואני בטוחה שהמצב הזה קיים עדיין ,שבו אם אתה מעז להיות שונה , או שנולדת במקום אחד אתה לעד מסווג כחריג ולא ראוי ליחס .

הסופרת הטיבה לכתוב על הנושא , וממש הרגשתי את הריחוק והכאב שלינה עברה . ממש ציד מכשפות .

כמו כן אהבתי את השילוב של חיי היום יום עם עירוב של קסם ופנטזיה .
גם אנשים שלא אוהבים פנטזיה יכלו להתחבר לספר :)

קצת על הדמוית :)

איתן - נאמן לעצמו וללינה , לא מוכן לתת לעירייה הצרת אופקים בו הוא חי לנהל את חייו.הוא מחליט ללכת בעקבות גורלו ולהיות עם לינה .

לינה - מנסה לשמור על עצמה תוך כדי שמירה על הסוד שעומד להכריע על מהלך חייה אך בתוך כל ההמולה מנסה עדיין לחוות חיים נורמלים של נערה מתבגרת.
היא רוצה להתשתלב ,היא רוצה להתנהג כמו בת עשרה טיפוסית .
לינק - החבר הכי טוב של איתן עומד לצידו כל הזמן.
הוא מצחיק משעשע ומעלה חיוך על הפנים :)

מייקון - דודה המבודד של לינה , בהתחלה לא ברור אם אוהבים אותו או לא , אך ככל שהעלילה מתקדמת יותר כך אוהבים אותו יותר .

אמה- אני חושבת שהיא אחת הדמיות שיותר אהבתי , אישה שמתעסקת בעל טבעי אך עדיין דואגת לשמור על איתן בחירוף נפש.היא יכולה להשתיק כל אחד במבט , ודואגת לפזר קמעות בכל פינה .


הספר באמת מהנה , ואני חושבת שניתן ללמוד ממנו לכבד את השונה .. ולא להתנהג כצרי אופקים (זה דרך אגב לקח לחיים )
הספר אכן ממולץ , ואני מקווה שהספר הבא שקרא ישתווה אליו .

הספר נתן לי השראה לכתוב שיר ,
מקווה שתאהבו אותו
הירחים /מיאקה

שישה עשר ירחים ,
מנגינה מוכרת הם שרים.
שישה עשר ירחים
את גורלי הם מכירים.
מחכים ,מתבוננים ,
שחורים ואפלים.

שישה עשר ירחים ,
לגורל הם קוראים,
שישה עשר ירחים
את העתיד הם יודעים .
צופים ובוחנים,
אך אינם משפיעים.
שישה עשר ירחים,
לנשמתי הם מחכים


אז קדימה למה אתם מחכים , לכו לקרוא את הספר !

ספר מדהים.
פשוט עצוב לראות מה אני מרגישה אחריו, אני מרגישה ריקה, צמאה לעוד, משותקת אחרי המידע שהספר העניק לי.
מדהים, פשוט לא יכלתי לעצור לרגע, המילים כישפו אותי, שאבו אותי לתוך הספר, ואולי הן אפילו ליחשו אותי.
כן, ליחשו, לא המצאתי את המושג הזה, זה פועל מתוך הספר.
אני מרגישה חלולה, כאילו שהדבר היחיד שיוכל לספק אותי עכשיו זה ספר המשך, מדהים ומרתק כקודמו.
אבל בואו נישאר בהווה, הספר מדהים ומרתק, כל מילה במקומה, אני פשוט לא מסוגלת להירגע מתחושת התדהמה שקיבלתי מהספר, קאמי גרסייה היא מחברת נהדרת, אני בטוחה שאני אשמע את הספר שלה שוב על רבי מכר רבים כל כך. הכתיבה הייתה מחשמלת, הרגשתי צמרמורת כמו שלא הרגשתי ממזמן, צמרמורות אני מקבלת מספרים טובים, ואני אוהבת את התחושה בגלל שאני מקבלת אותה מהמילים, ככל שהן יותר טובות, ומתאימות אחת לשנייה, ככה אני יותר מצטמררת.
ספר מדהים, הפכתי בשניות להיות בין המעריצות הכי נלהבות שלו, מומלץ לכל מי שאוהב סיפורי אהבה, ואוהבי פנטזייה כנראה יאהבו את הספר גם כן.

אזהרה- זו היא הביקורת הסוג-של-קולטלת הראשונה של סונואו פוקס. סנואו פוקס אינה תישא באחריות על תוצאות ונזקי ביקורות זו או השפעותיה. חובבי יצורים יפהפיים למיניהם, אנא הישמרו לכם.

טוב אם יש ספר שחששתי לכתוב עליו ביקורת באתר זה הספר הזה. כי כשנכנסתי הנה ראיתי את כול הביקורות המשבחות על הספר הזה וחשבתי שאראה מהבררניים האלה שהולכים נגד הזרם וכאלה דברים. אני חושבת שעכשיו אני מוכנה לבקר את הספר הזה, גם כי שמעתי על עוד אנשים שלא אהבו את זה וגם כי לא נראה לי שבאתר הזה מבקרים אנשים על הדעות שלהם.


אז בכותרת של הספר הזה טמונה המילה "יפהפיים" או יפהייפה. טוב הספר הזה בהחלט לא כזה, אבל גם לא ההפך ממנו- זוועתי. לא, הספר הזה הוא יותר בסגנון של... סביר? (כן לא סימן שאלה. סביר).

כמו שנראה לי שרבים רשמו פה בעבר, ספרות הפנטזיה לנוער בימינו, לפחות רובה, מתאפיינת בדבר אחד: רעיון טוב, ביצוע נורא. ולפעמיים אם לא תמיד שמים אהבה או אפילו משולש אהבה שהפך למאוד פולפארי לאחרונה בלי הרבה סיבות לכך. אז זה תקף גם בספר שלנו.

נתחיל מהדבר הראשון ששמתי לב אליו בספר: האורך.
לי אישית, אין בעיה עם ספרים ארוכים כל עוד הם לא נמרחים. לדוגמה, הספרים של הארי פוטר ארוכים יחסית (חוץ מהראשונים) והם שווים את האורך שלהם.
אבל בספר הזה, חהחה, זה לא שוה בשיץ כל האורך הזה. נראה לי שהסופרות, שאחת מהן יכלה לחשוב קצת בשיקול דעת לגבי האורך הזה, פשוט חשבו: "בוא נמרח לנו ספר. להלהלה. בוא נתאר עוד התמזמזויות שלהם בבית הספר על לוקרים, כמה הם רוצים להיות נורמאליים, עוד שיטוטים מיותרים בספרייה עם תיאורים כושלים בעליל. אוי, כל כך כיף למרוח. בא לי למרוח שוקולד על לחם מכל המריחות שעשינו כאן. גם לך מרגרט?" "הו כן בשמחה תני לי להביא את הסכין ופרוסות הלחם."
יופי, בזמן שהן מרחו להן שוקולד על לחם, אנחנו התבוססנו כאן בספר ארוך מדי. היינו שמחים להר של פרוסות לחם עם שוקולד כפיצוי.
אז כן, הן פשוט מרחו פה הכל כמו שוקולד למריחה שנמרח על לחם. יותר מידי שוקולד זה לפעמיים רע, תאמינו לי, יש דבר כזה. הן לא יכלו לקצר או לתת תיאורים הולמים שיקלו עליי ועל שאר הקוראים את הקריאה, אלא רק חשבו על ספר שיהיה ארוך במיוחד ויעשה אשליה שקרה משהו במשך 200 עמודים חסרי תוכן בעליל. אז כן הם יכלו להוריד מ-100-200 עמודים. ואז הספר הזה אולי היה יותר מספק. אולי.

ואל הדמויות שהן בעצם דמויות-לא דמויות מרוב חוסר האיפיון שלהם:
הדמות הראשית שלנו, אית'ן, הוא פשוט דמות רכיכתית. לי אין בעיה עם דמויות חלשות או רכיכתיות, לפעמיים אני ממש אוהבת אותן (ראו פיטה ממשחקי הרעב), אבל שהדמויות הן לא רק רכיכתיות אלא גם חסרות ב(מחפשת את המילה. הא כן!) א-י-ש-י-ו-ת-!
אז אית'ן הקטן שלנו הוא פשוט מורכב מרחמים, ועוד רחמים עצמיים.וגם מעט אנוכיות לפעמיים ועוד. פשוט אי אפשר להתחבר עם הדמות הזו, עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי.
אז לדמות ראשית חסרת אישיות וחלשה, חיברו דמות נשית חסרת אישיות לא פחות ממנו אם לא יותר אבל קצת (דגש על הקצת) חזקה יותר ממנו. איזה זוג יונים מקסים!
יש משהו בלינה שאי אפשר שלא לסבול. היא פשוט דמות מעצבנת. ומעטות הדמויות שאני אומרת שהן מעצבנות בספרים. היחדיות שאני זוכרת עכשיו זה בן מהגל החמישי (הספר מעולה לא לדאוג, הוא אולי החיסרון היחידי בו. ספר מאוד מומלץ) וטריס ופור ממפוצלים (שקט אוהבי מפוצלים אין לי כוח להתווכח). אז כמו שאמרתי, לינה הנכבדת נכנסת לרשימה הזו.
היא חסרת אופי כמו שאמרתי, חסרת מחשבות או עצמאיות ופשוט (סליחה על המילה) מטומטמת. מה יש לי לומר עוד?
אז את כל הדמויות לא אהבתי חוץ משתיים שהן בעצם הדמויות האפלות יותר... זאתי שמוצצת סוכריה על מקל כל הזמן ששמה לא זכור לי (נראה לי ריילי אם זיכרוני לא מטעה אותי) ומייקון (את שמו גם לא זכרתי עד שהסתכלתי שוב על התקציר).
תמיד יש דמויות אפלות שהסיפור שלהן כזה טוב שרק משתוקקים לראות אותן ולקרוא עליהן (וולדמורט, סנואו ולא עולים במוחי עוד) כי יש את הנבלים האלה עם סיפורי הרקע הטובים שכמו שאמרתי פשוט כיף לקרוא עליהם (כן, למי שתהה סיפורי הרקע של דופנשמירץ בפיניאס ופרב היו אחד מהקטעים האהובים עליי בסדרה). הסיפור של השניים האלה נכון גם כאן, ובייחוד על ריילי.
היא לא חסרת אישיות. היא לא מוצגת כמושלמת ולא שואפת להיות כזו. היא דמות חצי אפלה/רעה טובה. והיא היתה בין הסיבות היחידות שהמשכתי לקרוא את הספר הזה.

ולכתיבה:
מאוד לא זורמת כמו שאמרתי. חשבתי שאם יהיו שתי סופרות זה אולי יעלה את רמת הכתיבה, אבל קיבלתי יותר כתיבה של חצי-סופר. הרגשתי איך אני זועקת למשטרת הכתיבה בזמן שאני קוראת.

ועוד דבר שהוא בונוס קטנטן במיוחד לספר הזה זה הכריכה שהיא פשוט יפה (הספר השני עם כריכה יותר יפה וסיפור יותר גרוע. מה קרה לגורלי?)
ולסיפור הקצר עליי ועל הספר:
את הספר הזה קניתי בשבוע הספר לפני שנתיים. הכריכה, עם התקציר המעולה נראו כל כך טובים. ואז ראיתי שם את ההמשך לידו. ואחרי התקצירים המבטיחים של שני הספרים האלה לא יכולתי להתאפק וקניתי את שניהם.
זה היה הספר הראשון שקראתי מאלו שקניתי. ההתחלה שלו היתה מעולה. באמצע היתה לי פעילות של שנת בר מצווה שקראתי שם את הספר משיעמום ואז מישהי שהיא הדבר הקרוב ביותר למישהי שקוראת ספרים בגילי בקיבוץ, כבר הזהירה אותי. אמרתי "מה פתאום? זה ממש מעולה בנתיים!" וכעבור כמה ימים הבנתי למה היא התכוונה. נטשתי את הספר הזה ועברתי לספרים אחרים (כגון ביטרבלו שבאמת היתה שווה את מספר העמודים שלה) והספר הזה המשיך לפקוד את מכתבתי, עד שהתייאשתי וקראתי אותו עד הסוף עם עוד כמה הפסקות ייאוש קטנות באמצע. אז הספר השני עדין מחכה במדפי הספרים שלי, מחכה שאגע בו ואפתח את העמודים שלו. אבל אחרי הטראומה שלי עם הראשון, לא היה לי כוח ורצון. ובגלל הספר הזה חברים, יש לי שריטה של קניית ספר ההמשך עם הספר הראשון. תמיד שאני רואה ספר ראשון עם הספר השני לידו ושניהם עם תקציר מעולה, עולה בי המחשבה האפלה "תיזכרי ביצורים יפהפיים... תיזכרי.." ואז אני מוותרת. זה כאב לי באינקרסרון, שאני עדין מתחרטת שלא קניתי את השני יחד איתו ובכאוס מהלך. אבל הצלחתי להתגבר.

זה הספר השני שאני מתלבטת בנוגע לכוכבים שלו (עדין יש לי חרטות בנוגע למכתבי אהבה למתים). אני מתלבטת בין שלוש לשני כוכבים. נראה לי שאלך על שלוש, כי הסזיום והפתיחה היו טובים וכמו שאמרתי, הספר היה סביר, באמצע.

אז אני נותנת קרדיט לזשל"ב ולאוונג'לין על המשפט הבא (אני אוהבת לתת קרדיט אם זה נכון), אז קריאה מענה.
לא יפהפייה, לא זוועתית ואולי גם לא סבירה. מענה.

בזמן האחרון יש לי רצף של ספרים טובים. מי אני שאתלונן.
אתם יודעים? כל יום הערכתי לממלכה המופלאה של הקסמים הנקראת "אינטרנט" גדלה. אתמול, כשסיימתי את הספר, נשארתי עם תחושה חזקה שאני צריכה המשך. כאן. עכשיו. מיד.
אז מה עשיתי? מה כל אחד היה עושה. בדקתי אם יש המשך, אם הוא כבר יצא, אם הוא כבר תורגם - איפה אני עומדת.
תוך 10 דקות חיפוש מצאתי את העובדה שיש ספר המשך, את שמו (אפלה יפהפייה), את זה שהוא כבר בבית הדפוס ויגיע לחנויות בזמן הקרוב (הידד!), את זה שבסדרה המקורית יש כבר 4 ספרים, את זה שמתוכננת (או שכבר יש, אני לא בטוחה) סדרת המשך על לינק ורידלי, שתיקרא "יצורים מסוכנים", את זה שכבר יצא סרט על פי הספר, וגם - חכו לזה - את ה"לפני כן" ואת הפרק הראשון של אפלה יפהפייה! (היפ הוריי? בהחלט כן!!!)
אני אוהבת את האינטרנט :)

דבר אחד יש לי לגבי הכריכה - מרחוק, חשבתי שאלה פרחים אמיתיים. כאלה שפורחים על העצים שברקע. אכזבה קטנה כשגיליתי שזה סתם עריכה.
אבל לא אכזבה מספיק גדולה! זה כזה ספר אדיר ^_^

אז כמו שאמרו לפני, ובטח גם יגידו אחרי - זה ספר שמהתחלה די מועד לכישלון. סיפור אהבה על-טבעית, יש פה מישהו שלפי התיאור חושב שזה טוב?
וכתבו אותו שתיים! בדרך כלל זה אף פעם לא יוצא טוב. אני וחברה שלי ניסינו לכתוב קצת ביחד כשהייתי בכיתה ו'. אנחנו אומנם לא רבנו, אבל יותר עשינו צחוקים ושטויות מאשר לכתוב באמת. לא עבד.
הדבר היחיד שגרם לו להישמע שונה - גיבור בן. שינוי לטובה. אבל גם ככה זה ספר טוב.

עלילה:
איתן, בחור שאמא שלו מתה קצת פחות משנה לפני האירועים, גר במקום הכי נידח ופרימיטיבי, משתוקק לעזוב. ביום הראשון של הלימודים פוגש בלינה - ילדה חדשה.
חדשה אמרתם? בטוחים? זה לא ייתכן. בגטלין אין חדשים. כולם רק מתים לעוף משם, לא לבוא לשם. היא בטח משוגעת.
משוגעת אמרתם? מצחיק. היא האחיינית של המתבודד המוזר של העיירה. מתבודד זה מילה קטנה, אף אחד לא ראה אותו אי פעם.
אבל איתן אף פעם לא חלם עד כמה הוא באמת שונה. עד כמה לינה שונה. (נכון שזה נשמע מזה קיטשי? אבל זה באמת לא! טוב, אולי קצת, אבל זה לא כזה משמעותי...)
ואם כבר הזכרנו את זה, בתחילת הספר איתן חופר על כך שכולם רוצים לעוף מגטלין, אבל בהמשך אנחנו לא רואים שום הוכחה לכך.
זה לא הספר הראשון שה קורה, ואני שונאת את זה. כדי להישמע דרמתים רק עוד קצת, הסופרים מכניסים בהתחלה כל מיני דברים כאלה, ולא טורחים לאמת אותם. אם כולם כל כך רוצים לעוף, אז למה זה לא נראה ככה? למה כולם נראים גאים בעיירה שלהם, וגברת לינקולן ואשר וכל האחרות מתאמצות כל כך להחיות אותה?
כתוצאה מכך נוצרת הרגשה שאין התאמה בין מה שאיתן מרגיש למציאות. אולי זו הייתה הכוונה, אבל משום מה אני סקפטית :/
אבל למרות החיסרון הזה, אני פשוט לא מסוגלת להוריד לספר כוכב. לא מתחשק לי לקטוע את רצף הספרים הטובים? כן, אולי זה זה.

דמויות:
איתן - הדמות האהובה עליי. בן 16, גר בגטלין, כדורסלן, מקובל בין החבר'ה בתיכון, קורא ספרים בזמנו הפנוי בלי שאף אחד יודע. בחור די עמוק, נחוש, צלול, מודע לעצמו ויודע מה הוא רוצה וכיצד להשיג את זה. החלום הגדול ביותר שלו זה לעוף מהעיירה הקטנה והפרימיטיבית ולצאת לעולם הגדול. ניו יורק, אלסקה, פריז, לוס ווגאס, לונדון, הולנד - העולם. אמא שלו מתה, כמו שאמרנו, ואבא שלו מסתגר מאז בחדר העבודה שלו ולא יוצא משם אלא כמה דקות בכל יום. מי שמגדלת את איתן בפועל זאת אמה.
אמה - שגידלה גם את אביו של איתן, שזקנה יותר ממערכת חיילי הדרקון, ששונאת את שאר בנות העיירה, שאוהבת לבשל, שמאמינה באמונות תפלות, קוראת בקלפי טארות, מכינה קמעות הגנה - שיש בה הרבה יותר ממה שחשבנו (וזה לא בדיוק ספוילר).
לינק - החבר הכי טוב של איתן. סיידקיק טיפוסי? סוג של, אבל לא בדיוק. חברים מגיל צעיר, דבר לא ישבור את הקשר ביניהם. לא בנות, לא ילדים אחרים, לא חרמים, לא קשיים, לא עולמות אפלים וקסומים שאף אחד משניהם לא חלם עליהם - דבר. החבר שכל אחד היה מאחל לעצמו. הוא מצחיק, חמוד, חולם על להקת רוק ואפשר לראות שהוא לא כמו שאר הבנים, אבל גם לא כמו איתן. הוא מאמין באור שבבני אדם, בטוב שבהם, הוא אופטימי ונדיב ואדיב ולא שופט מהר מדי אנשים והוא תמיד מזכיר לי דובון איכפת לי ^.^ אה, ואמא שלו כלבה. גם הוא חושב ככה, רק שהוא קורא לה "מרשעת". אני לא נכנסת לפרטים הקטנים.
לינה - מלחשת (זה לא ספוילר, המונח הזה מופיע בהקדמה), בת 15 רוב הספר (חוץ מהפרקים האחרונים. מוחעחע), אוהבת את איתן - יותר נכון מאוהבת. היא (וזה כבר יכול להיחשב סוג של ספוילר הכי קטנצ'יק בעולם כולו, אבל בכל זאת) ספוילר מופיעה בחלומות של איתן כבר חודשים, מאז שאמא שלו מתה, וגם הוא מופיע בחלומות שלה. סוף ספוילר האהבה ביניהם חסרת גבולות. גרה עם דודה, מייקון, אף פעם לא היה לה חבר בן אנוש, תמיד מתקבלת ב, נו, לא כל כך נעים בבתי הספר שהיא עוברת אליהם. גם בבית הספר הזה זה לא שונה, וכולם צוחקים עליה ומחרימים אותה. רק רוצה להיות ילדה רגילה. אבל היא לא רגילה. יש עליה מעמסות שלא כל אחת תוכל לסחוב. מגיל קטן היא חיה עם הידיעה ש... אבל לא חשוב, אני הרי לא מספיילרת :) אבל ביום ההולדת השישה עשר שלה, הכול הולך להשתנות... מוחעחע!
ואם כבר מדברים, יש משהו שלא הבנתי לכל אורך הספר. הם אומרים את המושג "שישה עשר ירחים" ומתכוונים לשש עשרה שנים, כמו מילה נרדפת. אבל - שישה עשר ירחים זה שישה עשר חודשים, לא שנים. המתרגמים טעו? הכותבות? כי זה פשוט ממש מבלבל כשאומרים ששישה עשר חודשים = שש עשרה שנים. זה לא הגיוני ולא נכון! קיפול הזמן! טעות! טעות!

ויש עוד. סיפור אהבה בתוך סיפור אהבה.
אני לא בטוחה שאני אמורה להגיד את זה, אבל זה משהו די קטן, ובכל זאת - מי שרוצה לקרוא את הספר ועוד לא קרא, כדאי לכם לוותר על השורה הבאה ולהיזהר מאוד כי כאן עוברים ספויילרים! האח של הסבא רבא-רבא-רבא-רבא של איתן, והסבתא רבא-רבא-רבא-רבא של לינה היו ביחד. זה כל כך מתוק :) סוף ספויילרים

ובכללי - סיפור אהבה טוב, יפה, כמו שצריך. עלילה מפותלת, קצת דמעות, קצת צחוק, מסתורין, סכנה, ודמויות אנושיות בעליל.
רוצו לסטימצטקי - או צומת ספרים, מה שאתם מעדיפים - וקנו את הספר הזה. מה גם שעוד מעט יוצא השני, אז בכלל! לא תתחרטו D:










דרך אגב, כמה עצוב זה לרצות להתחתן עם דמות מספר?

~התרעת ספוילרים~


אני קוראת את שני העמודים האחרונים בספר, בעוד באוזניות שלי מתנגנת מנגינה שמעריצה של הספר הלחינה לשיר "שישה עשר ירחים". אני אובססיבית באופן מוחלט כלפי הספר. זה לא סימן טוב במיוחד.
אני מתעמקת במילים ומנסה להבין מעל ומעבר למה שהן מסמלות בספר, אולי אפילו למשוך קצת זמן לפני שהכל ייגמר.
והנה, בלי שאני שמה לב שני העמודים האחרונים נגמרו והדף היחיד שנשאר היה דף התודות.

***

בספר מסופר על איתן וייט ולינה דוקיין שמוצאים אחד את השני בעיירה קטנה בדרום בשם גטלין.

מדי לילה, חולם איתן על נערה שניסה להציל- והיא פשוט נקרעה מבין ידיו.
זה היה חלום שגרתי למדי, גם אם משונה, אבל יום אחד איתן מוצא באייפוד שלו שיר שהופיע משום מקום.
"שישה עשר ירחים".

לינה היא האדם הכי פחות נורמלי בעולם שמישהו יכול לפגוש.
אף אחד לא מגיע לגטלין, וכולם רק מנסים לצאת. היא נעשית הנערה המוזרה והדחויה. ואז היא פוגשת את איתן.

***

הלוואי שיכולתי להסתובב ליד כביש 9, כשאיתן היה בדרך הביתה, ולראות איך איתן כמעט דרס את לינה ואיך הם רבו בגשם ונכנסו למכונית נוטפי מים. הלוואי שיכולתי לחיות מחדש את הרגע הזה בספר. ולמען האמת- הייתי רוצה לחיות מחדש את כולו.
רציתי לראות את לינה כשהיא יצאה מהמכונית וחייכה אל איתן.
מי היה מאמין שמקום כמו כביש מספר 9 יהיה מקום כל כך חשוב בשבילי? אלה רק מילים, אחרי הכל. המילים יצרו את הקסם.

מעכשיו, אני אתייחס ברצינות רבה יותר לריחות הרוזמרין והלימונים.
***

לימונים שרופים.
ריח אש.
ליקוי ירח.

יש לנו כאן רומן משולב בפנטזייה, עכשווי ושייך להווה, משלב מיתוסים ומסורות עתיקות.
אז מה היה לנו בתפריט, היה לנו את לינה מכשפה בהתהוות בעלת כוחות על טבעיים, ויש לנו את איתן, בינהם יש עיירה דרומית בארה"ב, ובני משפחות וותיקות עוד מימי מלחמת האזרחים, וכמובן את בני העיירה צרי המוחין והגזענים שממאנים להתקדם אל המאה 21, ומכאן הכול גזור ותפור לבגדים ססגוניים של רומן נעורים פשוט ומקסים, משולב בסממנים של פנטסיה אורבנית, עם מיתוסים מהתרבות האמרקאית.מהדרום.
הנופים קסומים, ביחוד לי, אני מאוד אוהבת את הדרום ואת המנטליות וכמובן את האווירה, והסופרות בהחלט מעבירות נאמנה את המהות של הדרום בכישרון.
אהבתי את הפשטות והתמימות של הספר, כמובן שמי שאהב את סדרת דמדומים יאהב את הספר הזה ובניהם מודה ומתוודה נשמתי הרומנטית אהבה עד מאוד.
רומנטי ודביק כמו שאני אוהבת לעיתים, כתוב בהיר ושנון,תככים ומזימות פה ושם מתבלים את העלילה, מתח קל, בקלות יכולה לראות את הספר הופך לסרט, מקסים וממכר, כן ממכר אתם לא טועים, נכון שהספר לא מחדש כלום, והוא מוגש הצורה מסודרת וחלקה. אבל עדיין יש לו את הקסם לתפוס ולרתק גם אם יודעים מה קורה או יקרה.
מקסים קליל וחמוד מאוד....

מה שחשבתי כשראיתי את הספר בצומת ספרים בפעם הראשונה היה "עוד איזה חיקוי קיטצ'י של דמדומים, next".
ומאז די שכחתי מהספר עד שקראתי ביקורות עליו באתר. הביקורות לגמרי סיקרנו אותי, עשו לי רושם שלא, זה לא עוד חיקוי. זה לא עוד ספר אחד מתוך מיליון ספרים על "נערה אנושית מתאהבת בערפד/איש זאב/וואטאבר". לא משנה שהפעם הבחור הוא האנושי, מה שחשוב זה שזאת מערכת יחסית יותר פשוטה, בלי דרמות, רכושנות, וריבים אידיוטיים. ומעבר לזה, הסיפור העל טבעי הרבה יותר מעניין. גם את מסוקרנים? המשיכו לקרוא (או שאמצא אתכם ואהרוג אתכם).

אני יודע שזה קצת מיותר להשוות את הספר ל"דמדומים" המדובר, אבל זה מתבקש במקרה הזה ואף נחוץ, ובמיוחד בשביל לבהיר לכל ההייטרס שזה לא מה שהם חושבים. אבל קודם כל אספר בקצרה על מה הספר.
לגיבור של הסיפור (סוף סוף גיבור ולא גיבורה, היידד), קוראים איטן, והוא גר בעיירה קטנה ונידחת בשם "גטלין". האנשים בעיירה הם אנשים "צמאי דם", ולא מבחינה פיזית, אלא אנשים שמשתוקקים לנושא חדש לדיבור, ולריכלויות. אפשר באיזשהו מקום להבין אותם, הרי זאת עיירה חד-גונית ומשעממת, בלי שום עניין.
הכל משתנה כשנערה חדשה מגיעה לעיר, בשם לינה. לינה היא בעצם אחיינית של בחור ידוע לשמצה בעיירה בשם מייקון (או בשמו המלא, מלכיצדק). מייקון הוא ה"פריק" של העיירה, והוא נוהג להתבודד. בגלל שהדוד שלה כזה, העיירה מדביקים עליה את תווית "המשוגעת" אוטומטית, ולא מקבלים אותה בזרועות פתוחות. רק איתן, מכולם, נמשך אליה, ומרגיש שיש בניהן משהו. הוא גם מגלה שהוא ראה אותה בחלום שלו עוד לפני שהוא הכיר אותה...
ככל שהם מתקרבים הוא מגלה שהיא לא רגילה, שיש לה כוחות מיוחדים, והיא מחכה ליום בו גורלה יוכרע (לא הולך לגלות מה זה יהיה בשביל לא לעשות ספויילינג), והשאלה אם הוא יהיה טוב, או רע.
ומעבר לזה, יש דרמות עם הילדים בבית ספר, וגם הוא נפגע חברתית מהקשר איתה וכו.

אז אחרי שהבנתם בערך במה מדובר, אשווה את הספר לרוב הספרים הממצעים בסגנון שיש בשוק-
-בספר הנוכחי, הבחור לא רכושני או אובססיבי.
-הבחור הוא האנושי
-הבחורה לא מטומטמת (סוף סוף!)
-המערכת יחסים מקסימה ונוגעת באיזשהו מקום
-יש סיפור על טבעי מעולה, מתוכנן טוב, בלי חראטות והמצאות חדשות שנעשות ברגע, במטרה לעניין
-הדמויות לא נואשות. הן לא עושות שטויות במטרה לעניין ולמשוך צומי
-בסיפור גם יש מסר על החברה שלנו
-בספר אין רגע משעמם
-הספר מותח
-הספר אינו צפוי

ועכשיו נתמקד נטו בספר. אחד הדברים שהכי דיברו אליי, יותר מכל הפנטזיה והכישופים (שהיו מעניינים בלי קשר) זה המסר על החברה. הספר מציג את לינה כמישהי שונה, ולפעמים קצת מוזרה (ויש לה סיבה דווקא), ואת שאר הילדים בשכבה כאנשים מקובעים, רכלנים, צבועים, ולפעמים פשוט רעים. הם מתאכזרים ללינה, ולפעמים גם לאיתן. וכך גם המבוגרים. אחת האימהות, בעצם מנסה להעיף את לינה מהבית ספר, בגלל שהיא טוענת שהיא "אלימה" (זה בעצם הייתה אי הבנה, שבה האשימו ישר את לינה). וקוראים עוד המון דברים שאני פשוט לא רוצה לספר בשביל לא להרוס לכם את המתח, את הסקרנות, את ההתרגשות, ואת ההנאה. ובאמת שזה ספר ששווה את זה.
גם הקטע הפנטסטי עם המכשפים, והקסם וכו' היה מרתק, ואף השתלב בהיסטוריה של ארה"ב (וזה לא "39 הרמזים" סטייל).
מעבר לזה, הכתיבה מקסימה. לא רואים שיש שינוי או מחלוקת בין שתי הסופרות. הכתיבות שלהן משתלבות בהרמוניה. ובכללי הן מאוד יצירתיות, ויצא להן ספר מאוד מיוחד.

ואיך שכחתי את מערכת היחסים של לינה ואיתן!
לעומת סיפורי אהבה סטייל בלה ואדוארד, המערכת יחסים שלהם טבעית, מעט תמימה, לא משעממת, ופשוט מקסימה! אין שום בולשיט, אין הצגות ודרמות מיותרות. זה מסיפורי האהבה שפשוט כיף לקרוא עליהם...

אז לסיכום, זה ספר פנטזיה רומנטית מצויין, ושאפשר ללמוד בו על פתיחות לשונה.
ממליץ עליו לכולם, לבני נוער, למבוגרים, ולא רק לבנות! אני יודע שלבנים יש נטייה להירתע מהספרים בסגנון (ובמיוחד שיש על העטיפה פרחים ורודים), אבל תתעלמו מהכל! זה ספר שיכול לדבר כמעט לכולם...
מומלץ גם למי שלא מת על פנטזיה, כי באמת שזה לא תופס חלק גדול בספר. וגם הסיפור הבידיוני לא מורכב מידי, וקל להבנה :)
בקיצור, מומלץ מאוד, אחד הספרים היפים שקראתי.