לפעמים העולם מבלבל וקשה למצוא את הכוון. קשה לדעת מה נכון לעשות ומה לא, מה צודק ומה לא, מה חשוב ומה לא, לאן צריך ללכת. Waze לא יודע, וכנראה לעולם לא ידע, לעזור לנו לנווט בדרכים האלו. כשאתה בחור צעיר, העולם מבלבל אפילו יותר. אם אתה בחור צעיר בעל נפש אמנותית ורגישה, הוא מבלבל אפילו עוד יותר. ואם בנוסף לכל אלו אתה נזרק או זורק את עצמך (והקו החוצץ בין השניים מטושטש) למלחמת קיום אכזרית ועקובה-מדם המציבה בפניך אתגרים מוסריים בלתי-אפשריים, אז העולם כל כך מבלבל שהוא עלול לבלול את דעתך עליך.

לקראת סוף ימיו, 59 שנה לאחר שהאירועים המתוארים בו קרו, העניק לנו יורם קניוק את הספר "תש"ח" המגולל את החוויות המעצבות שלו כבחור צעיר (כמעט נער) שעזב את הגימנסיה כדי להתנדב לפלמ"ח ואחר כך נלחם בחלק מן הקרבות המרים ביותר של מלחמת העצמאות על כיבוש ירושלים.

כל מלחמה, ללא כל קשר אם היא מוצדקת או לא, היא עסק מחורבן מאד ללוחמים. כדי לחיות, רובנו צריכים להדחיק את העובדה שגופנו כפוף לאותם חוקי טבע החלים על כל חומר: אם ידקרוהו או יירו בו, הוא ינוקב. אם ישספו אותו, הוא יחתך. אם ימעכו אותו, הוא יימעך. אם יעלו אותו באש, הוא יישרף. לוחמים בקרבות עקובים מדם, גם אם אינם נהרגים או נפצעים בגופם, חלילה, "זוכים" להדגמה חיה (המילה הזו מצלצלת מוזר בהקשר הזה) של השפעת חוקי המכניקה על גוף האדם. ואין זו מכניקה עדינה. ממש לא. חוויות כאלה אינן נשכחות בקלות, אם בכלל.

ממרחק הזמן, קניוק משתף אותנו בזכרונות שלו מאותה תקופה הרואית. קניוק מבצע דה-גלוריפיקציה (sorry, לא יודע איך להגיד את זה בעברית) של גיבורי הפלמ"ח: הוא מתאר לנו גם את הרגעים המגוחכים, הפתטיים, המביכים והמצחיקים של האנשים הללו שהיו מגש הכסף שעליו ניתנה לנו המדינה. היופי של הספר בעיניי הוא בכך שקניוק מצליח להעמיד את הדמויות הללו בשר-ודם אל מול הקורא על כל חולשותיהן, ללא כחל וסרק, בלי שום נסיון ליפות, ולמרות זאת, הטקסט הקשה הזה אינו סודק את המיתוסים של הגבורה ואחוות הלוחמים – נהפוך הוא.

הנה דוגמא הממחישה למה אני מתכוון. בני מרשק היה קצין החינוך של חטיבת הראל בקרבות על ירושלים – ה"פוליטרוק" של הפלמ"ח, מורעל בכל רמ"ח איבריו ונשרף בלהט התשוקה למדינה יהודית. וכך מתאר קניוק:

"וכשכבר נשבר לנו התחת מכל הגעגועים [של בני מרשק למדינה] וחשבנו שבאמת צריך לעשות משהו בנדון ולהקים בשביל בני מדינה, כדי שירד מאיתנו, נתקלנו באיזה משלט, אני לא זוכר איזה, ובחור יפה תואר, שאת שמו שכחתי, הזדקף לרגע ונפגע ישירות מפגז מרגמה שלושה אינץ' שחתך אותו... וראינו איך הגוף נחלק לשני חלקים שנשרו לשני הצדדים שהיו לו לפני כן, כשהיה יפה תואר ולא נקניק אנושי מדמם כמו עתה".

בהמשך אותו הלילה שודרה ברדיו ההכרזה של בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית. אז מגיע למקום בני מרשק, נרגש עד כדי כך שכלל אינו שם לב לגופתו של אותו חייל אומלל. בעודו נואם באקסטזה לפני החיילים, "... אחד הבחורים דקלם [מתוך עייפות עצומה]: "האדם נולד למות / הפרה ללדת / אם עלית על עמוד / תצטרך לרדת". ובני מרשק צועק, "בני בליעל, בני נעוות המרדות, על מה אתם חושבים? זהו רגע היסטורי!".

תיאור אותנטי אחד כזה (והספר משופע בתיאורים כאלו) מעביר לכם טוב יותר מעשרה ספרי היסטוריה את אכזריות הקרב, את הלהט העצום להקים מדינה, ואת הפער המגוחך לפעמים שבין הפתוס האידיאולוגי לבין היותם של חיילי "מגש הכסף" ילדים שנדרשו להתבגר (ולעתים קרובות מדי גם למות) בטרם עת.

****



"טוב" זה דבר יחסי. וגם "רע", כמובן. ויש כל כך הרבה גוונים אפורים בין השחור המוחלט ללבן המוחלט. ומה דינו של טוב שנולד מרע? ורע שנולד מטוב? אם היית בשואה וגנבת לחם וניצלת, והתחתנת והבאת ילדים ונכדים ונינים ובני נינים, הרי זה הכול תולדה של אותה חתיכת לחם שגנבת כי רצית לחיות, ומי שגנבת אותה ממנו לא חי. ואם היינו צילי אדם, אודים עשנים מאותה תקופה אפלה ובאנו לכאן, ולקחנו, גם בזכות וגם שלא כל כך בזכות, ובאיזשהו עיוות של ההיסטוריה, פגם ניסי, חור שחור סטטיסטי, נולדה מדינה ואנחנו כאן עכשיו, מה דיננו? אנחנו חיים כאן עכשיו. על חורבותיו של מה שהיה כאן לפנינו. ואין מלחמות צודקות. אבל כל מלחמה היא צודקת, כי היא הדבר היחיד שקרה, ושהיה יכול לקרות. ומה שהוא פריחה שלך עלול להיות אסונו של האחר. אבל למי איכפת? אתה חי. אתה חי כאן עכשיו. ושלא יהיו כאן אשליות, זה היה אתה או הוא. לא שניכם. אין. אין חמלה בעולם הזה. אסור שתהיה - כי אז אתה לא תהיה. אם המוסר שלך אינו גמיש, אז סופך להישבר. להיגדע. לא להיות יותר. אם המוסר שלך גמיש מדי, ובכן, אולי תחיה. ואולי יטילו ספק בזכויותיך מתישהו בעתיד. אולי אפילו אתה. אולי איזה חמישים, שישים שנה אחר כך, על המיטה שבה תמות. תתייסר, על מה שעשית, תמלמל, תעלה מהזיכרון דברים שאולי היו ואולי לא, שאולי השלמת במהלך השנים מסיפורים אחרים. אולי תושפע מעוד נרטיב טרנדי ואולי תשקר כדי להשקיט את מצפונך המקרקר, אולי תכתוב משהו ספק מבולבל ומהורהר ומתפתל על כל הבלגאן שהיה כאן, על זוועות מטעם ושקרים מטעם וחוסר טעם מטעם וחוסר צדק וחוסר יושר, איך כמה אנשים מבולבלים ונשכחים הקימו כאן מדינת מיקי-מאוס בפוקס, וכל מקימיה מתהפכים בקבריהם על מה שנעשה כאן מאז, כאילו יכלו לתאר משהו אחר, כאילו היה יכול להיות כאן אי פעם משהו אחר. כי מה שקרה הוא הדבר היחיד שיכול היה לקרות, ואיש אינו יכול לתאר לעצמו את האלטרנטיבה. ועם מצפון שלם ומוסר שאין בו מתום היינו יכולים להתהדר בקברותינו המעטים והמפוארים והנעזבים כי לאיש לא היה איכפת.

בספרו המצוין "תש"ח" תיאר יורם קניוק (הוצאת ידיעות ספרים, 2010) את חוויותיו ממלחמת העצמאות, בה לחם בשורות הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. "אני לא הכרתי את הפלמ"ח בימי זוהרו בתחילת שנות הארבעים, כשחבריו עבדו בקיבוצים וגנבו מן הלולים ושרו שירים סביב המדורות והשתינו יחד כדי לכבות את האש. הפלמ"ח שאני הכרתי במלחמה כבר לא היה פלמ"ח. הוא היה גדודי לוחמים. הוא לא היה נחמד. הוא היה כלי גאוני ואכזרי, חכם ואמיץ וכועס, שיצא – בלי שידע את זה – להקים מדינה לעם ישראל" (עמוד 188), כתב.

קניוק וחבריו לחמו אז בכפר סריס, ובבית מחסיר, ובקסטל, ובנבי סמואל, ובקולוניה, ובהר ציון, ובסן סימון, ובעוד קרבות. "איך מסבירים היום לחיילים צעירים, שימותו במלחמות אחרות, עם ציוד ואימון, איך מסבירים להם מה זאת רוח הפלמ"ח? מה זאת רוח האדם. מה זה חזון. מה זה לחלום" (עמוד 61), שאל.

בקרב על הקסטל למשל, חילץ כוח מפקדים בפיקוד נחום אריאלי מספר טוראים ובהם קניוק. "סגנו של נחום מורה לנו לסגת וצועק: "הטוראים לסגת. המפקדים יחפו על הנסיגה!" הסלעים צעקו מכאב. חרובים נשרו. תאנים נפלו. את שמעון אלפסי, שצעק הטוראים לסגת המפקדים יחפו על הנסיגה, אני אזכור כל ימי" (עמוד 56). היתה זו קריאה מכוננת, שהמחישה, אולי, יותר מכל את אחריותם ומחויבותם של המפקדים לחייליהם והפכה לנורמה שלאורה התחנכו מפקדי צה"ל מאז המלחמה ועד עתה.

"אינני זוכר מתי יצאנו לטבח שנקרא בטעות הקרב במנזר סן סימון" (עמוד 143), כתב בהתייחס לקרב השני על המנזר שהקרב עליו היה לאחד מסמליה של המלחמה. "הסתערנו וירו עלינו בתותחים וברובים ובמכונות ירייה, והגעתי לבית שהיו בו תריסים ירוקים, סמוך למנזר סן סימון" (עמוד 143).

מהקרב עצמו, כתב, זכר בעיקר אימה שעטפה אותו וכיצד "רפול נפצע ועזרתי לו לשבת על כיסא, שכנראה עמד על שולחן, והוא המשיך לירות. מישהו צעק לו שיפסיק וייתן לחובש לטפל בו, והוא צעק ביבבת אהבה, אבל אני הורג את האויב!" (עמוד 144). הקרב היה קשה, וקניוק תיאר בו את הפחד, אי־הוודאות ועד כמה הכל היה תלוי על בלימה, אבל גם את הדוגמה האישית שהפגינו מפקדי הכוח, ובראשם "רעננה", הוא אליהו סלע, "שפיקד על הפעולה והיה המפקד הכי אמיץ והכי חכם שפגשתי מימי, רץ ונתן פקודות, וכולם הקשיבו לו" (עמוד 146). לאחר לחימה קשה, כתב, נסוגו לוחמי הכנופיות הערבים. "השתרר שקט. דדו הביט באויב הנסוג ואמר, זה היה אישון מול אישון, והם מצמצו ראשונים" (עמוד 147).

"ככה קרה לנו. הלכנו להביא יהודים בים וגמרנו מקימים מדינה בהרי ירושלים. טעות לומר שלחמנו על הקמת המדינה הזאת. שכן מנין ידענו איך מקימים מדינות? מישהו עשה את זה לפנינו? שטויות, מדינה עברית היתה תקיעה שנחטפה משופר של אחרים" (עמוד 14). אבל, "איכשהו בכוח הנס שהיה בעצם המעשה, הגיעה התקיעה ליעדה" (עמוד 15). גם כאשר "כבש הפלמ"ח את צפת (אני לא הייתי שם), רב העיר אמר שצפת ניצלה בזכות הנס והמעשים: המעשים היו התפילות והנס היה שהפלמ"ח הגיע. הוטל עלינו לחולל נסים. מדינה היתה מושג מעורפל ואפילו מגוחך" (עמוד 15).

במהלך מבצע אנ-פאר במלחמה (שהתרחש אמנם בחזית אחרת עם כוחות אחרים ובו לחמו חטיבות גבעתי והנגב בחזית הדרום כנגד הצבא המצרי), ביקרו ראש אג"ם יגאל ידין וסגן שר הביטחון ישראל גלילי את הכוחות הלוחמים. במהלך הביקור אמר גלילי ללוחמים: "השורות אצלכם דלילות מאד, אך הרוח ממלאת את הפרצות". רוח זו עולה גם מספרו של קניוק, שהוציא מתחת ידו ספר חזק שמטלטל את הקורא, ממחיש את מוראות המלחמה ומתאר היטב את קשיי הימים ההם, על הפחד, הגבורה ואת הנס שחוללו לוחמי הפלמ"ח, צה"ל והמחתרות כנגד כל הסיכויים, הוא מדינת ישראל.

מהו דגל ומהי מולדת?

את אורי פגשתי באימון בשבטה בשירות מילואים. יחד היינו בנגמש מפקדת סוללת תותחים, צפופה בציוד ואנשים. הוא בלט בשתיקתו, בנעליו ללא השרוכים, במבטו הכבוי, כמי שחיי לו בעולם משלו.

בדממת הלילה כשאנחנו לבד, הוא לפתע מתחיל לוחש את מילותיו. במלחמת יום כיפור, הייתי בקורס חובשים, משם שלחו אותי ישר לתאג"ד בחצר מוות, למרגלות הסוללה, ליד גשר הצליחה. אני זוכר את עצמי מסיר בגדי פצועים, בסכין יפני פורם שרוכי נעליים. מאז אני לא יכול לשרוך שרוכים. אני רואה את שורות המתים, ארוכות. רואה אותם חיים, ורגע אחר כך הם מתפוצצים מול עיניי. אנחנו מחלטים במי לטפל ובמי לא. אני שומע זעקות פצועים הממאנות להרפות, הם שבים אלי בלילות.

מה קרה אחר כך, שאלתי את אורי. הוא ממשיך במונוטוניות, ניסיתי ללמוד, ונטשתי, התחלתי לעבוד במספר עבודות, ומעולם לא הצלחתי להתמיד, התחתנתי והתגרשתי, יצאתי לארה"ב, להתרחק וגם שם לא הצלחתי, כעת חזרתי...

אני מניח, שאורי הלום קרב, שמעולם לא אובחן וטופל, המלחמה הותירה בנפשו שבר. הוא לא יודע אם יש קשר בין המלחמה, לעובדה שתמיד משתבשים אצלו דברים. כישלונות ותסכולים, בדידות וכאב, הם תמצית חייו. הסיפור של אורי מבטא עבורי יותר מכל, את טראומת כיפור ככאב מתמשך.

יורם קניוק לבטח היה מזדהה עם אורי, ועם מה שהסיפור שלו מייצג, כמי שהעיד על עצמו כפוסט טראומטי: "היתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכול ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה." (חיים על נייר זכוכית, 2003).

יורם קניוק לוקח את הפוסט טראומה לכתיבה סוערת וסוחפת, מבקש באמצעותה לאחות שברים. הוא משלב בספריו חלקי ביוגרפיה מהמלחמה. בחימו מלך ירושלים, המספר על פצוע קשה הגוסס במנזר בירושלים. בבא בימים, מתואר ג'מי המת, שאביו הצייר מצייר את פניו כאקט של פרידה מהבן, אמירה נוראית על אבות הקוברים את בניהם. בספריו הוא חג סביב המלחמה, מתאר את צלליה, משוחח עם המתים, אך במשך שנים הוא נמנע מלספר עליה, לתאר את הקופסה השחורה של חייו.

תש"ח הוא הקופסה השחורה של קניוק, הוא מוטל שנים בספריתי, חיפשתי עיתוי מתאים בכדי לצאת למסע למחוזות הכאב ועצבות המלחמה. האם בכך הוא מנסה להנחיל לנו אמירה שונה, לאופן בו אנחנו צרכים ליזכור את המתים והחיים, ואולי גם להביט אחרת למושגים, מולדת וארץ? לא בכדי הספר הזה בחר בדגל המדינה המאולתר בכריכה שלו, כהצבת סימן שאלה ולא קריאה למהות הסמלים בחיינו, לקלישאה שאנחנו מוכנים למות למען הדגל, ומהו בעצם דגל?

לקניוק, לקח שנים לכתוב את החוויה האישית שלו מאותו מלחמה, הספר הזה הוא מציאות המשולבת עם דמיון, זיכרונות שבורים, של אדם זקן, החוזר אחורה בזמן. הוא מבקר את אתוס הגבורה שבא לביטוי בשירים כמו, "הנה מוטלות גופתנו" (חיים גורי). קניוק מספר לנו באופן שונה ואחר על גופות מוטלות, מרוטשות ומסריחות, על מלחמות לא מוסריות, על העובדה שהוא עצמו הרג ילד קטן כנקמה. האם תש"ח הבועט במיתוס יפי הבלורית והתואר, ראוי לייצג את זיכרון תש"ח?

תש"ח ישיר וכואב, לא מנסה למצוא חן, הוא תיאור מצב נפשי של מלחמה כטראומה, המותירה שבר במי ששרד אותה, וכנבואה כואבת לעתיד ילדנו, שלבטח יחזרו למלחמות. קניוק הוא עבורי, סוג של נביא זעם, אוהב את המדינה וגם מאוכזב ממנה, שלא חושש לבטא את הביקורת שלו כלפיה.

קניוק מציג נקודת מבט אשית רגישה ועצובה, אירונית וצינית. הוא מתאר, אכזריות, פחדים, קהות חושים, כאוס, טמטום, גבורה ורצון פשוט לחיות, ולכן הספר הזה מתחבר לכנות. הוא מבטא בצורה נוגעת וכואבת, את טראומת תש"ח המושכחת, שהודחקה בכדי להמשיך את משימת הציונות.

תש"ח, לא מתיימר להיות עדות היסטורית, או ביוגרפיה, הוא סיפור אישי עם אמת פנימית משלו, שלעתים מכעיסה. הוא הצליח לרגש אותי בעצמת הכאב, והיו פעמים רבות שצחקתי בקול רם. בכך קניוק הצליח לחבר אותי למלחמת השחרור, באופן שונה מספרים אחרים שקראתי עד כה.

קניוק אומר לנו, למרות כל המחדלים, העליבות והכאב הקמנו מדינה, כנגד כל הסיכויים. מהו הכוח שעמד מאחורי כל זה, המעטים ששאגו, מפקדים מחפים, טירונים נסוגים. האם אנו ראויים למדינה?

הרגשתי בעצב ענק וחונק, כשקראתי את המלים המסיימות, הלקוחות מנבואה תנכית קדמונית: "בדמייך חיי" ועוד שעות שאלתי את עצמי, למה התכוון קניוק, האם לחיים, או לדם, ואולי לשניהם?

משפט עצוב לסיום

כעת יש מקום לקולו של קניוק, על רקע העובדה שטכס הדלקת המשאות הפך לזירת קרב פוליטית צינית ומכוערת, שלא מעניקה כבוד לזיכרון, לחיים ולמתים. מהו דגל, מהי מולדת ומהו זיכרון, אני שואל את עצמי בשעה שאני שומע את מירי רגב מתבכיינת ומנכסת לעצמה את טכס הזיכרון.

כמו בנעדרת מנחל צין ובנבלות ואולי בעוד ספרים שלא קראתי, גם כאן מפרק קניוק את מיתוס הפלמ"חניק יפה הבלורית והתואר, שמשלב, כמו שנאמר במקום אחר, את כוח הרוח עם כוח הכוח. מה זה מפרק - מקלף ודורס ורומס ובוטש ועושה ממנו נקבים נקבים חלולים חלולים. רק מה, מותר לו, הוא היה שם, בתופת של קרבות חטיבת הראל בדרך לירושלים ובעיר עצמה. זה לא ממואר רגיל, קשה להפריד בו את ההיסטוריה מן הבדיה וקניוק עצמו מציין לאורך הספר שהאירועים לא התרחשו בהכרח כפי שהם מתוארים. זה מובן בהחלט מכיוון שאלף - מדובר בסופר שכשרונו בבדיית עלילות ובית - עברו שישים שנה ולך תזכור. אבל אותי בכל זאת תפס סיפור אחד שבו, לא כמו במקומות אחרים שבהם הוא מסייג שאינו זוכר ואולי זה קרה במקום אחר או בצורה אחרת וכו', הוא מכביר בפרטים: על ניצול שואה, כנר בשם קורט, שהגיע לקריית ענבים כשכל רכושו מסתכם בתקליט של באך, והתחתן עם בת המקום ואחרי זמן קצר נסע לכפר עציון ונהרג בטבח האיום יום לפני הקמת המדינה ונקבר בבית העלמין של קרית ענבים. ומכיוון שכבר שנה וחצי אני תושב כפר עציון, וקראתי מעט על הקרבות באזור במלחמת העצמאות, אמרתי (בלב, כמובן שבלב) לקניוק : שמע, כאן אתה קצת מגזים עם הבדיות ועם הערבוב בין זיכרון והמצאה, כי את חללי גוש עציון קברו בהר הרצל בסוף 1949, שנה וחצי אחרי שנפלו, ונראה לי מאוד לא סביר שאותו ניצול שואה זוהה ונקבר בקרית ענבים, ומלבד זאת, בספר גוש עציון במלחמתו - התנ"ך של קרבות מלחמת העצמאות בגוש עציון, לא מופיע ברשימת החללים של הקרב האחרון השם קורט (קניוק כותב שלא זכר את שם משפחתו של האיש) לא יודע... אולי ברדיפה הנוקדנית, אולי קטנונית הזו, אחרי תשובה לשאלה היה או לא היה, פספסתי משהו בספר, אבל מה לעשות, אני אוהב סדר. אז יורם, אם אתה רוצה להמציא ולטוות עלילות - תפאדל, כתוב פרוזה, ואם אתה מבקש לכתוב ממואר - בבקשה השתדל להיצמד לעובדות ככל האפשר וככל שהזיכרון המתעתע ממרחק שישה עשורים מאפשר לך, אבל אל תערבב! זה כלאיים וזה שעטנז וזה בלבל את דעתי וגרם לי להפסיק לקרוא ולהכניס את הסימניה בין עמוד 134 לעמוד 135 ולנבור בספר עב הכרס גוש עציון במלחמתו כדי למצוא טעויות והפרכות, וזו, כנראה, לא הייתה כוונת הסופר.

יש לא מעט סופרים ומשוררים שכתבו כדי להעצים את המיתוס של הפלמ"ח, ויש גם את אלו שניסו לנפץ אותו, אבל קניוק הוא הסופר הראשון שאני קורא שמנסה להפוך את הפלמ"ח למשהו שאפשר לגעת ולמשש אותו, לאוסף של לוחמים, רובם אלמוניים, שמצאו את עצמם בסיטואציה שכפתה עליהם להיות אמיצים, להתייצב שוב ושוב בפני המוות, ובסופו של דבר להקריב את חייהם למען הקמת המדינה.
"הוא היה נועז, שקט ולחם כמו שאמרו שלחמו הפרשים הפולנים, מה שנקרא אחרי שנים "חשופים בצריח" אלא שלא היה אז צריח להיות חשוף בו. זה היה ב1948, עת מסע הצלב של הילדים."
במהלך הקריאה הרגשתי שקניוק מעניק לי ולכל קוראי הספר מתנה נדירה. דרך חוויותיו האישיות, החלומות, הפנטזיות המיניות של מתבגר מיוסר, אנחנו עוברים אתו מסע לתוך התופת הזו שנקראת מלחמת השחרור, לתוך הקרבות העקובים מדם לשחרור ירושלים, שבהם הוא ראה את מרבית חברים הטובים נהרגים. איך בכלל ממשיכים לחיות כשכל כך הרבה אנשים מתו לידך, כשכל כך הרבה פעמים ניצלת במזל, כשהמוות מולך בזיכרונותיך ובחלומותיך ולא נותן מנוח.
קניוק מתעסק הרבה בזיכרון, ולמעשה טוען שהוא לא מתחייב כי מה שהוא מספר ארע באמת, כי הזיכרון מתעתע בנו, ואירועים שעברנו במקום אחד מתערבבים עם מקום אחר. במקרים מסוימים הוא אף מתאר איזה אירוע ואחר כך מעמת את הזיכרון שלו עם הזיכרונות של חבריו, שבאופן לא מפתיע זוכרים משהו קצת שונה.
אהבתי מאד את היכולת של קניוק להתמודד עם המציאות הכל כך מורכבת של הקמת המדינה. הוא ממשיך לראות בלוחמם הערבים בני אדם עם זכויות, למרות המראות המזעזעים של הגוויות המושחתות של חבריו. הוא ממשיך להאמין בצדק ומוסר תוך כדי לחימה בלתי פוסקת, ונאלץ לצפות בחבריו מאבדים לפעמים צלם אנוש, כשהעייפות וחוסר המזון והמים, ובעיקר האכזריות של האויב, מעבירים אותם על דעתם. עבור מי שמאמין שהמציאות היא לא שחור ולבן, היא לא הטובים נגד הרעים, אלא בני אדם נגד בני אדם, הספר הזה מעצים את המיתוס של הפלמ"ח יותר מכל ספר אחר שקראתי, ומהווה שיעור מאלף וחשוב בהיסטוריה של מלחמת השחרור, למרות כל הציניות, הבוטות והמרירות שצצות פה ושם בין השורות, ומבטאות יותר מהכול אכזבה עמוקה מהדרך שבה המדינה שלנו בחרה לפסוע.

שבוע עבר מאז שסיימתי את הספר ורק היום התיישבתי לכתוב עליו. האמת היא שלא הייתי בטוח שאני מסוגל לכתוב על הספר הקשה הזה, אבל הרגשתי שאין לי ברירה, שאני חייב להגדיר לעצמי מה אני חש כלפיו, אז זה מה שיצא. ראשית, עלי לציין שזה הספר הראשון של יורם קניוק שאני קורא, כך שהגעתי אל הספר בלי ציפיות מיוחדות. קניוק מגולל את סיפורו שלו על מלחמת העצמאות, סיפור סובייקטיבי עד מאוד, הייתי אומר אפילו, תודעתי. כל הסיפור מתחולל בתוך תוכו של יורם עד שהוא עצמו מעיד שאין הוא יודע מה באמת היה ומה לא. הזיכרון של קניוק, כמו של כולנו, מתעתע בו. פעמים בזמנים, פעמים באנשים, ופעמים אפילו בעצם קיום המאורע, שכן מאורעות שאולי אחרים סיפרו לו עם הזמן השתקעו כאילו הוא חווה את הדברים. כל התיאורים שבספר מתרכזים לשנה אחת, 1947-48, השנה שבה קניוק לחם בפלמ"ח, אך אל תצפו לסיפור מובנה, עם התחלה אמצע וסוף. הסיפור הוא מקוטע, אסוציאטיבי, כאוטי, מדלג ונע ברצף זמן לא לינארי בעליל, ברצף זמן הכרתי, טבעי, כראוי לה לתודעה של אדם שמנסה לדלות מזיכרונו אירועים צורבים שחווה לפני למעלה מששים שנה. כראוי להם לזוועות המלחמה הנשכחת ההיא, המסופרת ביובש מתכתי מבעית, אירוני, וכואב.

עד כאן למבנה הספרותי. על עצם הסיפור ו'העלילה' אין טעם להרחיב, צריך לקרוא ולחוות את הדברים. כאן אני מרגיש שמוטב להתמקד באווירה של הסיפור, וזה לא קל. קניוק מספר את סיפורו הוא, ודי מצליח להבהיר לקורא שבעצם לא היה לו מושג מה בדיוק הוא עשה שם. לא היה לו מושג למה החליטו פתאום להקים מדינה במרחב הנוכחי. לא היה לו מושג למה בני מרשק צועק בקול רם כל כך, ולא היה לו מושג למה הוא מכולם נשאר חי. יש המאשימים את קניוק בפוסט-ציונות בעקבות הספר, שהרי מתוך הדברים ניתן לשמוע שאם היום הוא היה צריך לעשות זאת, הוא היה מהסס. אני מבין מניין זה מגיע אך אני כשלעצמי, לא מדרג אחרים בציונות. נכון, זה ספר קשה, נוקב, אבל לא כל דבר נוקב הוא פוסט ציוני. מותר לשאול שאלות, מותר לתהות, מותר לבקר, אבל אסור, אסור לשכוח למה ועל מה. גם אם קניוק לא כותב את התשובות, ומשאיר את הקורא עם סימן שאלה, לדעתי אפשר לדלות אותם מבין הסיפורים, גם אם הוא עצמו אינו מודה בזה, כמו המפגש שלו עם ניצולי השואה והלחימה לצד פרטיזנים שזה עתה חזרו מהשאול, ובפרט מילות הסיום של הספר:
"לא מכבר, כאשר אני שבע ימים ואחרי מחלה קשה, ביקשו ממני לדבר אל תלמידים צעירים על המלחמה. הם היו צעירים ויפים ושמעו אותי בשקט יחסי, ונראו רכי מראה, והיו להם אצעדות ועגילים וקעקועים, ודיברתי, ולפני שהלכתי משם, עמדתי בכניסה לבית הספר ואמרתי להם בלבי, בעצב, בדמייך חיי!".

וואו!***

אפשר לומר של-תש"ח הגעתי נטולת צפיות. אולי אפילו עם צפיות לאכזבה. מהתנסות יחידנית שלי עם ספריו של קניוק -הוא לא התחבב עלי בעליל. הכתיבה "המסורבלת" (כפי שכיניתי אותה עד היום), לא נעמה לי בסיפורו היומרני מעט, "חימו מלך ירושלים" ואפשר לומר שפתחתי את עמודו הראשון של הספר קצת במרמור.

אז זהו, בעמוד השני קניוק כבר קנה אותי לגמרי.
הספר נפתח בציטוט מספר יחזקאל: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי."
אני לא יודעת למה זה נחשב היום, נורמטיבי, רגשני, צדקני או מי יודע מה...אבל הציטוטים מהנביאים שובים אותי לגמרי. מרעידים אותי.
במיוחד שאם מצרפים לוגית את המילה תש"ח לפסוק הנ"ל... לא צריך להיות חכם גדול כבר בשביל להבין את הכאב הזה שבהקשר הפסוק...ואת האמת הזאת שאי אפשר לברוח ממנה.

שמעתי שמועות כאלו ואחרות שקניוק ניסה להוכיח את המלחמה האמיתית שהייתה שם. זאת השונה במהותה ממה שמנסים לזכור.- שטויות. קניוק מספר מזיכרונותיו "שקר שבא מחיפוש אחרי אמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת",הוא כותב. לא הכל פוליטיקה. לא הכל...לא בעיני.
הדילמות המוסריות שהספר מעלה הן בעיני השגרה של מדינתנו...כמו סלע גדול ושחור שרובץ בקשיחות על האדמה וסביבו קרני אור. צדק סובייקטיבי שלא שווה כלום ושווה את הכל.
***
בזמן קריאת הספר ביקרתי בכמה אתרים בעקבות חטיבת הראל של הפלמ"ח במלחמת העצמאות. לאו דווקא בעקבותיו של קניוק, אלא בעקבותיו של סבי ז"ל שהשתתף באותן הקרבות בדיוק.
הגענו לקסטל,הנצחתו של אחד הקרבות העקובים מדם. היתה שם כיתה של ילדים ערבים. צריך להוסיף משהו? כל אחד בוודאי מוסיף לעצמו...וכל יהודי חיי עם זה אחרת. אבל הוא חיי.
***
הפתיחה של הספר שנגעה רבות לשואה ("הקמנו מדינה למתים שלא יחיו בה") והמעגליות הזאת שתמיד חוזרת בסוף לנקודות דומות הייתה כה אקטואלית עבורי. חיילים, ניצולי שואה, ערבים, אלו הגיבורים ואלו שאינם גיבורים. והספר הזה כל כך ריגש אותי בכל מובן...פשוט ספר טוב. אמיתי ונכון.

מומלץ מאוד!

"היינו חיילים מושתנים וכאלה גם נשארנו" בשפה בוטה, צינית, מצחיקה שוטח קניוק את זיכרונותיו מקרבות תש"ח. זהו ספר אישי ואנושי אך גם יוצא מהאישי אל הציבורי. אל החיילים הצעירים של המלחמה ההיא. מלחמת העצמאות שלא נגמרה. חיילים שרובם נותרו אלמונים, גלמודים. מתו במיתות משונות ומזוויעות. קניוק ששרד בזכות אלת המזל מלא בתחושות אשמה ותהייה לגבי טיב הלחימה והצורך בה. הוא מעיד על עצמו:" הייתי כסיל שהלך להיות בן-חיל ולהכות באויב." הוא מקונן על השתתפותו בקרבות חסרות תוחלת. בקרבות שצוירו כקרבות גבורה אך היו מלאות בנערים שכמו נקלעו בלי כוונה לקרב שחלקם לא הבין את פשרו. ממרומי גילו הוא משקיף על הקרבות ועל דמותו כצעיר חדור מוטיבציה במעט בוז. ותוהה האם השאיפה להיות עם עם מדינה משלו היא שאיפה הגיונית ומוסרית לעם היהודי שכל מה שידע הוא נדודים.

"ומה, דווקא אנחנו מכל העמים שלא עלה בדעתם לברוח ממולדותיהם אלפים שנה, נהיה לפתע עם שיאהב ארץ משלו ואינה משלו ויקים בה מדינה? הרי אנחנו עם של מזוודות, של שוטטות, של געגועים למקום שלא היינו בו בעולם"

הספר מורכב מזיכרונות אסוציאטיביים ללא ציר זמן מובנה שכולם סובבים סביב חייו הצעירים של קניוק. לפני ובמהלך מלחמת העצמאות. מצאתי עצמי לא מסכימה עם המסקנות של קניוק בנחיצות המדינה, בתפיסתו אותה. אך כיצד אוכל לשפוט אותו. אני, הקטנה שלא לחמתי בשום מלחמה או קרב. שלא ראיתי את זוועות המלחמה והלם וטירוף הקרב ונפילת רעיי בקרב.

קניוק גם מציין שסיפוריו הן בבחינת זיכרונות מוגבלים. מוטלים בספק. בחלקם אינו בטוח בטיב הזיכרון. האם אכן התרחש האירוע או פרי דמיונו? "ומהו זיכרון? זיכרון הוא מה שאני כותב שהוא זיכרון" חלקם אכן מזוויעים ומגוחכים מכדי להישמע אמתיים. אבל אווירת הריק האובדן הכאב והטראומה שיש בהם ודאי אמיתית.

הספר משופע בזיכרונות מזוויעים, אכזריים אך באותו הפרק שוכנים יחדיו המזוויע והמצחיק. ההגיוני והגרוטסקי. לסיכום נהניתי מהקריאה. צחקתי מדף אחד ויצאתי מזועזעת מהבא אחריו. לא הסכמתי להרבה מתפיסותיו של קניוק אך נפעמתי מכישרונו.