ביקורת על ספרו של סוון לינדקוויסט "השמידו את כל הפראים".
שורה תחתונה: לקרוא.
ספרו של סוון לינדקוויסט שזה לא מכבר תורגם לעברית הוא אגרוף נוסף לפרצופו הנאה של הליברליזם האירופאי העכשווי, ומכה מתחת לחגורה של שכמותי, השוחים לנו בנחת במים היפים של המאה ה- 21, מבלי לראות שמתחת לים הכחול והבהיר שוכן לו ומסתתר בית קברות ענק של עמים ותרבויות שהושמדו במהלך הכיבוש האימפריאלי, בית קברות שהולך וגדל גם לאחרונה עם גלי ההגירה לאירופה.
אמנם הספר מתמקד בזוועות שבוצעו באפריקה במהלך המאה ה- 19, ופה ושם גם באמריקה, אך הסופר איננו מתעלם מכך, שלמעשה מאז המאה ה- 15 ותחילת הקולוניאליזם של ספרד מערבה, ופורטוגל דרומה (ואחר גם מערבה לברזיל בעקבות הסכם טורדסיאס בין שתיהן על חלוקת השלל), המדינות הנוצריות כביכול נאורות, הנחילו לעולם 3 מתנות יקרות: הקולוניאליזם, הכחדת עמים ותרבויות וגזל. אחריהן הגיעו בתורן בריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד, ואחרות ובסוף גם גרמניה, אשר כדרכה שכללה את השיטה. כלומר כל המדינות העומדות היום בראש הקהילה האירופאית. מי יותר ומי פחות.
הספר, מעין, J'accuse, על המערב כולו, על אף שאיננו חף מפגמים, מעורר כבר מההתחלה, בעיקר בנו, ישראלים ויהודים, שאלות שאנו לא אוהבים לפקפק בהן. הספר איננו אמנם עוסק בשואה במישרין, אבל היא מרחפת מראשיתו ועד סופו. לנו, קל לראות בשואת היהודים אירוע שלנו, בלעדי, ייחודי בהיסטוריה האנושית נגדנו ממש, ואף על פי שהסופר איננו מפחית כהוא זה מייחודיותו המכנית והמתועשת של השואה, אומר לנו כבר בראשית הספר שהייחודיות המרכזית שלה היא שנעשית בתוך אירופה, נגד האדם הלבן, כנגד עם שלא ניתן לתארו כחסר תרבות או השכלה.
הטוות חוט מקשר בין זוועות הגרמנים ובין זוועות הקולוניאליזם טרם מלחמת העולם הראשונה נשענת בספר על תיאור ההיסטוריוגרפיה של הגזענות המודרנית, על ראשית המחקר הביולוגי, דרך פרשנות של הדרוויניזם החברתי, שלמעשה כל אלה אינם אלא מתן צידוק כביכול מדעי לעליונות הגזע הלבן, במקרה הטוב, ולהשמדת תרבויות רצח עם במקרה הפחות טוב, בדיעבד ותוך כדי ביצועם.
הספר איננו זורם בקלות ומדלג בין קטעי היסטריה, מחקר ויומן מסע. בעת תיאור מקומות ואנשים שפגש הסופר במסעו בסהרה, תוך אילוסטרציה מודרנית לכיבוש אפריקה 100 ומשהו שנים קודם לכן, נופל הסופר למלכודת עצמית: הוא מדגיש את חוסר היעילות והחריצות של מעט המקומיים עמם בא במגע, ובולט מבטו היהיר והאנטרופולוגי משהו כלפי הסביבה, ומדגיש את התנאים הפיזיים הירודים בהם הם חיים, וזאת מבלי למעשה להתערבב יתר על המידה עמם ולבחון האם אולי יש אושר (מונח מערבי) בעוני החומרי חסר התשתיות. במילים אחרות, גם אם הוא לא אומר זאת במפורש, הסופר איננו סותר בדימויים המתוארים בספר, את תפיסת האדם הלבן הכובש באשר לעליונותו האינטלקטואלית וחריצותו, לעומת ה"פראים", ואת התנאים הפיזיים הבלתי נסבלים אותם יש כביכול לתרבת.
הספר נכתב ב- 1992, והעולם לא עמד מלכת מאז ועד תרגומו היום: העמקת הגלובליזציה, גלי הגירה ועליית האיסלאם הקיצוני הם תופעות בולטות של היום שלא היו בעת כתיבת הספר בעוצמה הנוכחית. היום, לא ניתן היה לכתוב את הספר מבלי להתייחס לכך. יש שיאמרו שהגלובליזציה איננה אלא המשך הקולוניאליזם רק בלי תותחים. אחרים יאמרו שסוף סוף המערב מעלה את רמת החיים הגלובלית, מוריד את הרעב בעולם לרמות שלא היו משחר ההיסטוריה, ויוצר מעמד ביניים בעולם הלא מערבי שקודם לכן לא הייתה. היום יש גם שיאמרו שגלי ההגירה ההפוכים לתוך אירופה אינם אלא ביטוי של רצונם של הפראים לאכול קצת מעוגת השמנת של המערב, ויש שיקצינו ויאמרו שזו נקמת כיבוש אירופה על ידי הפראים.
ואם יש ארגנטינאים בין ששת קוראי הביקורת, אנחנו למדנו בבית הספר אודות הגנרל רוסאס, ודמותו המיתית כלוחם עז ואכזר אי שם במחצית המאה ה- 19. הסופר מצטט מתוך יומן הפגישות של דרווין הצעיר עם רוסאס בעת מלחמתו נגד ה״פראים״ בפמפאס, מהן כבר ניתן לחוש את המקורות של הדיקטטורות הצבאיות של המאה ה- 20 באמריקה לטינית.
גוסטבו טרייבר, נובמבר 2017