"משחק הדמים" - " "first bloodאחד הסרטים האהובים עלי, הספר מצויין גם הוא. שניהם צולחים את מבחן הזמן. מומלץ. מחילה מהקוראים הן מבחינת ספויילרים והן מבחינת דילוג בין הספר לסרט, אנסה לציין מה מאיפה, לעיתיים ייתכן ערבוב.
ג'ון .ג'י. רמבו, לוחם ביחידה מובחרת - "הכומתות הירוקות", גיבור מלחמת ויאטנם, שמגיע לעיירה נידחת בצפון-מערב ארצות-הברית כדי לחפש את השריד האחרון שנותר מיחידתו. בגדיו המרופטים ושערו הארוך מעלים את חמתו של השריף המקומי והוא עוצר אותו. רמבו שסובל מתגובה פוסטראומטית, עובר התעללות על ידי אנשיו של השריף, דבר שמציף אותו בזכרונות מהשבי הוויאטנמי . הוא נמלט מהמעצר בעזרת הטכניקות שלמד בצבא ונמלט אל היערות, שם הוא מנהל מלחמת יחיד כנגד אנשי השריף וכוחות "המשמר הלאומי" הרוצים ללוכדו.
ג'ון .ג'י. רמבו – מגלם את ה"אני מאשים" של דויד מורל נגד החברה האמריקאית. רמבו יוצא "הכומתות הירוקות" ( מענה ל"כומתות הירוקות" של ג'ון ווין (1968), שהיה סרט תעמולה שמומן ע"י הממשל ), קיבל צל"ש מהקונגרס, השריד היחיד מהיחידה שלו, סובל מ-PTSD, חוזר לאמריקה שבמקום שתחבק אותו ותאמץ אותו לחיקה רומסת את כבודו.


First Bloodמייצג את הבעיות בהם נתקלו וותיקי מלחמת וויאטנם שחזרו הביתה. ג'ון רמבו מוצג כקורבן של המלחמה, ראשית על ידי העינויים שעבר בהיותו שבוי, כל חבריו נהרגים, והוא סובל מטראומות של המלחמה שחוזרות אליו בצורת פלשבקים. רמבו הוא גם קורבן של החברה המתנכרת והממשל (אותו מייצג שריף טיזל גם הוא גיבור מלחמה מעוטר ממלחמת קוריאה). רמבו מאשים את הממשל שלא נתן להם לנצח. רמבו אומר למפקדו בסיומו של הסרט, אחרי שהוא מכלה את זעמו בעיירה: הם היו חיילים טובים אך "somebody woldn't let us win". המצב בו נתון רמבו הוא בעצם מטאפורה למצבם של וותיקי מלחמת וויאטנם והתייחסותה של החברה אליהם. וותיקי המלחמה לא התקבלו בברכה לא ע"י השמאל לא ע"י הימין. השמאל, ירקו עליהם וקראו להם "רוצחי תינוקות", טענו שהשתתפו במלחמה לא מוסרית. הימין סלד מהם מכיוון שלא ניצחו את הקומוניסטים, והמרכז העדיף להדחיק אותם מהתודעה, כי סימלו כתם שחור בהיסטוריה של אמריקה.
נקודות נוספות שהסרט מנסה להעביר לצופה היא "אם לא היית שם אתה לא יכול לשפוט", הבמאי נותן קצת חומר למחשבה על אופיו של האדם בעזרת הדו שיח בין הקולונל טרומן לשריף טיזל.
גם בן אדם מוסרי יכול לעשות דברים לא מוסרים בסיטואציות מסוימות.
גם מי ששרד את התופת בעצם לא שרד. בארי מת מחומר כימי שנחשף אליו בעת שרותו הצבאי שגרם להתפשטות סרטן בגופו (בספר לא מוזכר). בריאותו של החייל לא חשובה, לא מעניין אותם מה יקרה איתו אחר כך.( מזכיר מאוד את פרשת הקישון שלנו ). אף אחד לא יצא מוויאטנם ללא פגיעה; פיזית או נפשית. המלחמה משחיתה.
הביקורת כנגד התקשורת המניפולטיבית, שמראה רק את מה שהיא רוצה באה לידי ביטוי בסצנה שבה רואים את כתב החדשות מדווח מהשטח על האסיר המסוכן ג'ון רמבו, שניסה להרוג את כל אנשי השריף "אך רק המיומנויות המיוחדות שלהם בתור אנשי חוק" הם אלה שהצילו אותם, כשבעצם כמו שרמבו הסביר יפה לשריף ביער, כשסכין קומנדו גדולה מוצמדת לטיזל לגרון:
Rambo: I could have killed 'em all, I could kill you. In town you're the law, out here it's me. Don't push it. Don't push it or I'll give you a war you won't believe. Let it go. Let it go.
בספר נכנסים לעומק הדמויות, פלאשים מהאימונים של רמבו כמו מעברו של טיזל נותנים לנו עומק מרשים לדמוייות, לכן הספר מבחינתי כמו "מאחורי הקלעים" של הסרט.
קולונל סמואל טרומן – מפקדו של רמבו. סמואל = סם = הדוד סם. הוא מיצג בעצם את "הדוד סם", הדוד סם יצר את רמבו, הוא זה שהפך אותו למכונת מלחמה. בספר מפקד ביה"ס ללוחמה, בסרט מפקדו הישיר.
שריף טיזל – "red neck", גזעני שמייצג את החברה המתנכרת והממשל האטום. הוא "תופס בעלות" על אמריקה, כשרמבו מופיע בעיירה שלו מוזנח, עם מעיל צבאי ועליו דגל ארה"ב, השריף כועס, הוא חושב שהנווד המוזנח מהווה בושה לדגל.
בעזרת טיזל מעביר הבמאי גם את ה"התייפייפות" האמריקאית: הוא אומר לרמבו להסתפר ולהתקלח, "להראות תרבותי", השריף מייצג את התרבותי כביכול ומשתמש בתירוץ הזה כדי להפר את זכויותיו של רמבו, כדי "לחנך" את הפרא שהוא מיצג. אנלוגיה לאמריקאים שרצו לכפות את "הדמוקרטיה הנאורה" שלהם על וויאטנם... הכול מתחיל במסווה של רצון טוב...
השריף, כמו האמריקאים, ממהר לשלוף את האקדח, וכמו האמריקאים שהבינו מהר מאוד שוויאטנם היא טעות, כך גם השריף, מבין שעשה טעות עם רמבו.
הגאווה, לא להודות בטעות, הם שהביאו את טיזל ואת האמריקאים להחריף את המלחמה, להזרים עוד כוחות ולצבור עוד נפגעים. הגאוותנות של השריף מובילה להריסה טוטלית של העיר. מלחמת וויאטנם הרסה את אמריקה.
דמויות נוספות שמייצגות את הממשל ומעבירות ביקורת על תפקודו, הם החיילי מילואים ב"משמר הלאומי", הם מוצגים כ"חיילי צעצוע", לא מקצועיים וטיפשים, שאחרי שעשו בלאגן בפיצוץ המכרה לא רוצים לנקות אחריהם, אלא לשכוח מזה ולחזור לעבודות שמחכות להם בבית מתייחסים ללחימה כמשחק, ערך חיי אדם זול בעיניהם, אך הם מפחדים להיפגע בעצמם.
זו מטאפורה לדרג הפיקוד הבכיר שבכלל לא ידע מה קורה בשטח ואת אופי הלחימה. הדרג הבכיר ניהל את המלחמה בשלט רחוק. ובסרט זה מוצג כשהמפקד של המשמר הלאומי מורה לכמה חיילים להסתער אך אלה פוחדים והוא מחליט שירו טיל אר.פי.גי ומפוצץ את כל המכרה. לחימה מרחוק.
רמבו משתמש נגד השריף ואנשיו בשיטות לחימה של הווייטקונג, (מלכודות ולוחמת גרילה).
זוהי כשלעצמה אמירה כי המלחמה היא חרב פיפיות. בשנות השישים היו מספר מיקרים בהם יוצאי צבא הפנו את זעמם אל הציבור, למשל Charles Whitmanו mata. וויטמן איש מרינס לשעבר, יצא למסע צליפה באוניברסיטת טקסס. מאטא, (שזה שם סווהילי שמארק אסקס בחר לעצמו, שפירושו הוא קשת) שחור רדיקלי שהיה נפקד מהצי ולקח בני ערובה. שניהם נהרגו (מה שקרה לרמבו בסיפור המקורי, אך הקהל לא אהב את הסוף הזה של הסרט ולבסוף הוא שונה).

רבים חושבים כי "First Blood" הוא סרט פעולה, רע (בעיקר בגלל שני ההמשכים שהופכים את רמבו לגיבור קומיקס חסין כדורים), טוענים כי הדמויות בו שטחיות והסיפור בנאלי. חושבים שסטאלון לא דיבר בגלל שלא רצו לתת לו שורות ובגלל שהוא שחקן חד-גווני.
אך לדעתי, לסרט חשיבות מבחינה היסטורית, הוא מהווה פריצת דרך בהצגה של וויאטנם בעיניהם של בוגרי המלחמה, רמבו גרם לנו לאהוב אותו ולרצות לחבק אותו (בניגוד לטרביס, מ"נהג מונית" (1975) למשל), הוא גרם לנו להבין מה עבר עליהם שם. הסרט פורס בפני הצופה את כל הבעיות שקשורות בשיבה הביתה, ויוצר אמפטיה כלפי וותיקי המלחמה.
סטלון וקוטצ'ף שיכתבו את התסריט עשרות פעמים, לבסוף הציע סטלון שהדמות של רמבו תמעיט בדיבורים, כדי לבטא את חוסר התקשורת עם העולם. הם קיצצו כמעט שעה של דיבורים שהיו נאמנים לספר ונותרו על רצפת חדר העריכה.


הספר "First Blood" קורא לקורא, לעם האמריקני, לעשות חשבון נפש,אתם שלחתם אותם לשם, התוצאה היא כזאת.קחו אחריות, המלחמה משחיתה. גם מי שפותח בה לא יודע איך תסתיים. אל תתעלמו מנזקי המלחמה, זה יחזור אליכם כמו בומרנג.
'משחק הדמים'
שנת הדפסה 1987
225 עמ'
מחבר: דיויד מורל
תרגום: שפי פז (לוחמת לא קטנה בעצמה)

דיוויד מורל היה בן 27 כשהתיישב לכתוב את רומן הביכורים שלו. מה שקרה לו זו פנטזיה מצד אחד, וטרגדיה מצד שני. פנטזיה, כי הספר שיצא לו הפך לרב-מכר, תורגם למעל 15 שפות, קצר ביקורות מהללות ולדעתי ראוי להיכלל ברשימה של -great american novels. טרגדיה, כי ברור שהסופר שרף את עצמו ולעולם לא הצליח ולא יצליח לשחזר את ההצלחה הזו. וכדי להוסיף חטא על פשע הספר עובד לסרט שהשאיר פירורים בודדים מהעומק המקורי של העלילה והדמויות, שינה את הסוף והשאיר רק אקשן תפל בטעם רע. אלא מה - הסרט הפך לאחד משוברי הקופות הגדולים בהיסטוריה, התנפח לסדרה של סרטי המשך ולפרנצ'ייז שלם של מוצרים נלווים, גרר אחריו אינספור חיקויים והפך לאחד מעמודי התווך הגדולים של האייטיז, ועם כזו הצלחה לא מתווכחים.
גיבור הספר הוא חייל משוחרר מהכוחות המיוחדים שחוזר הביתה ממלחמת וייטנאם אחרי שעשה שם ניסים ונפלאות, כשהוא סובל מפוסט-טראומה קשה. בחזרה על אדמת ארה"ב הוא מגלה, הפתעה הפתעה, שלאף אחד לא אכפת באמת ממנו או ממה שעשה, ובעוד שהוא שולט במומחיות בכל דרך אפשרית להרוג אדם ולנהל מלחמה, אין לו שום כלים לחיות חיים אזרחיים בחברה שמתייחסת אליו ואל אנשים כמוהו כאל זיכרון טורדני שצריך להדחיק. הפתרון הבלתי נמנע הוא להביא את המלחמה הביתה, וכך נוצר עימות אלים בין הדור של לפני המלחמה לבין הדור שאחריה.
הספר נקרא - the first blood ובתרגום קלוקל לעברית: "משחק הדמים". אבל אנחנו מכירים אותו בתור "רמבו".

הספר "משחק הדמים" מאת דיוויד מורל (הוצאת כרם, 1987) מספר על שיבתו של אדם לארצו לאחר שנים רבות שעשה במלחמה. ארץ שהשתנתה ואדם שהשתנה אף הוא. השילוב ביניהם הופך במהרה נפיץ.

ג'ון רמבו שירת בכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית ולחם בווייטנאם, "הכומתות הירוקות", ועוטר בעיטור הכבוד של הקונגרס על גבורתו בשדה הקרב. מכונת-ההרג, אשר אומן וחושל בדיוק למטרה זו. "המדריכים שלו דאגו לכך שהם לא יוכלו לחדש לא הרבה. בית-הספר של הכוחות המיוחדים ושמונת הקילומטרים שאילצו אותו לרוץ אחרי ארוחת הבוקר, כשמעיו מתהפכים עם כל צעד אך הוא נשמר לא לחרוג מהשורה מפני שהעונש לכל מי שחרג מהשורה כדי להקיא היה שישה-עשר קילומטרים נוספים. מטפס על מגדלים גבוהים, שואג את המספר הסידורי שלו למשלח, קופץ, רגליים צמודות, כפות הרגליים הכן, מרפקים מכונסים, גופו צונח כאבן והוא צועק "אלף, אלפיים, שלושת אלפים, ארבעת אלפים," קיבתו עולה לגרונו, הקרקע מתרוממת לקראתו והרתמות מטלטלות וזורקות אותו מעלה. שלושים כפיפות מרפקים על כל סטיה מהנוהל, בתוספת כפיפת מרפקים בשאגת "הידד לכוחות המוטסים!" עוד שלושים כפיפות מרפקים אם השאגה היתה חלשה, בתוספת עוד אחת בשאגת "הידד לכוחות המוטסים!" בחדר האוכל, בשירותים, בכל מקום ארבו הקצינים, צועקים פתאום "היכון," והוא מתכופף בחדות לעמידת קפיצה, צועק "אלף, אלפיים, שלושת אלפים, ארבעת אלפים," מתמתח לדום עד ששוחרר, אחר-כך קורא "בוצע, המפקד," ומסתלק בקריאת "לכוחות המוטסים! לכוחות המוטסים! לכוחות המוטסים!" צניחות ביום ליערות. צניחות בלילה לביצות. הישרדות במשך שבוע, כשציודו היחיד הוא סכין. שיעורים בכלי נשק, בחומרי נפץ, בסיור, בחקירה, בקרב פנים אל פנים. עדר בקר בשדה, הוא והחניכים האחרים אוחזים סכינים. מעיים וקרביים מפוזרים על פני השדה, בהמות מפרפרות וצווחות. נבלות חלולות והפקודה לזחול פנימה, לעטוף את הנבלה סביבו, לשטוף עצמו בדם. זו היתה המטרה באימוני הכומתות הירוקות. הם חישלו אותו והיה ביכולתו לעמוד בכל" (עמוד 40).

רמבו הוכשר לכל, פרט לדבר אחד: איש לא לימד את רמבו כיצד לחיות כאזרח בארץ שביקשה לשכוח את וייטנאם ושאין בה מקום לגיבורי האתמול. כאשר הוא מגיע לעיירה קטנה בארצות-הברית בחיפוש אחר חבר לנשק. מתעורר את חשדו של השריף המקומי, וילפרד טיסל, אשר בעברו לחם במלחמת קוריאה ועוטר בצלב השירות המצוין: "לרב-סמל ראשון בחיל הנחתים וילפרד לוגאן טיסל. על גילוי כושר מנהיגות יוצא דופן ונועז נוכח אש אויב עדיפה, נאמר בכתב העיטור. המערכה על מאגר צ'ואיסין. 6 בדצמבר, 1950" (עמוד 29). פשעו היחיד של רמבו בתחילה הוא מראהו. אולם השריף כולא את רמבו, ופקודיו במשטרה מתעללים בו ומעוררים זיכרונות מסיוטים מתאי הכלא של הווייטקונג. הדבר משיב את רמבו למציאות היחידה שהוא מכיר – המלחמה. ובמלחמה אין לרמבו מתחרים.

רמבו הוא מומחה בהסוואה, סיור ושימוש בשטח לתועלתו, כמו גם צלף קר-רוח. שעה שהחליט כי שוטרי העיר הינם האויב, דבר לא יסייע להם. "הכדור הבא עלול לחסל אותו. בבהילות נואשת הסיט מחטים וענפים דקים ותר בעיניו אחר המסוק שריחף ממעל, להביו טורפים את האוויר.
מולו. בגובה בית מעליו. ומבעד לחלון הפתוח של תא הטייס השתרבב ראשו של הצלף. רמבו ראה בבירור את פניו העגולים, גדולי-החוטם, כאשר התכונן האיש לירות פעם נוספת. רמבו לא נזקק ליותר ממבט חטוף. בתנועה חלקה ומיומנת הרים את קנה הרובה לענף שמעליו, ייצב אותו שם, והעלה .על הכוונת את מרכז הפנים העגולים, את קצה החוטם הגדול.
לחיצה עדינה על ההדק. קליעה בול.
בתוך תא הטייס חפן הצלף את פניו המחוצים. הוא מת לפני שהיה לו סיכוי לפתוח את פיו ולצרוח" (עמוד 89).

המאבק המתנהל בין רמבו לבין השריף הוא סיפור מתח פסיכולוגי עוצר נשימה של קרב מוחות וקרב נפשות, עד שאין עוד לדעת מי רודף ומי נרדף. זהו ספרו הראשון, ולדידי הטוב ביותר, של מורל, יליד קנדה החי כיום בארצות-הברית ומשמש כפרופסור לספרות אמריקנית באוניברסיטת איווה. הספר שימש בסיס לסרט עם סילבסטר סטאלון כג'ון רמבו. התרגום, אגב, מצוין. במהלך קריאה נוספת של הספר עלה בזיכרוני דיאלוג מן הסרט "רמבו 3", בו תובע מפקד הקומנדו הסובייטי, "ספצנאז", ממפקדו של רמבו, הקולונל טראוטמן, הסבר מדוע הוא משוכנע כי רמבו יגיע ויחלץ אותו מן השבי. "מי אתה חושב שהאי הזה? אלוהים?"
"לא. אלוהים יגלה רחמים. הוא לא!" משיב לו טראוטמן בשלוות נפש.

מומלץ בחום רב!!!

טוב לדעת שהספר הזה הוא הבסיס לסרט "רמבו: משחק הדמים". זה המקום להתוודות - לא ראיתי ולו סרט אחד מסדרת הסרטים של "רמבו". ובהתחשב בספר, אין לי ספק שהעיבוד הוא עיבוד חופשי מאוד (גם לא הייתי רוצה לראות את סילבסטר סטאלון רץ בעירום מלא בכל מיני מקומות, אבל זו אני...).

"גיליתי" במקרה את הספר בספריה, וקפצתי על התגלית משום שאני אוהבת לקרוא את דיוויד מורל.
זה ספר הביכורים שלו. ראשון מבין רבים וטובים. וכבר כאן אפשר לראות בקלות את סוד הקסם של מורל.
בניגוד לספרים אחרים ששייכים לז'אנר, קשה לומר מיהו בעצם הגיבור של הספר. יש פה שניים. תרתי משמע.
מאבק המוחות הוא בין שני גיבורי מלחמה:
ויל טיסל, מפקד המשטרה המקומית שזכה בעיטור כבוד על פעולה במלחמת קוריאה, ומנגד ג'ון רמבו שזכה בעיטור כבוד בעת שלחם בווייטנם.
אבל יותר ממאבק מוחות, כמובן שמתנהל פה גם מאבק על החיים.
ונשאלת השאלה "למה?"... וגם "האם כל זה הכרחי?"
כדי לענות על השאלות הללו, צריך להכיר את טיסל ורמבו. משום שאם היה שם אחר שראוי לספר, הרי ש"משחק המניעים" מסביר הרבה יותר.

ספר אדיר. כל מי שראה את הסרט "רמבו: משחק הדמים" בילדותו בכיכובו של סילבסטר סטאלון, מוזמן לקרוא את הספר. ולהכיר את העלילה המרתקת הפעם ממבט בוגר ושכלי יותר. אני נהניתי מאוד מהקריאה וגם כתבתי על הספר בבלוג שלי:
http://myperek.com/firstblood/
חבר מהצבא סיפר לי שלא ראה את הסרט , וקרא את הספר בין השמירות ופשוט נרדם איתו ביד, הוא לא היה יכול להפסיק :-)