*מוזר יותר מפאנפיק*
אמ;לק: כן או לא? ממש-ממש כן!
תקציר מגב הספר:
קֵאש קָרְטֶר ( =^.^= נכון שזה השם הכי מגניב בעולם? אני אקרא ככה לחתול הבא שלי =^.^= ) הוא שחקן צעיר שהתפרסם בכל העולם בזכות התפקיד הראשי שלו בסדרת הטלוויזיה "ילדי פלא", שעוסקת בשלושה גאונים צעירים שמטיילים בזמן ובמרחב. כאשר ארבעה מעריצים מזמינים אותו בצחוק להצטרף אליהם למסע ברחבי ארצות הברית, הוא נענה להזמנה. נרדפים על-ידי עיתונאים וניצודים על-ידי צלמי פפראצי, הם יוצאים למסע הזוי של פעם בחיים – אך בדרך מגלים החברים כי הכוכב שהם אוהבים מסתיר סודות אפלים ( =^.^= פמפמפאאאאם =^.^= ). הגילויים על חייו של האדם שהם חשבו שהם מכירים עוזרים להם לחשוף את הסודות שטמנו עמוק בנשמתם ולהבין שאם לא יקבלו את זהותם האמיתית – הם נידונים לחיים של שקר, שעליהם יצטערו עד יום מותם ( =^.^= אוף אולי די כבר עם האובר-דרמה? =^.^= ).
טופר הוא אח מסור לבילי שסובל משיתוק מוחין והורים שעובדים קשה, סאם היא הבחורה שטופר מאוהב בה ובת לאמא לא מתפקדת, מו לא יודעת איך לספר לאבא שלה על השאיפות האקדמיות השונות ממה שהוא מתכנן לה וג'ואי הוא בן של כומר נערץ שכולם אומרים על משפחתו שהיא מושלמת. המסע שהם עוברים ברחבי אמריקה הוא גם מסע החברות שלהם וגם המסע האישי של כל אחד בדרך להתקרב יותר לעצמו. אז מיהו קאש קרטר האמיתי?
ומה אני חשבתי:
מבית היוצר של סופר מוכשר שהוא גם שחקן וחתיך (באמת), מגיע ספר נהדר, "מוזר יותר מספרות-מאווררים!" סתאאם (אלוהים לפעמים חוש ההומור שלי כל-כך מדכא שצריך להזהיר לגביו כטריגר אובדנות). "מוזר יותר מספרות-מעריצים", פאנפיקשן בלעז. פאנפיק, למי שלא יודע, הוא סיפור שמתרחש בעולם של סרט או סדרה אהובים על הכותב החובבן, שלרוב מתאפיין בהתרחשויות ביזאריות וסצינות אירוטיות תמוהות בין דמויות שלעולם לא היו נוגעות אחת בשניה עם קיסם (נניח הארי פוטר ודראקו מאלפוי. ולא, אני לא ממציאה ומגזימה כהרגלי, אשכרה נתקלתי בדבר כזה באיזה בלוג, שהכיל גם תמונות (פאנארט, כלומר חובבנים שמציירים את הסיפורים הביזאריים שלהם) שהדירו שינה מעיני). כך שבסך-הכל, להבטיח שהספר יהיה מוזר יותר מפאנפיק זו הבטחה די רצינית. לשמחתי הוא קיים אותה, ובמובן הטוב ביותר!
טופר, סם, מו וג'ואי, ארבעה חברים טובים, יוצאים לטיול-אחרי-תיכון ברחבי ארצות הברית (שזה כמו טיול-אחרי-צבא רק בלי החלק של הצבא ובלי החלק של לטוס למדינה מרוחקת שבה השמש תמיד זורחת: במקום זה הם סתם מתגלגלים ממקום למקום במכונית הזקנה להחריד של אמא של טופר ומתכננים לצפות באטרקציות מרהיבות כגון כדור הגומיות הגדול בעולם). לכל אחד מהם "מטען" משלו: טופר מאוהב בסתר בסם, סם היא טרנסג'נדר בארון, ג'ואי הוא בן גיי (בנגיי! טריגר הומור גרוע 2, שהוא אפילו לא הומור מקורי שלי) ממשפחה דתית, ומו מתמודדת עם אבא קפדן שמכריח אותה ללמוד כלכלה בסטנפורד כשמה שהיא באמת רוצה הוא להיות סופרת. מה משותף בינהם? אהבתם העזה לתכנית "ילדי פלא". וכמה מדהים – ערב לפני הנסיעה טופר מזמין אינטרנטית וספונטנית את קאש קרטר, השחקן המגלם את הדמות האהובה עליו בתכנית, להצטרף אליהם לטיול, ובאופן ספונטני עוד יותר קאש נענה להזמנה!
אך במהרה מתברר להם שגיבור ילדותם אינו הדמות החיובית ומעוררת ההשראה אותה הוא מגלם בסדרה, אלא יותר הגרסה הגברית של לינדזי לוהאן (רק כהה שיער ונאה בהגזמה): סלב מופרע ומשוגע שמתייחס לחוק כהמלצה בלבד ומבלה את זמנו בנשנוש דובוני גומי מפוקפקים ובהרס ציני של כל מה שארבעת הנערים האמינו בו אי-פעם. אולם נראה שמאוחר/לא מנומס לזרוק את הכוכב הצעיר בתחנת הדלק הקרובה ולברוח מהר, וגם קאש לא ממהר להודות שהטיול הספונטני הזה כנראה הולך להיות חנוני יותר מפאנפיק וגם מכל דבר אחר. וכך ממשיכים החמישה להתגלגל יחד. לאן יתגלגלו? האם יצליחו לרפא את הצלקת בנפשם שגרמה ההיכרות עם קאש האמיתי? ומה יהיה עם כל הסודות שהם מסתירים...כולל אחד שמסתיר קאש עצמו?
אני יודעת, זה נשמע כמו אחד מ"סיפורי ההתבגרות" האלה: בני נוער שיוצאים למסע בו יגלו אמיתות נוראות על עצמם על חבריהם ועל הייעוד הגלום בהם בלה בלה בלה משעמם יותר מספר טלפונים, אבל זה ממש לא ככה! זאת אומרת, כן יש שם בני נוער שיוצאים למסע ומתמודדים עם הסוגיות ההתבגרותיות שלהם במהלכו, ונכון שכבר בפרקים הראשונים מבינים ששום טוויסט גדול לא עומד להפתיע אותנו – יש את הדרכים הקלאסיות שבהן נושאי מגדר, מיניות, ציפיות הורים ואהבות מסובכות נפתרים בספרים וסרטים, וגם הסוד של קאש די ברור (לפחות לי) מההתחלה. אין תעלומות רצח, כוחות על-טבעיים, בתי-ספר למרגלים או לערפדים, כל המרכיבים שהם לכאורה חובה בספר טוב – ובכל זאת הספר מצליח להיות ממש אדיר. התאהבתי בדמויות – במיוחד בקאש (גם כי דמיינתי אותו קצת כמו איך שג'וני דפ נראה בסרט "היו זמנים במקסיקו" וגם כי הוא אוהב דובוני גומי שהם המאכל השני הכי אהוב עליי אחרי סלמון, וגם כי חצי מהדברים המטורפים שהוא עושה בספר הם בדיוק מה שאני הייתי עושה אם הייתי במקומו), אבל גם בארבעת הילדודסים. הם הרגישו לי כל-כך אמיתיים שמצאתי את עצמי הופכת דף אחר דף במתח, לא מחשש לגורלם כי הם עומדים להיקלע לקרב יריות או להיזרק לבור דרקונים, אלא כי פשוט היה אכפת לי ממה שקורה להם. כל אחת מהדמויות שם ראויה לפאנפיק בפני עצמה. בנוסף תוכלו להינות משנינות ריק-ריירדנית, מדחף פתאומי ובלתי-נשלט לטייל בארה"ב וכמובן מלדמיין את ג'וני דפ הצעיר בתפקיד הראשי.
ספר מקסים והדבר היחיד שאני מתחרטת עליו הוא ש: א. גמרתי אותו כל-כך מהר ב. כריס קולפר כתב עוד 6 ספרים ולא קראתי אפילו אחד מהם, אבל זוהי עוולה שאני מתכוונת לתקן בקרוב!
