זה מעניין כשספרים שקוראים בזמנים קרובים מתחברים זה לזה ומהדהדים את אותו נושא. זה מעניין כפליים כשזה גם מתחבר לנושא של סדרת טלוויזיה שרואים במקביל באותו זמן. אז נתק בין הורים וילדים. הסדרה שאני צופה היא "עוד ניפגש" והעונה הנוכחית שלה עוסק בניכור הורי ובנתק שנוצר בין ילדים ואחד מהוריהם. בספר הקודם שכתבתי עליו, "סאנסט פארק", הנתק הוא בין מיילס בן העשרים ושמונה להוריו ונמשך שבע וחצי שנים. ההורים של מיילס אכן גרושים, אבל הנתק לא קרה בעקבות הגירושים וזה לא המקרה של "ניכור הורי" שבו אחד ההורים מסית את הילד נגד ההורה האחר. הוריו של מיילס אמנם חיים בנפרד אבל הם ביחד בדאגה שלהם לבן וברצון שהוא יחזור לקשר. הספר "הכלה המתחזה" ששמו לא לגמרי מתאים לו, עוסק בכמה היבטים וכמה צורות של ניתוק בין הורים וילדיהם ובחיפושי קשר.
הספר הזה, עם התקציר המלודרמטי בכריכה האחורית, סיפור של הבטחת חתונה שהופרה יחד עם רכיבה על סיפורי השואה, ויחד עם תמונות האבנים על הכריכה הקדמית, מקבל את כל הסימנים של קיטש זול וסוחט דמעות. אבל הוא לא. הוא אמיתי וכן ומעורר רגשות רבים. קצת תמהתי לראות באתר שאמנם יש על הספר שתים עשרה סקירות, אבל אף לא אחת מהן טרחה למלא מעבר לפסקת ידי חובה, על אף שהספר מזמן דיון ארוך וגדול הרבה יותר.
היות ויש כאן עלילה ועלילת משנה וכמה גיבורים שהשמות שלהם די בלבלו אותי, וכן תנועה בין זירות - אירופה, ישראל, קנדה - אני אציין כאן את הלכי הרוח העיקריים.
לילי אזרוב היא לא "כלה מתחזה". היא אמנם מגיעה מפולין לקנדה דרך ישראל בזהות בדויה אותה לקחה מצעירה אחרת שמתה במעבר הגבול, אבל היא כלה אמיתית, היא הסדירה את נישואיה לסול קרמר בדרך שגרתית, והנישואים היו אמורים להיות אמיתיים ולא פיקטיביים. במובן הזה היא כלה אמיתית, והחתונה היא אפילו לא מרכז הסיפור.
סול קרמר, יהודי תושב מונטריאול, זונח את הבטחתו להתחתן עם לילי. במקומו עושה זאת נתן אחיו. לחתונה מגיעות, ללא הזמנה, אידה היהלומנית בחברת אלקה הבת שלה. אידה היא קרובת צשפחה של לילי האמיתית ובאה לראות מי זו הבחורה שמתיימרת להיות לילי והטרידה את בת דודתה סוניה בישראל. בעוד אידה עוזבת את החתונה במפח נפש, נוצר קשר של ממש בין אלקה ובין נתן ולאחר זמן גם הם מתחתנים.
פרקי הספר הזוגיים מסופרים לאורך שנים לאחר סיפור החתונה. מספרת אותם רות, הבת של נתן ולילי. רותי גדלה למעשה כבת מאומצת על ידי סול ואלקה אשתו, וגם אידה ובלה הסבתות ונינה הדודה. לילי, האם, הפליטה, המסכנה, עוזבת את רותי בעודה תינוקת בעריסה. כל מה שיש לרותי מאמא שלה אלה כמה סיפורים, מחברת כתובה ביד בעט דוהה וביידיש, שהיתה שייכת ללילי המקורית, עוד מחברת ריקה, יהלום אחד גולמי, ואבנים. אבנים שנשלחות אליה בקביעות ממקומות שונים ברחבי קנדה בלי שום תוספת או הסבר, והן מהוות סוג של דרישת שלום. זה מעט מאוד דברים שאפשר לבנות עליהם חקר שורשים, אבל רות מנסה, ודי במפתיע גם מצליחה לקראת סוף הספר.
בחיפושי הזהות והשייכות נמצאים כולם למעשה. אידה שעזבה את ביתה ואחר כך את בית הדוד שלה היהלומן, עברה לקנדה והתאהבה בבחור שהיה מאוהב למעשה בכספה. אלקה, שמנסה לחפש מי הוא האבא הזה ומה הוא עושה. בלה, האמא של נתן וסול, נינה, האחות שלהם שעזבה את קנדה כדי לפתח קריירת משחק בתל אביב והלכה גם משם בלי הסברים מרובים. כולם מחפשים, כולם איבדו, לכולם נחתכו השורשים בהינף שואתי אחד גדול. ולכן, אף על פי שאף אחד מהם לא עבר בפועל את מאורעות השואה, כל גיבורי הספר סובלים מהאדוות, ומתנהלים בעולם קרועים ונטושים, ומחפשים. אולי האבנים הן המשקולת שבסופו של דבר תחבר לאדמה.
השמות בלבלו אותי. הם קרובים מדי זה לזה - אידה, בלה, אלקה, נינה, לילי. כל הזמן הייתי צריכה להזכיר לעצמי מי זאת מי, מה הקשר שלה לאחרות ומאיזה דור היא. אבל מעבר לזה - הספר ממש טוב ומעורר מחשבה, בכל פעם שהוא מתקרב לקיטש הוא בורח ממנו מהר. האיחודים שקורים, גם אם מרגשים, לא מחזיקים מעמד לאורך ימים.
